רקע
אהוד בן עזר
"מסתורין" לקנוט המסון (1928)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 11.4.1969, תחת כותרת מדור “קריאה אפשרית”


“מסתורין” עומד בסימן הפתיחה הכפולה וההתאבדות המשולשת.

הפתיחה הכפולה כך היא:

"באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר־חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצוין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהיתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין…

הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת־הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, נראו על סיפונה שניים־שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים־עשר לחודש יוני; כל אותו יום התנפנפו דגלים לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו לקהל בעצם השנים־עשר לחודש יוני." (עמ' 1).


פתיחה קלאסית היא שראוי ללמוד אותה היטב. בקטע הראשון מוסר המסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, ולא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות, וכדי לדחוס יותר פרטים חשובים לתוך הדף הראשון הוא משחק בתחבולה עם הקורא: לא, לא זו הפתיחה עדיין… (כאילו יש באמירה זו כדי לבטל את העובדה שהספר נפתח כבר!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה ששונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד אלא תיאור התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת־קיטור אל הנמל, וכו'.

הדף הראשון של רומאן כמוהו כאקורדים הראשונים של סימפוניה או כרגעים הראשונים בהצגה. יש והדף, האקורד או הרגע הראשון, קובעים את גורלה של היצירה כולה. אחר פתיחה חזקה במיוחד יכול הסופר לשאוף קצת רוח ו“להעמיס” על הקורא קטעים שאולי אינם כה מרשימים ומצודדים אך הכרח בהם לפיתוח העלילה. וזאת הוא יכול להרשות לעצמו כי רצונו הטוב של הקורא כבר נתון לו ממילא. לקורא יש אמון ביצירה והוא נותן לה “שאנס” לפי התרשמותו מן הפתיחה או הפרק הראשון.

פתיחה כושלת, ממושכת מדי ומשעממת, יוצרת הרגשת כשל בקורא, וגם אם ישתדל הסופר לאחר מכן להביא בפניו פרקים מופלאים ויפים, יעקוב אחריהם הקורא במנוד ראש ויאמר לעצמו: אדוני הסופר, מאמציך נוגעים לליבי, אך מחזקים בקירבי את ההרגשה שאתה מנסה להציל, באמצעות שיפורים והפתעות, יצירה שהיא גרועה.

בהצגה שתחילתה ב“רגל שמאל” יתקבלו גם מאמציהם הכנים והמוצלחים ביותר של השחקנים באווירה של הסתייגות ואי־אמון מצד הקהל, שיחשוד בהם כי הם מנסים להציל הצגה כושלת.

היוצא מכך שכדאי וכדאי להשקיע עבודה רבה בדף הראשון של רומאן. אך כדי שלא להיתקע לנצח בטיוטות הפתיחה של המשפט הראשון, כפי שקורה לסופר ב“הדֶבר” של קאמי, מוטב לסיים קודם את הרומאן ואחר כך לשבת ולעצב היטב את פתיחתו. אם איני טועה כך נוהגים רבים, וגם המסון הוסיף כנראה את הקטע הראשון של הפתיחה, המרמז על תוכנו של הספר, רק לאחר שסיים את כתיבת הטיוטה הראשונה של בספרו.

במדורֵי השחמט בעיתונים נהוג לדון בכובד ראש בסגנונות שונים של “פתיחות”. ולו כתיבת רומאנים היתה עיסוק רציני לפחות כמשחק בשחמט, ראוי היה לייחד לה מדור העוסק בסגנונות הפתיחה של ספרים וסופרים.

מ“מסתורין” אפשר ללמוד לא מעט ולגנוב הרבה. לא רק עניין הפתיחה הכפולה אלא גם ההתאבדות המשולשת של נאגל. נאגל התימהוני והמסתורי נושא עימו בכיסו צלוחית רעל, שפסח גינצבורג הנפלא תירגמו בשם: “חומץ־כחול”, ודומני שהמדובר הוא בבקבוקון של ציאנקאלי, באשר ריחו מתואר כריח שקדים.

מחשבת איבוד עצמו לדעת מלווה את נאגל כל הזמן, ובייאושו מאהבתו לפרקן דאגני קיילאנד הוא יוצא בלילה ליער ושותה את צלוחית הרעל. כל הקורא את הספר בפעם הראשונה, כמוהו כנאגל עצמו, משוכנע ששעת המיתה קרובה. אך לא! ההתאבדות הופכת לפיאסקו: נאגל באמת מרגיש את הרעל, מתפתל, מתעוות על קרקע היער, ולמות אינו מת. להיפך, סופו שהוא שוקע בשנת ישרים. ועם התעוררו מה מתברר? צלוחית הרעל שלו היתה, עקב צירוף נסיבות מסויים, למשך שעות אחדות אצל שוטה העיירה, הגיבן מינוטין, והלה, שידע על תוכנה, החליף את הנוזל במים פשוטים. נאגל המסכן, לילה שלם הזה את מותו והתגלגל ביער בתחושת הקץ הקרב ואף הרגיש את טעמו וריחו והשפעתו של הרעל הקטלני – וכל זאת משום ששתה לגימה אחת של מי־באר פשוטים!

