רקע
אהוד בן עזר
"מסתורין" לקנוט המסון (1980)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עריכה לתרגום העברי: 1980

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ”, בעריכת אברהם רימון, תחת הכותרת “בריחה מן ההמון הסואן” ב־3.10.1980


“מסתורין” (1892) היה הרומאן השני שפירסם קנוט המסון (1859–1952) לאחר הרומן שבו קנה את שמו בנורווגיה, “רעב” (1890). ואכן מבחינות רבות דמותו של התימהוני הנווד יוהן נאגל, גיבורו של “מסתורין”, היא המשך לאותה דמות של סופר צעיר שפגשנו ב“רעב”, וקווי־איפיון קרובים באים לידי המשך גם ב“פאן” (1894) וב“ויקטוריה” (1898).

אדם צעיר, מוזר־הליכות, שנמלט במידה זו או אחרת מן החברה, מאוהב אהבה נואשת בעלמה צעירה, אולי גם מבלי שהכיר אותה היטב, אך הצורך לאהוב מפרנס את כל נפשו, מכתיב את התנהגויותיו ומוזרויותיו ומביאו להתאכזרות כלפי עצמו וכלפי אחרים, לבריחה ולקץ מר, טראגי.

האהבה, והבריחות מן העיר אל הטבע, שלובים בביקורת חברתית קשה על העולם הפוליטי והספרותי־אמנותי של נורווגיה וארצות אירופה אחרות באותה תקופה, ואף שיש התייחסות לדמויות ולמצבים אקטואליים־למדי, הנה גם מבלי לדעת מי הם היו כולם, ברורה ותקפה מבחינתה ביקורתו של המסון גם כלפי תקופות ומקומות אחרים.

ב“מסתורין”, שהוא ללא ספק אחד השיאים שאליה הגיעה מעודה אמנות כתיבת הרומאן, מגיעות כל התכונות ה“המסוניות” הללו לידי ביטוי בולט. יוהאן נאגל, צעיר בראשית שנות השלושים לחייו (ניתנות כנראה במתכוון, שתי גירסאות שונות לגבי גילו, עשרים ותשע, ושלושים ותשע שנים), מגיע יום אחד בספינה לעיר־חוף נורווגית קטנה, ושם, תוך זמן קצר למדי, מתרחשים כמה וכמה מאורעות תמוהים ומשונים אשר בסופם הוא מאבד את עצמו לדעת בקפיצה לים.

מיד עם בואו, בעצם, עוד בטרם בואו, רק למראה הדגלים שהונפו לכבוד אירוסיה של דאגני קיילאנד, בת־הכומר, מתאהב בה נאגל ומכוון כנגדה את כל מעשיו וחיזוריו, כדי לעשות עליה רושם ולזכות בתשומת־ליבה ולהפר את אירוסיה לקצין ימייה, שאינו מופיע כלל ברומאן.

הדמות השלישית ברומאן היא הננס (בנוסח המקורי של התרגום כינהו פסח גינזבורג בשם – מינוטין), דמות ספק מעוותת ספק טהורה, משורש נפשו של סמארדיאקוב, אשר עימה יש לו לנאגל דין־ודברים מתמשך.

ברקע כל הדברים מונחת התאבדותו האמיתית, או המדומה (כלומר, בתאונה או ברצח) של קארלסן, איש צעיר ורע־מראה שהכין עצמו לכמורה והיה מאוהב בדאגני קיילאנד.


רגע של אמת

אף שעלילת הרומאן מסופרת בדייקנות ובפשטות־כביכול, הריהו נותר בגדר מסתורין גם לאחר גמר הקריאה בו. האם הכיר נאגל מישהי מכל הדמויות הלוקחות חלק ברומאן עוד בטרם דרכה כף־רגלו לראשונה בעיר הקטנה? מה פשר אהבתו המוזרה לבתולה הקשישה מרתה גודי? האם באמת ביקש לשאתה לאישה ולהתחיל בפרשה של חיים חדשים, בריאים, בחיק הטבע? או הציע לה את הצעת הנישואין רק מפני אכזבתו באהבתו לדאגני קיילאנד, וכדי להרעים את זו האחרונה, מעשה שאכן הצליח?

אם כן, מדוע הוא נס מפני דאגני, כאילו את רעתו היא מבקשת, ולבסוף אף שם קץ לחייו, שעה שברור כי לבסוף היא מאוהבת בו מאוד והיתה מוכנה להשליך למענו את ארוסה וכל אשר לה? ומה חלקו של הננס, של מינוטין, בכל הפרשה הזו? ההיה זה הוא שרצח את קארלסן? האם היה איש־סודה של דאגני? האם אהב אותה? או שמא היה קשור למרתה גודי?

מכל הבחינות הללו, זהו רומאן שעלילתו אימפרסיוניסטית למדי, ובמבט־לאחור היינו נוטים לכנותה אפילו סוריאליסטית־במקצת. עקרונה המרכזי, והוא מאפיין לא במעט גם את “רעב”, “פאן” ו“ויקטוריה”, הוא שהגיבור־המספר אינו מכיר, או נאמר אולי אפילו – מרמה, את נפשו־שלו. נאגל אינו מסוגל להגיע לידי מודעות־עצמית מלאה, ומאחר שכל הסיפור ניתן, אמנם בעקיפין, מנקודת מבטו שלו, נותר גם הסיפור מעורפל; קצותיו הברורים כל־כך – אינם מתאחים כלל, זאת אומרת דאגני למרתה, בסוף הספר, וזאת כבר לאחר מותו של נאגל, כי נאגל אכן הזהיר ואמר כי סופו של הננס, של מינוטין, יהיה רע.

