עברית: 1976

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “ידיעות אחרונות” ביום 25.6.1976, תחת הכותרת: “הסה בעברית ‘משופצת’, עם הופעת ‘פטר קמנצינד’ במהדורה חדשה”

עד שלא קראתי את מהדורתו העברית החדשה של “פטר קמנצינד”, סבור הייתי כי מהדורתו הראשונה בעברית (ספריית “רמון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב, בסיוע מוסד ביאליק, תרגם מגרמנית ש. הרברג, 1941, 200 עמ') עשוייה למופת, אף כתבתי עליה בשעתו במדורי “ספרי דורות קודמים”" (“הארץ”, 14.8.1970) כפי שכתבתי על רבים מספרי הסה, המסון ואחרים, מתוך תקווה שיודפסו מחדש בעברית, ואף סיימתי את רשימתי ההיא בשאלה: “האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?”

מתוך קריאה רבה בתרגומים לעברית הגעתי למסקנה כי יש לפחות שני מתרגמים – פסח גינזבורג ושלמה הרברג – אשר תרגומיהם עמדו בפני שיני הזמן ולא התיישנו, והם ראויים להידפס מחדש ככתבם וכלשונם.

בפתח־דבר למהדורה העברית החדשה של “פטר קמנצינד” נאמר כי “מאחר ועברו כשלושים וחמש שנים מאז תורגם הספר לראשונה, נערך התרגום מחדש ע”י יותם ראובני, והותאם לשפה העברית המתחדשת תוך שמירה על רוח התרגום המקורי."

דבר דומה עשתה הוצאת שוקן למהדורה העברית החדשה שהוציאה ל“נרקיס וגולדמונד”, אשר תורגם בשעתו על־ידי יעקב פיכמן והופיע בהוצאת “אמנות” בשנת 1932.

לא השוויתי בין שני הנוסחים העבריים של “נרקיס וגולדמונד” ואינני יודע איזה מהם עדיף. אך ההשוואה שעשיתי בין שני הנוסחים של “פטר קמנצינד” הביכה אותי מאוד. היא חשפה את הליקויים הקיימים בתרגום האהוב עליי של ש. הרברג, לעיתים תיקנה אותם, לעיתים קילקלה עוד יותר, וללא צורך, גם קטעים הניראים יפים בעיניי.

אני קורא, למשל, בנוסח החדש: “עד שחזרנו לעניין זה אירע משהו אשר שינה את חיי וקבע את עתידי. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא סופר.” (עמ' 41).

תמהתי, האומנם עשה הרמן הסה ז"ל פאראפראזה על שירו של אמיר גלבוע, כפי שעושים ישראלים רבים כיום? כיוון שלצערי אינני קורא גרמנית, לא יכולתי להסתמך אלא על תרגומו הישן של ש. הרברג, אשר צויין בפירוש כי תורגם מגרמנית (אגב, לא צויין אם ההתאמה “לשפה העברית המתחדשת” נעשתה על פי המקור הגרמני) ומה אני מוצא:

“עד שחזרנו לשוחח בעניין זה, נפל דבר קטן אשר שינה את חיי בתכלית וקבע את עתידי לשנים רבות. עם הקיצי בבוקר יום אחד משנתי, נעשיתי סופר.” (עמ' 44).

אחיזת עיניים    🔗

אינני יודע מה הן זכויות־היוצרים המגינות על מתרגם לבל יושם שמו על תרגום שנערך בצורה כה דראסטית ושוּנה כמעט כליל. דומני שמוטב היה לתת למתאם־התרגום־לשפה־העברית־המתחדשת לתרגם מחדש לבדו את היצירה, או למצוא לה מתרגם אחר, ולא לשים את שמו של ש. הרברג ז"ל על תרגום שלא יכול היה בשום אופן לצאת ככה מתחת ידו. אין זו אלא אחיזת עיניו של הקורא.

דוגמה אחרת, על פי הנוסח ה“מעודכן” [של ראובני]:

“זה היה קורבן סתרים על מיזבחה של נמזים, שהובא ללא ידיעת האלה, בלי קללה מפי אבי וללא צעקה מפי – כעין מינחה לשלטון מסתורי. לאחר שנים, כששמעתי בני־אדם אשר דיברו על ‘הגורל העיוור’, נזכרתי בעונשים החשאיים ההם, אשר ניראו לי כאיור הטוב ביותר על מושג זה.” (עמ' 12–13).

ואצל ש. הרברג:

“קורבן־סתרים על מזבחה של נמזיס היה זה, קורבן שהובא ללא אלה וללא קללה מפי אבי וללא צעקה וצווחה מפי אני – כעין מס חובה לשלטון רב־תעלומה. מדי שמעי לאחר כמה שנים בני אדם מדברים על ‘הגורל העיוור’, היו עולים על ליבי מחדש מחזות מסתוריים אלו ונראים לי כתיאור בולט ביותר של מושג זה.” (עמ' 16).