הוא שב למלונו. חולפים יום או יותר, יש פגישות מוזרות וביניהן אחת אחרונה עם דאגני הנאה והמוזרה, שאולי כבר אוהבת אותו ומוכנה לוותר על ארוסה למענו (תמיד נערות חלומותיו של המסון מאורסות הן לאחרים) אך הוא פוגע בה ומעליבה כדרכו והיא פורשת ממנו בגאווה, ושוב הוא במלונו, הולך לישון, מתעורר בבהלה בהיזכרו שאת טבעתו, שהיתה כקמיע לו, השליך לים לפני ניסיון ההתאבדות [הראשון]. הוא ממהר לשפת הים, יורד בסירה, מבקש להטביע עצמו, מפריעים לו, הוא מתגבר, הוא מרגיש מה שאדם חש ברגעו האחרון, והפעם, אנו בטוחים, קיצו בא… אך לא! הנה התעורר מחלום בלהות והוא בחדרו שבמלון.


"פתאום השעון נופל על הרצפה, והוא קופץ מעל המיטה. קוראים! לוחש הוא וצופה בעד החלון בעיניים פקוחות לרווחה, במהירות הוא לובש מכל הבא בידו, פותח את הדלתות ופורץ החוצה. הוא מביט על סביבותיו, איש לא השגיח בו. בפסיעות גסות הוא ממהר אל הנמל. גבי חזיתו מלבינים כל אותה השעה. הוא מתקרב אל שפת הים, רץ הלאה לאורך החוף עד קצה הנמל, ובקפיצה אחת הוא מטיל את עצמו לתוך הים.

“בעבועים אחדים עולים על פני המים.” (עמ' 311–312).


הפעם זה אמיתי, כלומר – בספר, אך האם זה מובן? לא. קראתי כמה פעמים את הספר וחלק ניכר וחשוב מעלילתו נשאר לדידי בבחינת מסתורין גמור, מתוך אי־התחשבות גמורה בקורא לא טרח המסון כלל לעגל את העלילה ולספר את כל מה שניתן לספר ולדעת על הדמויות. גם זאת, אני משוכנע, עשה בכוונה: המתכונת הבלתי־גמורה היא חלק מן העקרון האסתטי שעל פיו בנוי הספר והיא גם חלק בלתי נפרד ממשמעותו הרוחנית.

אגב, “מסתורין” אזל לגמרי משוק הספרים הישראלי. סיפר לי ישראל רובינזון, בעליהָ האדמוני של והממושקף של חנות “זוהר” לספרים עתיקים, כי זה לו חמש עשרה שנים שלא ראה בעיניו כרך של “פן”, ואילו “מסתורין”, הגם שיצא לפני שנים במהדורה שנייה (מקרה נדיר מאוד ביחסה של המו"לות העברית להמסון), אף הוא אזל, ורק לעיתים נדירות מתגלגל כרך ממנו לחנות ומיד נחטף, וכך גם גורל יתר ספרי המסון, רק את “ויקטוריה” ניתן לעיתים להשיג.

“בשביל מה אנחנו צריכים את הנאצי הזה המסון?” אמרה לי ספרנית אחת, “באירופה הלא זרקו כבר מזמן את כל הספרים שלו מהספריות!”

ובאמת, הלא גם דוסטוייבסקי לא הצטיין באהבת יהודים, וחוץ מזה הערבים שונאים אותנו ולנו הצבא הטוב ביותר בעולם. כמה דיביזיות יש ל“שדים” ולהמסון? לא צריך לדאוג.


* קנוט האמסון: “מסתורין”, רומאן. תרגם מנורווגית פסח גינצבורג. תל־אביב, תרפ“ח. [1928]. המחיר 200 מא”י (1 דולר). המכירה הראשית: בית מסחר־ספרים “מוריה”, תל־אביב, וסניפיו הארץ ובחוץ־לארץ.

הערה: לפי מחיר הספר, לא"י [לירה מנדטורית] אחת, כלומר 1000 מיל ארץ־ישראלי, בשנת 1928 ערכה היה 5 דולר!

המלצות קוראים
תגיות