רקע
אהוד בן עזר
"השגעון הגדול" לאביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1928

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 17.1.1969 תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


על “השגעון הגדול” שמעתי עוד בימי ילדותי. הספר היה ה“בסט־סלר” הארץ־ישראלי של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים [למאה ה־20]. כאשר קראתי את “במערב אין כל חדש” ו“הקץ לנשק”, אבי שאל אותי: “ואת ‘השגעון הגדול’ כבר קראת? זה משלנו.” וכשאמר “משלנו” התכוון לא רק לכך שאת הספר כתב סופר עברי, אלא גם לארץ־מוצאו של אביגדור המאירי, הונגאריה, ובבת־שחוק של גאווה סמוייה: “ראה מה יכולים יהודים־הונגאריים לעשות.”

כמו הרבה עצות טובות אחרות לא שמעתי גם לזו עד אשר לפני כשנתיים, לאחר שמילאתי כרסי בפילוסופיה ושאר מדעי הרוח, ומוחי כמעט נתייבש עליי, התנפלתי על הספרייה העירונית בתל־אביב (שהיא לעצמה ראויה לרשימת מחאה מיוחדת) וקראתי מחדש את מרבית הרומאנים הגדולים של ימי נעוריי, ובתוך כך מצאתי על אחד המדפים, בין שיירי ספרים ועלים נובלים, את “השגעון הגדול”, אשר כהרבה ספרי מקור ותרגום טובים שנדפסו בעברית במרוצת שבעים השנים האחרונות, לא נדפס מעולם במהדורה חדשה, אות לכך שהוא ספר טוב ומעניין, שהרי אחרת היה נדפס ודאי במסגרת תוכנית הלימודים לבתי־הספר או יוצא במסגרת הבזבזבנית והמשעממת של קבצים של מוסדות ציבור למיניהם.

בעמוד השני של הספר מופיעה ההקדשה: “את הרשימות האלה אני מגיש לאדם־השפוי אלברט איינשטיין שלא נשמע לפקודת הפילדויבּל שלי. הרושם.”

בעמוד השלישי מצוי תצלום של המחבר במדי הצבא האוסטרו־הונגארי: כובע הדומה לכובעי היטלמאכר של ימי מלחמת 48', כזה שמצולמים עימו הרמטכ"לים הראשונים, אלא שמצחייתו נוצצת. צווארון מוגבה בנוסח החיילים הרוסיים כיום, אשר שוליו פס בהיר ועליהם רקומים שני כוכבים משושים. שני כיסים גדולים ואות הצטיינות ארוך מאוד על החזה. פנים רחבות, סגלגלות ובהירות, מזרח־אירופאיות, ועיניים הונגאריות יוקדות ועקשניות מאוד של בחור כבן שלושים.

בעמוד הרביעי מקדים אביגדור המאירי ומספר על ספרו: שלוש שנים לחם בחזית האוסטרו־הונגארית־גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה התחיל יומיים אחר שהכיר את הפילדויבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בטשורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, לפני שלוש עשרה שנה, כלומר בשלהי שנת 1916.

כאשר שאלתי בשנית את הספר בספרייה כדי לכתוב את הרשימה הזאת סבור הייתי שאציץ בו קצת כאן וקצת כאן ומיד אתיישב לכתוב. אך לא כך קרה. רק פתחתי את הספר ושוב לא הרפיתי ממנו עד שהגעתי לעמוד האחרון. הקריאה השנייה חיזקה בי את ההתרשמות מן הקריאה הראשונה והיא – הספר מעניין ומסעיר לא רק מפני חד־הפעמיות של היותו יומן־רשימות של סופר במלחמה, אלא משום ערכו המוחלט כיצירה ספרותית וכרומאן ממדרגה ראשונה.

הספר נפתח עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. [אז עדיין קראו לה מלחמת העולם הגדולה כי טרם היתה מלחמת העולם השנייה]. צו הגיוס מגיע למשורר, העיתונאי והבוהמיין אביגדור פויירשטיין, העובד בלילות במערכת עיתון בבודאפשט, מתהולל עד שעות הבוקר, וישן בימים.

השגעון הגדול מתחיל כאשר הוא נקלע למרותו של הפילדויבל שלו, נשחק וסובל הן כאינטלקטואל והן כיהודי, אך אינו מאבד את חוש ההומור ואת מזגו המאדיארי וגאוותו, ומפני כך אין הספר – עם כל האכזריות וההתבהמות המתוארות בו – חדל להדהים ולשעשע.

הטירון פויירשטיין (אשר בגלל יהדותו ועברו האינטלקטואלי לא זכה עדיין אפילו בדרגה הראשונה של “גפרייטר”) נקרא אל האדון האוברלויטננט ומקבל פקודה:


" – עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי. הבין!?

– הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

כן, הבינותי, אך לאט־לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי. שאי־אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת־צחוק, חייכתי בהבלגה.

והוא גמר:

– אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינני?

– הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור!

– ישאל!

– כמה צריך להיות רוחבו? – שאלתי ותיכף התחרטתי.

האוברלויטננט פקח עליי את עיניו הבולטות, ניגש אליי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק:

– כבֵּד! לקקן דיו אומלל! אחור פנה! מארש! – " (עמ' 76).


בזכות השיר עולה הטירון פויירשטיין בשלושה ימים שלוש דרגות: “גפרייטר”, “צוגספיהרר” ו“קורפוראל”, אך תלאותיו לא תמו. השיר נכתב על אודות חייל יהודי, ועל כך, עם תום הנשף, עומד המחבר למשפט צבאי, ומשום שהוא מסרב להשליך לעזאזל את “החבילה היהודית הנאלחת” שלו הוא נשלח בתור עונש לחזית.