גם אם נניח כי סיומה של נמזיס במ“ם אינו אלא שגיאת־דפוס פשוטה, עדיין חידה היא כיצד זה “הובא ללא אלה” אצל הרברג הפך ל”הובא ללא ידיעת האלה" אצל ראובני, ומה רע במילה “תיאור” שצריכים במקומה כאן מילה כה חדישה “איור”, הנשמעת זרה וחורגת. אומנם, “עונשים חשאיים” נשמעים מסתוריים לא פחות מ“מחזות מסתוריים”, אך תמהני כיצד צירוף שתי מילים כה ברורות נעשה אחר לגמרי מנוסח לנוסח, האומנם תירגומו של הרברג אינו מדוייק, והוא הוגה עתה תוך השוואה עם המקור?

בעמוד 46 בתרגום הרברג מופיעות המילים “קנקן הלואר”, “אבסינת”, “ביס” ו“יין ואדטלנד”, וארבע הערות באותיות־פטיט, לפי הסדר: מין משקה מעיר הל, יי"ש במשרת לענה, מישחק־קלפים שוויצי, קנטון בשוויץ. בנוסח החדש מופיעות המילים הלו ללא ההערות. מילא, אמרתי לעצמי – מניח הוא כי הקורא העברי בימינו משכיל עד מאוד ואינו נזקק להסברים פעוטים אלה.

מה מאוד התפלאתי אפוא למצוא בעמ' 40, מתחת למשפט “נבוך כלשהו נכנסתי לאטלייה” את ההערה באותיות פטיט בתחתית העמוד: “חדר־עבודה של הציירים (צרפתית).” שבתי וחיפשתי הערה מאירת־עיניים זו בתרגומו של הרברג ולא מצאתיה. משמע, לקוראיו של הרברג עדיין ידועה היתה משמעותה של המילה הנדירה “אטלייה”, אך לקוראי ראובני, שיודעים את משמעותן של כל המילים הנדירות שהבאתי לעיל, חסר דווקא ההסבר על אטלייה כדי להשלים את השכלתם הכללית.

אומנם, כדי לעשות צדק עם הנוסח החדש, אציין כי יש מקומות בהם הוא עולה על התרגום הראשון, כגון: “מתוך חרדה הרגשתי איך זורם אליי מתוך הספרים האלה הבושם הקפוא של חיים אשר לא היו מעולם מציאות, אך הם היו בכל זאת, ועכשיו הם מבקשים להכות גלים ולחוש את שברם בליבי המזועזע.” (עמ' 22) – זה אצל ראובני, כנגד הרברג: “מתוך חרדת נפש הרגשתי, איך שזורם נגדי מתוך הספרים הללו אוויר־בושם קר של חיים אשר מעולם לא היו במציאות על הארץ, ואף־על־פי־כן היה היו באמת, ועתה הם שואפים להכות גליהם ולחוש את גורלם בליבי המזועזע.” (עמ' 30–31).

אודה ולא אבוש, סופו של המשפט היפה הזה אינו בהיר וברור לי דיו בשני הנוסחים. מאידך, “הבושם הקפוא של החיים” הוא צירוף־מילים יפה, ועדיף על “אוויר בושם קר של חיים” לפי הרברג.

הריתמוס המשולש    🔗

בדברי הקדמתו לקובץ “כתבים אוטוביוגראפיים” של הרמן הסה כותב העורך תיאודור צילקובסקי, כי הריתמוס המשולש של התפתחות האדם, מתמימות דרך ייאוש אל האירוניה, או, במיקרה הטוב ביותר, לקראת דרגת מודעות גבוהה יותר, מאפיין את כל יצירותיו החשובות של הסה: ותבנית זו ברורה בעיקר ביצירות כ“דמיאן” (1919) ו“סידהארתא” (1922) שנכתבו זמן קצר לאחר התנסותו הראשונה של הסה בפסיכואנאליזה.

“פטר קמנצינד” (1904) אינו ספרו הראשון של הסה, אך הוא סיפורו הראשון שזכה להצלחה גדולה, ומאז ניתנה להסה האפשרות להקדיש עצמו כולו לספרות. הסה היה בן 27 כאשר הופיע ספרו זה, וזה בערך גם גילו של פטר קמנצינד. עדיין אין בספר אותה התפצלות מרתקת של גורלות אדם, כזו של סידהארתא וגווינדא, גולדמונד ונרקיס, התפצלות שהעסיקה את הסה, שכמו חילק את הביוגרפיה־הנפשית שלו בסיפוריו בין דמויות מנוגדות המופיעות בכל אחד מצמדים אלה.

ועם זאת מתאימה הגדרה זו, של הריתמוס המשולש, כבר ל“פטר קמנצינד”. זהו סיפור עצוב, משהו בניגונו מזכיר את קוהלת, אך הוא סיפור שנכתב בידי איש צעיר על־אודות איש צעיר, המספר על עצמו ועל רצונו להיות אמן, משורר. התקופה התמימה היא תקופת ילדותו ונעוריו של פטר קמנצינד בכפר בודד בחיק הרי האלפים. את תחושת פסגת ההרים המושלגות הוא עתיד לשאת עימו כל ימי חייו כביטוי לאותה תמימות ולאותה מהות איכרית וכפרית שביסוד אופיו.

