רקע
דבורה בארון
באור חרדות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשט"ו

בעצם זמן ההפצצות החליטה הבת החיילת, זהבה, לעשות את מעשה ה“התקשרוּת”, כפי שקראה לזה אמה, והיא לקחה חופשה ליום אחד ובאה להכין לכך את בני המשפחה.

– יש לה בחור – סחו ביניהן בנות בעל־הבית הבלות, בהביטן בקנאה על זו, התמירה, המלבלבת, שהיא הדורה בחלוק הממורטט כמו במדי־הצבא.

בני המשפחה לא היתה דעתם נוחה מהדבר.

– עכשיו, כשכל הארץ בוערת – אמר הבן, מנחם, הסמינריסט לשעבר, שנמצא אף הוא בחזית – בזמן שאין פרוטה בכיס.

– מילא, העיקר הלא יעָשה מן הסתם בועד הקהילה – יִשבה את זה האם, לאה זישה – ואנחנוּ פה נתקין עוגה.

לבוא עם ידידה בברית הנישואין החליטה הנערה אחרי אשר זה, חייל רגיל כל הזמן, הצטרף לפלוגת חבלנים ונמצא מאז – הוא, הענוג, הצעיר כל כך – פנים אל פנים עם המות.

געגועי־הרוך, הציפיה המתוקה לראיון וכל אותן תקוות האור לעתיד נרתעו מפני החרדה, זו אחות האהבה, שמילאה את כולה.

רק עכשיו, לאור הסכנה, הוברר לה שהיא בלעדיו לא תחיה, לא תוכל לחיות.

בשעת הפגישות הקצרות ישבה אתו על־פי־רוב על ספסל בגן, ידה בכף ידו, וחשה את אשר יחוּש הנדון למות, כאשר הוצאת גזר דינו לפועל נדחתה לאיזה זמן, ועוד אפשר לו לנשום ולראות את העצים והשמים. ופעם, בשבתם כך, אמרה לו בהמית לבה – היא, הכבושה והביישנית – שטוב היה אשר הם יתחתנו. והוא הסכים לכך. אז קבעו את היום שבו יוכלו לבוא שניהם העירה, אל הצריף, והאם, לאה זישה, לאחר שנמלכה בבתה האלמנה נחמה ובבנה רפאל חולה־הרגלים, עמדה לעשות את ההכנות ליום הטקס. הוציאה ממלאי המצרכים הקטן שלה סוכר ושמן, ניפתה קמח ליד פתח הצריף ובררה צימוקים.

בחצר, מסביב, היתה אוירה של ימי־חירום. נשים “חטפו” ושטפוּ כבסים בהפסקות שבין ארגעה לאזעקה ורצו אל ה“תור” לקבל את מנות־הנפט.

בקטעי הצל על־יד הבתים מיינוּ ילדים את שברי כלי־הזין והכדורים שב“אספיהם”, מ“ברן” ומ“סטן” ומאקדוחים אוטומטיים, או שהם שיחקו במשחק ההאפלה: זקפוּ פתאום עיניהם אל החלונות וצעקוּ בקולי קולות:

– לכבות את האור.

בתוך כך זינק לפעמים פתאום, כנופל מן השמים, אוירון וטירטר־חג, לחרדת הצפרים, ממעל לגיבובי־הגגות.

– “שלנו” – הריעו הקטנים ורצו אחריו פשוטי זרועות, רוגשים־מתלהבים, עד אשר נבלע בלב הכחול, והנה קולות של צופרים – אזעקה.

החצר מתרוקנת תוך רגע אחד. ברק־חרדות לשמשות־החלונות המפוספסות בנייר־ההדבקה. בשלולית שעל־יד ברז המים מהבהבת פיסת שמים מעומעמים, רחוקים.

לאה זישה ובנה, אשר אל המקלט אינו יכול לבוא, נשארים בצריף עם תריסו המוגף ומקשיבים לזמזומם של כלי המשחית האויריים.

האם, אשר “הפקידה את רוחה בידי אלהים”, סבר של הכנעה לפניה, אולם האיש המרותק למטתו מראהו כמראה שור עקוד בשעה שהוא רואה לפניו את להב המאכלת.

כאשר כלי־המות ממעל מתקרבים, עושה הוא תנועה כמבקש לקום, ואז באה אמו ומתכופפת בצורת גיגית כדי להגן עליו, ומנשיבת־הרחמים שלה מתפזרת פה מעט מעט חשרת־האימים.