מהו אפוא הסוף הרע הזה? האם אכן היה רוצח? זאת אין אנו יכולים לדעת מתוך העלילה. והלא הננס הוא אשר החליף את הרעל שהחזיק נאגל בבקבוקונו – במים, ובכך הציל את נאגל מניסיון־ההתאבדות הראשון שלו. מדוע עשה זאת? אולי עקב הננס אחרי נאגל לא פחות משעקב נאגל אחריו, וביקש לעזור לו לזכות בדאגני כדי לנקום בארוסהּ יפה־התואר, שהיה מתעלל בו, בננס, ולועג לו, כפי שעשו כל שאר נכבדי ויקירי העיר הקטנה?

אך מיהו נאגל עצמו? הריהו מצד אחד מאחז־עיניים, חסר כל כישרון־של־ממש, מתחבל תחבולות מצויינות אך חושף אותן ומתאכזר לעצמו, לשם מה? כדי להגיע לרגע־של־אמת עם עצמו או כדי לעשות רושם ולעורר עניין באישיותו מצד דאגני קיילאנד? ואולי הוא מטורף גמור? או שיכור כרוני? או אדם מאוכזב, שלילי־במהותו, מלא תאוות הרס עצמו והרס אחרים?

מצד שני, לעגו, ביקורתו החברתית והספרותית, הבוז שהוא חש לבינוניותה של “הגאונות” שעולה חומרים־חומרים בתרבות ארצו ובשאר ארצות אירופה, דימיונו הלוהט, חלומותיו הנוראים, התפרצות יצריו האי־ראציונאליים, המעוותים, הסוטים (כיצד עינה פעם בחורה שעימה טייל מחצית היום בלונדון והעמיד אותה במצב שבו התביישה להיפנות לצרכיה הגם שזה גרם לו עצמו להשתין במכנסיו, מתחת למעילו), ומעל לכול – אהבתו העזה, המלאה השפלה עצמית והשפלת הזולת, לדאגני קיילאנד – כלום אין כל אלה מציגים אותו כדמות עמוקה, חד־פעמית, טראגית, כזירה שבה מתרחש המאבק הנורא בין הקסם הרקוב של התרבות העירונית, שאי אפשר לו בלעדיה, לבין החלום המעורפל שיש לו על חיי טבע, חיי יער, חלום שבא למלוא־ביטויו רק לאחר שנים, כשכתב המסון את “ברכת האדמה” (הספר שעליו זכה ב־1920 בפרס נובל)?


מוות בחיים

כשהתפרסם, ביקשו מהמסון כי יספר על הביוגראפיה שלו. והוא ענה בערך כך: “לא ביקרתי בבית־ספר ולא עמדתי בבחינות. בנעוריי עסקתי במלאכות רבות ומשונות וסיירתי בארבע יבשות. התחתנתי פעמיים והולדתי חמישה ילדים. עכשיו אני מת.”

אכן, מבחינה מסויימת ביקש המסון למות, או להתנוון, כמעט עם כל אחד מגיבוריו־הקרובים־שלו ב“רעב”, “מסתורין”, “פאן” ו“ויקטוריה”. אך הוא לא העניק להם את חסד הכישרון, הגאונות שאכן היתה לו־עצמו. הוא חש כאילו גיבוריו, שפחותים ממנו במידת הכישרון והגאונות, יודעים את החיים בצורה עמוקה ממנו־עצמו, זה שכתב את פרשת חייהם, ולכן באה אותה הילה של מסתורין שהם מותירים אחריהם. מסתורין שהוא־עצמו לא הצליח או לא רצה לפענח בהם. ולכן באה אותה הרגשה שלו שהוא “מת” בחייו, משום שהוא אינו מסוגל להעפיל לאותן פסגות, או לרדת לאותם מעמקים, בהם שהה ברגעי גאוניותו, שעה שכתב את יצירותיו.

והלא נאגל ב“מסתורין” כמוזועק כל הזמן שהוא־הוא הגאון האמיתי, הגאון שטרם יצר דבר, ובתחושה זו הוא מאבד־עצמו־לדעת.

*

“מסתורין הופיע לראשונה בעברית בדפוס “הארץ” בשנת תרפ”ח [1928] בתירגומו מנורווגית של פסח גינזבורג, ובמהדורה נוספת ואחרונה בשנת תש"ז [1947]. במהדורה שלפנינו עבר התרגום עריכה מחודשת בידי פנחס שדה ויותם ראובני. אין אני יודע אם העורכים הישוו את התרגום עם המקור הנורווגי, או עם תרגום לשפה אחרת, אך התוצאה מוזרה למדי.

הנוסח החדש הוא אמנם קריא למדי, אלא שאבד בו אותו זוהר מסתורי, חגיגי, שהיה לתירגומו המקורי של פסח גינזבורג, תרגום שאמנם עתה בקריאה מחודשת, נראה זקוק מאוד לעריכה בגלל התיישנותו, וחוזר חלילה, עד כי עולה השאלה מדוע בכלל נשאר שמו של גינזבורג כמתרגם המהדורה הנוכחית? הלא יותר קל היה לתרגם את הספר מאנגלית, למשל?


* “מסתורין” מאת קנוט המסון. מנורווגית: פסח גינזבורג. עריכה מחודשת: פנחס שדה ויותם ראובני. הוצאת שוקן, תל אביב, תש"ס [1980], 278 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות