רקע
אהוד בן עזר
"בגיהנום של מטה" לאביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1932

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 2.5.1969 תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


“רשימות אלה,” מספר אביגדור המאירי בהקדמה לספרו, "הן המשך למגילת ‘השגעון הגדול’, שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.

"גם ספר זה, כמן ‘השגעון הגדול’, שחציו נדפס בהמשכים ב’הארץ' עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שנה שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה.

"גם ברשימות הללו לא נתכוונתי לתת ‘ספרות’: בתוך אפיסת הכוחות והתקווה, שניוונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקווה קט מהבהב בקירבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מפה נקייה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת מסבלותינו, שאין פאנטאסיית סופרים זוכה לסיוטם לעולם.

"במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז’יטומיר־מוסקבה־יאקוצק־טובולסק־טשקנט־אסטראהאן־קיוב־אודיסה – ומבלי לדעת: למה העינויים הללו ומי נהנה מהם?

“ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכינים, הסקורבו, המגלב והרעב עד כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה.” (תל־אביב, 1932).

במקורו הכיל “בגיהנום של מטה” שישה כרכים – מספר המחבר בהערת פתיחה לחלק השני, והוא קיצרם עד לשניים. אם הארבעה הגנוזים מעניינים כמו השניים שנדפסו כי אז כדאי היה לחזור ולהוציא לאור את הספר בשלימותו מתוך ארכיונו של המאירי.

“השגעון הגדול” – כזכור לקוראי הספר ולקוראי רשימתי עליו ב“משא” לפני חודשים אחדים – מסתיים עם נפילתו של האופיצר אביגדור המאירי (אז פויירשטיין) בשבי הרוסים בחזית המזרח, ליד העיר צ’ורטקוב, במלחמת העולם הראשונה. חייו ניצלו וסרה ממנו סכנת המוות בקרב ובמלחמת החפירות, ואולם אז החלה פרשה חדשה של שלוש שנות נדודים בתור שבוי אוסטרו־הונגארי במחנות השבויים של רוסיה, ועד לסיביר.

עם נפילתו בשבי מוותר המאירי על הכבוד המפוקפק לזכות ביחס מיוחד בתור קצין, כי חבורת הקצינים נתעבת בעיניו. חלקם הגדול פחדנים מוגי־לב שונאי־יהודים וסאדיסטים שכבר “הוכיחו” את עצמם בחזית, ואילו הוא אינו מוכן לוותר על רעיו הטובים מבין חיילים הפשוטים, שאליהם התוודענו עוד ב“השגעון הגדול”, ולכן הוא הולך בשבי כחייל פשוט.

אחד הרֵעים, חייל יהודי קשיש בשם הדוד אסטרייכר, נפל בשבי מרצונו בעת ששני פטרולים משני צידי הקו החליפו ביניהם שבויים לאות “גבורה”. אסטרייכר ביקש לזכות בקצת מנוחה. עתה נודע כי חלה בטיפוס ומת בשביו.

שני חבריו הנותרים של המאירי הם האינפאנטריסטן (חייל רגלי) גרגו פאל (המתכנה פאלי) והוא כבן 20, בן כפר מדיארי עז נפש ויפה־תואר אשר נפשו נקשרה בנפש המספר והוא נעשה משרתו במלחמה וגם עתה אינו נפרד מעליו בשבי.

השני הוא גפרייטר מרגלית, יהודי צנום וזריז, שד־משחת, אופטימסט ובעל חוש הומור, ולו פסוק מהתורה לכל מצב.

אליהם נילווה למסע הנדודים צועני בשם לאצי שהיה גנב ופושט־כלבים במקצועו ה“אזרחי”.

ארבעת הרעים מתגלגלים ממחנה שבויים אחד למשנהו, האחד גרוע מן השני, וחוזים מבשרם בתופת שעלי־אדמות, מחלות, כינים, התעללויות מצד רוסים ומשתפי־פעולה מבין הצ’כים השבויים. רעב, קור, השפלות ועונשים שונים ומשונים. הטבע הרוסי,שמצד אחד מסוגל למעשי אכזריות בלתי רגילים, ומצד שני רגש של אהדה לשבויים בקרב אזרחי הערים, השתתפות בסבלם ואף התבטלות בפני ה“גרמניוּת” של הזרים והערצה לכל מה שאינו רוסי. וכמובן שנאת יהודים שרוחשת כל הזמן ומוסיפה נופך של רשע לכל המתחולל במחנות.