נשמע איך שבנו של בעל־הבית, איציק, המציץ בקוצר רוחו מהמקלט, מכריז:

– אלה הם מפציצים בעלי שני מנועים.

ובו ברגע רועם רעם, שהוא כאילו יוצא מבטן האדמה, אי־שם נאנק מה, והאויר מתמלא קולות־נפץ ודרדור ושברים, וסמוך לכך נשמע רעש של כלי רכב והצלצול המיודע של מכבי־האש.

– שריפה – קובע הנער.

קרה גם אשר “הם” – אם מפני שהוכו “אי־שם” על ידינו מכה קשה, או משוּם שהופצצו וחובלו אוירוניהם – לא “פקדו” יום אחד את העיר; עשו כעין “הפוגה”, ואז, ביחד עם הרגשת־הרווחה, טעמו פה האנשים – הם, אשר במשך אלפי שנים היו רק מוכים – את הטעם המתוק של הנקמה.

– כמו בימי גדעון ויפתח – יִשב לעצמו את הדבר מנחם, תלמיד הסמינר לשעבר.

– עכשיו – טען לפני מי שהוא – משניתנה לנו, לבסוף, קרקע כדי מעמד רגלינו (קרקע האדמה שלנו מאז), שוב אין כאן מקום לרוצחים ונרצחים, כי אם להתמודדוּת, לעמידת מחנה מול מחנה – למלחמה, אם אתם דווקא רוצים בכך.

הוא הוציא אחת מן הסיגריות שהיו שמורות אתו (בתפקידו, בשמירה על כפר כבוש נמצא עתה), והציתה לכבודו של היום הזה. בכלל ממעט היה בעישון, כדי שלא לבזבז את הפרוטות הדלות של האם.

ולאה זישה, אשר שיערה כי ביום כזה יבואו “אפרוחיה”, עמדה לקלוף ירקות בשביל התקנת תבשיל. היא התישבה בנוחוּת על האיצטבה של הישישה אידלה שכנתה, ששם יש צל, והסיר וסל הירקות אתה.

מתפוּח־האדמה, אשר בקילופו היתה מאומנת עוד שם, הסירה קליפה ארוכה אחת, רבת־חוליות, פתלתלה ודקה כמלמלה.

בתוך כך, כמו תמיד בעסקה במלאכה כזאת, הציצה אחורנית, לדרך חייה (כשביל צר בתוך יער עבות נראתה לה זו), ומקצת ממה שראתה סחה לשכנה, שעשתה על ידה במלאכת־סריגה.

רבים היו החתחתים ופה ושם גם עקבות דם.

הן בכפר ישבה, בין גויים, שסכיניהם מושחזות תמיד וצמאונם רב לדם יהודי.

במשך שנה אחת הרגוּ את אביה ואת בעלה. אותו, את בעלה, ביום השבת רצחוּ, בלכתו אל ה“מנין” להתפלל.

בהשכמת הבוקר יצא ואמר לה שהיא יכולה עוד לישון. והיא אמנם נרדמה, וישנה, בעצם הזמן שאותו חתכו בסכינים ישנה היא במנוחה – לא יכלה לסלוח לעצמה – באו והעירו אותה ואז ידעה כי שחוטה הנֶה גם היא.

עד אשר אנשי ה“חברה קדישא” באו מהעיירה, ישבה היא עם “אפרוחיה” על־יד הנפטר. והכפר מסביב צהל כולו. ערב יום החגא שלהם היה והתהוללוּ על־יד המסבאה וצירצרוּ בהרמוניקות שלהם. “גדולה” נפלה עליהם שהרגו את היהוּדי.

בנה רפאל’קה בא מן הישיבה (עוד בריא היה אז) ואמר:

– אמא, בואי ונלך מפה, נעלה אל הארץ. – והם מכרו את מעט התכשיטים וכלי־הבית ונסעו.

– ואולם הגוי הלא גוי הנהו גם פה – העירה הזקנה – והוא מרים את היד.

– ואז עונים לו – אמרה לאה זישה – הלא תראי: משיבים מכה תחת מכה.


היום שלמחרתו עמדו לערוך בצריף את חגיגת־הנישואין היה שוב כבד בהפצצות.

באיזו סמטה בצפון נפגעה אשה בשעה שעמדה וחבטה כלי־מטה על הגזוזטרה, ובסמוך, פה, ברחוב, הופצץ בית רב־קומות בזמן שיושביו עמדו לרדת אל המקלט.