נקמתו האחרונה במפקדו מתרחשת במצעד הפרידה הצבאי בחוצות העיר, כאשר בצעדו בראש הפלוגה הוא חולף על פני שר־האלף ששפט אותו, אך מבלי לתת לפלוגה את סימן־ההצדעה. האדון הרם עיניו יוצאות ממש מחוריהן. כמה צעדים לאחר מכן נותן המאירי את פקודת ההצדעה לכבודה של אשתו היפה של אחד הקצינים, שהאירה פנים לחיילים. מחווה מדיארית נהדרת אשר הסעירה בי את מעט הדם ההונגארי שוודאי נותר עדיין בעורקיי מירושתי אבות־אבותיי. סופו של הסיפור: מסתבר כי שר־האלף השולחו כעונש לחזית – אף הוא יהודי המסתיר זאת.

נפלאים ומחרידים הם תיאורי שלוש השנים שעשה אביגדור המאירי, המגיע בינתיים לדרגת קצין, במלחמת החפירות בחזית נגד הרוסים. הנה דיוקניהם של שני היהודים שבפלוגתו, הדוד אסטרייכר ו“גפרייטר” מרגלית השד־משחת וחריף־ההומור. הנה משרתו פאלי, בן־איכרים נוצרי, ועוד דמויות מדמויות שונות. ומצד שני – ה“גפרייטר” מאדי, יהודי־מומר, מחרחר שנאת־ישראל, העורק ונתפס ונידון להוצאה להורג, וגזר־הדין מבוצע על ידי הפלוגה של המאירי ובפיקודו.

והנה שר־האלף הפחדן פיגר. או האדון האוברלויטננט שטובניאק שהעמיד פני משוגע מפחד המלחמה וסופו שרסיס פצצה הפכו לסריס. הדגלן סגדי שחבריו יורים בו מאחור משום שבחופשתו תינה אהבים עם אשת־חבר.

פרשה ארוכה של אכזריות, טמטום ובהמיות מצד הקצינים ובעלי הדרגות הנמוכות. ואותה תחושה מייאשת של המספר, החש כי למרות כל מטענו הרוחני ובוזו לפילדויבל ולקצינים שלו – הנה הוא מתחיל לראות עצמו בעיניהם של גסים ושחצנים אלו, והערכתו את עצמו נקבעת על פי מושגיהם, שבחיהם ונשיאת החן בעיניהם.


אל החזית מסתנן סיפור מוזר בדבר מאדאם פומפאדור":

“שם ברוסיה מתהווה דבר חדש ומוזר. דבר מעניין ונורא, שרק אנגליה יכולה ליצור אותו במכונת־הקומבינאציות שלה הקרה והערומה. איזו אישה מוזרה, מאדאם פומפאדור, אישה צרפתייה כנראה, אך אישה יהודייה, מצרפת, אישה שהשתתפה במלחמה בפועל, ממש בקרב, איבדה את ידה האחת במלחמה ועכשיו אירגנה גדוד עברי מבני הציונים, שמטרתו לכבוש את פלשתינה – – מאדאם פומפאדור – אישה אמאזונה כבירה. ויהודייה. איזו “יהודית” מודרנית, בעלת יד אחת. ויש לה שלושה חברים, העוזרים על ידה. וכל אחד מארץ אחרת של ארצות ההסכמה. אחד רוסי, שמו שבתינסקי. מובן יהודי. מן המילה שבת. הוא הגנראל שלה, המגייס את הנוער היהודי לכבוש את ירושלים. וכבר גייס כמאה אלף חיילים יהודים. מובן: ציונים. – השני – בלפר, שם יהודי מובהק. בלפר. יהודי רוסי שנעשה לנתין אנגלי, עשיר מופלג, שהוכתר בתואר לורד, גנראל, הוא נותן את הכסף לכלכלת הגדוד העברי. והשלישי – איש נורא, שיחריב בעזרת הגדוד העברי את כל העולם. את כל החזית הגרמנית־אוסטרית־טורקית ביום אחד, שמו וסמן. פרופסור לחימיה. הוא המציא איזה גאז נורא שדי לו לנגוע באדם – מיד משיר הוא את הבשר מן הגוף – והאדם נשאר חי, נורא.” (עמ' 240).

השמועות על הגדוד העברי עושות להן כנפיים עד שיום אחד נודע מיהם ארבעת השמות הללו: טרומפלדור, ז’בוטינסקי, לורד בלפור ופרופיסור וייצמן. והמאירי דואג שמא החייל הרוסי שהוא יורה בו מעבר לקווי החזית אינו אלא המשורר זלמן שניאור, ומה יהיה אם יהא עליהם להילחם בגדוד העברי.

אך זמן רב להרהורים לא נותר. כי בינתיים, בקרב גבורה אחרון, נופל המאירי עם שארית פלוגתו בשבי הרוסים, ו“גפרייטר” מרגלית חד־הלשון אומר בסיום הספר:

“ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי־אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? – האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?! –”

אך בכך לא נגמר עדיין כל ה“טאראראם” הזה. וקורותיו של אביגדור המאירי ושארית חבריו בשבי הרוסי הלא הם מסופרים בשני כרכיו המרתקים של הרומאן “בגיהינום של מטה”, ועליו, בפעם אחרת.


* אביגדור המאירי: “השגעון הגדול”, רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה. הוצאת ספרים “מצפה” בע"מ, ירושלים ותל־אביב. 1928. 296 עמ' בצירוף תמונת המחבר במדים.

המלצות קוראים
תגיות