תקופת הייאוש היא תקופתו העירונית בציריך, בבאזל, בפאריז, להיטותו לשתות, היעשותו סופר במידת־מה, אהבותיו הערטילאיות, הנכשלות תמיד, כגורל הרודפו מנעוריו. אך כשם שזרע תאוות השתייה נזרע בו עוד בנעוריו ושוטפו בבחרותו, כך איטליה שטופת־האור, פרנציסקוס מאסיזי, בופי הגיבן – הן נקודות־אור הנזרעות בו בתוך תקופת ייאושו ותחושת ניוונו, והוא עדיין עלם בשנות העשרים שלו, והן שעתידות להכינו לקראת התקופה השלישית בחייו, זו תקופת ההשלמה השקטה, החזרה לכפר המבודד בהרים, לחיים שקטים, חיים של השלמה עם הגורל, ללא שאפתנות, ועם מידה מסויימת של אחריות חברתית ועזרה לזולת.

האם זוהי אירוניה, או דרגת מודעות גבוהה ביותר, או השלמה שקטה עם הגורל, תוך הרגשה של מלאות וקבלת הדין בדומה לאחריתו של סידהארתא? פטר קמנצינד הוא אדם צעיר ובעל כישרון, וקצת קשה להאמין כי אפשרות זו של בריחה תהלום אותו. סידהארתא וגולדמונד מגיעים להארה ולשלווה באחרית ימיהם, ולאחר שהתנסו בחיים לכל עומקם, ואילו קמנצינד כמו בורח באמצע התנסותו ומזקין בטרם עת.

הסתכלות מפוכחת    🔗

דומה כי המפתח ל“פטר קמנצינד” מצוי בספרו האוטוביוגראפי של הסופר השוויצרי הגרמני הגדול גוטפריד קלר (1819–1890), “היינריך הירוק” (1874). אגב, הספר הופיע בעברית, שנים רבות לאחר שתורגם מגרמנית בידי מרדכי טמקין, בהוצאת “עם עובד” (1969). הסה מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע גוטפריד קלר על פטר קמנצינד:

“לאחר ששרפתי את כתבי־היד שלי ראיתי בכתיבה משהו מפוקפק וחסר חשיבות. אז נפלו לידי, בדרך מיקרה, ספרים אחדים משל גוטפריד קלר. קראתים פעם, פעמיים, שלוש. ראיתי בבירור מה רב המרחק מדברי הבוסר שלי עד האמנות הכנה, החמורה, האמיתית. העולם היה זר, רחוק, מתנכר. אני נכשלתי.” (עמ' 23).

פטר קמנצינד הולך ומתבגר באותה דרך הסתכלות מפוכחת ועצובה של היינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים, הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנצינד – בכפר בהרים, והיינריך – בפאתי־עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחתם, קמנצינד את אביו, היינריך את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. היינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, ובהשפעתו פונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס אליה ברצינות.

היינריך וקמנצינד נוחלים אכזבות ביחסיהם עם נשים, ונותרים בגפם. שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה, לאחר שנחלו בה הצלחה מסויימת. היינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי, שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אומנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו). גם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת השמש, על אהבותיו הנכזבות ועל קשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי כפרו, שרובם נושאים את שם משפחתו. הוא מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית־המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הסיפור עולה בדעתו לחכור את בית־המרזח של הכפר, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים (וזה, כידוע, לא היה סופו של הסה עצמו).

אהבה לנכה    🔗

דימיון נוסף מצוי בכך שגוטפריד קלר היה בעל־מום, ועובדה זו קבעה את גורל חייו ורווקותו. פרט זה אינו מוזכר כלל ב“היינריך הירוק”, ועולה רק בהרהוריו של הקורא, כשהוא מקשר בין גורל חייו של קלר לגורל גיבורו, ואז נעשים ברורים יותר הכישלונות, האכזבות והקשיים.

דמות של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בחייו של קמנצינד. הוא מתקשר באהבה חושנית־כמעט לגיבן, נכה הכבול מילדותו לכיסא־גלגלים. אף מביא לו ספרים לקריאה. וכאן חוזר בפעם השנייה בספר ונזכר שמו של גוטפריד קלר, אשר את ספריו ובייחוד “היינריך הירוק” מביא קמנצינד לקריאה לגיבן.

אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבתו ה“נוצרית” כל כך, המושפעת מפרנציסקוס מאסיזי, של קמצינד לבופי, מבקש הסה להביע איזו אהבה לדמותו של גוטפריד קלר עצמו, כי אכן קשה להבין את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו במסירות, ומרגיש כאילו נשא אישה.

מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע שוב לאיטליה ולהמשיך במחקרו על פרנציסקוס הקדוש, הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.

ספריו של הסה ראויים להיקרא כל עשר שנים מחדש. מי שאינו מוצא בהם משמעות חדשה לעצמו, או חדל לחוש במשמעותם, ראוי לו לדאוג מאוד שמא התאבנה כבר נפשו.

* הרמן הסה: “פטר קמנצינד”. סיפור. תירגם: ש. הרברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, 1976, 125 עמ'.