מתוך הקירות העשנים, לחוכי־האש, בקעו גניחות ואנקות עד שנדמה היה כי הבנין כולו זועק, אולם אלה שעשו בעבודת ההצלה היו פניהם מאופקים, ואנשים מכרים, כשנפגשוּ ברחוב, קראו זה לזה בלשון עידוד, מתוך בטחון:

– יהיה טוב.

בצריף היו כבר מוכנים בעת ההיא עוגת־דבש, לפתן של שזיפים וירקות בשביל סלטים. חוּץ מזה עמדו פה מן הצד כמה בקבוקי־יין, מתנתה של הבת האלמנה, וסל ענבים, אשר הנער מוריק, בנה של האלמנה, שנמצא אף הוא בחזית, הביא מן המחנה.

מנחם, כשהציץ הנה בשעת הצהרים (את חופשתו עמד לקבל רק עם ערב), ציין לעצמו בצער, כי משלו אין פה כלום, והוא החליט ללוות מעט כסף מאחד החברים ולקנות משהו בשביל בני־הזוּג, והנה היה זה שבשבתו אחר־כך במקומו, בקצה הכפר, ראה כי מציבור העצים שמנגד יצאה איזו בריה, אשר לאחר שהתנערה ועמדה על רגליה, הוברר לו כי זאת היא תרנגולת.

– הנה המתנה – ניצנץ בו רעיון – “מרק של זהב” בשביל סעודת־הכלולות. – והוא, בזרקו לארץ כמה פירורי עוגה שמצא בכיסו, קרא לה:

– הַלו, גברת.

אז קרבה ובאה בהילוך צייתני, מתוך הכנעה, אכלה את זה שהושם לפניה ונעמדה לפניו דוממה ובאותה ההבעה של הכנעה, ורק כשהניח עליה את ידו הגדולה והכבדה וביקש להכניסה לאמתחתו, זקפה בתנועה של יצור אנושי את צוארה וסקרה אותו אלכסונית, מן הצד, במין מבט שהביאו לידי מבוכה.

– נו, נו – השתדל לבטלה והרגיש עם זה שאת גופו חלפה בכל זאת צמרמורת של קור.

בצריף אחר־כך, בערב, לא עשתה זו רושם רב. רק הנער, מוריק, העביר עליה דרך ליטוף את ידו, וכשראה את הזלזול שבו קושרים אותה לדופן המרפסת, עמד בלבו הרך להתחנן:

– אל תעשו לה את “הדבר הזה”, אל תעשו זאת – לא צריך.

בני הבית עוסקים היו פה עתה ליד החלון בהתקנת כריכים בשביל החגיגה של יום המחרת (הנערה החיילת, בכל פעם שפשטה את ידה לקחת מן הלחם או המרגרינה ניצנץ באויר קו של אור) – ומנחם, לאחר שהסתובב כה וכה, צנח בעייפוּתו לקצה הספה ונתפס מיד לסיוט שנמשך כל הלילה.

חש היה כל הזמן בגוּפו את הצמרמורת שהעירה בו לפני כן במבטה התרנגולת, ידע בתוך תוכו שלה, המורעבה, המושלכת בחוץ מופקרת לפצצות, נעשה עוול, ועם מי שהוא רב על כך, נאבק, כמו שזה יהיה בחלום, בכובד לשונו וצעק בקול לא קולו:

– למה קמתם עליה כולכם, תנו לה להתאושש, תנו לה לעמוד על רגליה.

וכדי להיחלץ מן המחנק, מאין לו מוצא אחר – הקיץ, והנה אמו עומדת עליו ופניה כפני איש אשר בשורה טובה בפיו.

– “היא” הלילה הטילה, היא מטילה ביצים – אמרה – לעת כזאת הלא זה אוצר.

כשיצא אל המרפסת היתה כבר אחותו האלמנה מתקינה שם אוכל ומי־שתיה בשביל התרנגולת, וזו, אשר כאילו גדלה במשך הלילה, עמדה עמידה מאוששת במקומה וחזותה כזו של מי אשר מעמדו וחייו עצמם ניתנים לו לא בחסד, מתוך רחמים, כי אם בזכוּת.

ואז, מרגשי הגיל על התמורה הזו, וממועקת הסיוט שטרם פגה מקרבו, וגם מזה שאחותו הקטנה, הנפלאה, הולכת להתחתן היום בתנאים כאלה, גאה לבו, והוא כבש את פניו במטפחת החאקי שלו – הוא, הגיבור, שעשה נפלאות בשדה הקרב – ובכה לתוכה.

המלצות קוראים
תגיות