מארבעת הידידים נשאר בחיים רק המספר עצמו, שלושת האחרים מתים מי בעינויים, מי בהחלקה לתוך בור־צואה לאחר שניקרו את עינו בפרגול, ומי במחלה.

עם פרוץ המהפכה הרוסית, ובעזרת ידידיו מבין היהודים [ברוסיה], משתחרר סוף־סוף המאירי מן הסיוט של השבי כדי להיכנס אל סיוט חדש והוא שנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית על משטרתה החשאית וההוצאות להורג, עד שמגיע רשיון העלייה הגואל לארץ־ישראל.

הסולידאריות היהודית, עזרת היהודים לאחיהם בכל מקום בו הם נמצאים – היא אחד הצדדים היפים ביותר שמתוארים בספר, אחווה שמצילה כמה פעמים את נפשו וגופו של המספר בגלגוליו בתוך התופת של מחנות השבי.

באה נזירה רחומה למחנה השבויים. לבושה בקדושה, עוזרת ומרחמת. כה מרחמת עד שמוכנה לשכב עם כל הקצינים, איש בתורו. אחר ימים אחדים היא עוזבת את המחנה, והנה מגיע מכתב:

“אני מודה לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם, מי עורר בי את הרחמים האלה – יקבלו נא את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן.” על החתום: “האחות הקדושה.”

מזה נודע להם שה“אחות” הרעילה אותם במחלת־העגבת הנוראה. הגיבורה שבאחד מסיפורי גואי די־מופאסאן, גרמנייה, הרעילה כך בסיפליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871 (עמ' 403–404).

לילה אחד בורחים ארבעת הידידים ממחנה השבויים במוסקבה ועולים על רכבת שבויים כדי להגיע למחנה אחר. לפנות בוקר מתברר: הרכבת עוצרת במקום נידח, השבויים כולם חולי טיפוס־הבהרות. מורידים ומקברים אותם בעודם חיים ושופכים עליהם סיד. רק בנס ניצלים ארבעת הבורחים מגורל דומה.

ובמחנה אחר בסיביר הנידחת: שני רופאים עורכים ניסויים בשבויים. כורתים אברים, מנתחים בלא הרדמה. חוץ מתאי־הגאזים והסדר הגרמני אין הקורא ב“גיהנום של מטה” חסר מאום מתיאור זוועות מלחמת העולם השנייה.

טבעה של מלחמה שהיא מולידה סוגים שונים של ספרים (ואולי על פי המידה בה מסתדר כל סופר עם עצמו, עם המלחמה ועם הממונים עליו), מהם ספרים סנטימנטאליים, מהם שוביניסטיים ומהם פאציפיסטיים. מסופקני אם סופרים רבים חזו על בשרם במלחמה מה שעבר על המאירי במלחמת העולם הראשונה. הקריאה ב“השגעון הגדול” וב“גיהנום של מטה” מזכירה בבשורתה את “בית טיבו” [לרוז’ה מארטין דה־גאר], ואין לספרותנו מה להתבייש בספרים הללו לעומת “הקץ לנשק” [לארנסט המינגוויי], “הריב על אודות סרג’נט גרישא” [לארנולד צווייג] ו“במערב אין כל חדש” [לאריך מאריה רמארק].

ראוי היה להוציא את שני ספריו אלה של המאירי במהדורות חדשות לא רק משום ערכם הספרותי אלא גם כדי לשמש במקצת משקל שכנגד בחינוכו של הדור הצעיר בארץ. לא כל מלחמה קצרה היא, לא כל גבורה אמיתית היא, לא כל ניצחון ודאי הוא, רק הסבל האנושי משותף לכול, והוא כגלגל חוזר בעולם.


* אביגדור המאירי: “בגיהנם של מטה”, רשימות קצין עברי בשבי רוסיה. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ב, 1932. כרך א' ו־ב' 484 עמ'. מהדורה שנייה תרצ"ט, 1939.

המלצות קוראים
תגיות