רקע
אהוד בן עזר
"ג'וד האלמוני" לתומאס הארדי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1960

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.11.1970


“ג’וד האלמוני” היה הרומאן האחרון שכתב תומאס הארדי (1840–1928). הספר הופיע בשנת 1896, ועם צאתו עורר סערה. הביקורת כינתה אותו “ספר מורבידי”, ש“אינו מותיר מקום לגישה אופטימיסטית לחיים, לאחר גמר הקריאה בו,” ו“מכאיב מדי לקורא הרגיל.”

כה רבה היתה ההתנגדות לספר בעיתונות ובציבור, עד אשר הארדי עצמו כותב ב“אחרית־דבר” למהדורה חדשה של הספר בשנת 1912, כי לאחר ההתקפות וההאשמות בעיתונות עלה בגורלו של עותק מן הספר להישרף בהפגנתיות בידי בישוף – “כנראה ברוב ייאושו על שאין ביכולתו לשרוף אותי.”

לעומת זאת, מספר הארדי באותה הזדמנות, איש ספרות אמריקאי כתב לו, כי לאחר ששמע את התקפות־הביקורת קנה את הספר וקרא בו דף אחר דף, מחכה לראות מתי יתרחש אצלו, הקורא, הנזק הנפשי והמוסרי המובטח; ולבסוף זרק במורת־רוח את הספר לעברו השני של החדר, כשהוא מקלל את המבקרים בני־הבליעל שפיתוהו לבזבז דולר ומחצה על ספר שהוא היה יכול לכנותו בלב שקט בשם: “מסה דתית מוסרית.”

מפני התקפות אלו, ואולי מפני סיבות אחרות, התמסר הארדי לאחר רומאן זה, – הנחשב לטוב שבספריו – לכתיבת שירה, ובה עסק עד למותו בשנת 1925.

גורלו של הארדי לא שפר אצל הקורא העברי. אמנם התוכן של “הרחק מן ההמון הסוער”, ספרו שהתפרסם לראשונה ב־1874, ידוע בעקבותיו של סרט בשם זה, שהוצג גם בארץ בכיכובם של ג’ולי כריסטי וטארנס סטאמפ. אבל פחות ידוע ספרו “ג’וד האלמוני”, שתורגם לעברית והופיע לפני עשר שנים. ואולי אשמת התרגום היא. איתרע מזלו של הספר ונפל בידי מתרגם המוחזק אמנם מתרגם מעולה ועורך מעולה, אשר שפתו מהוקצעת, אלא – וזו הצרה – מהוקצעת מדי היא, ונוהג הוא מנהג מתרגמים אניני־לשון, הבוחרים תמיד את המילה הקשה, הנדירה והבלתי־מובנת, מבין כמה אפשרויות העומדות בפניהם, במקום לכתוב בלשון בני־אדם.

והתוצאה המדכאה היא, שספרו של הארדי, שנכתב אנגלית לפני למעלה משבעים שנה, יכול להיקרא בנקל במקורו, בידי כל נער אנגלי, ואילו בתרגומו העברי, שנעשה רק לפני כעשר שנים, יכול לקרוא רק קורא מבוגר, בעל הרבה רצון טוב ומילון עברי־עברי לצידו.

מיהו ג’וד האלמוני?

על כך אפשר להשיב – דע מי הן הנשים שבחייו, ותדע מי הוא. ואכן, חייו של ג’וד מתנודדים בין סיו לאראבלה, כאשר הראשונה היא למענו התגלמות טוהר קפוא, אהבה בלתי־מושגת, אישה יפה וחסרת־רחמים, וקרירות מינית גאיונה; בעוד השנייה, אראבלה, היא התגלמות הבשרי, היצרי, הלוהט, ההמוני, המפתה והנחות שבחיים וביצר.

להארדי עצמו היתה נטייה חזקה לעבר אותו טוהר פריג’ידי, שבנשים מסוגה של סיו, והוא עצמו כותב על אודותיה: “היא טיפוס של אישה שהיתה תמיד כגירוי בשבילי.” ומשום כך הוא גם מגזים בשנאתו לאראבלה, עד לידי כך שהיא נעשית לפארודיה של אישה.

א. אלברז, אשר למסתו בשולי מהדורת־הכיס האמריקאית של הספר אני חייב כמה מן ההבחנות שהובעו לעיל, מספר כי ד. ה. לורנס, שחב הרבה להארדי והושפע ממנו, כתב מסה חשובה על הארדי וניסה לקרוא בספריו בעיקר את המרד הסקסואלי במוסכמות החברה הוויקטוריאנית. מקרא זה הביא את לורנס, ולא במקרה, לראות דווקא באראבלה את הדמות החיובית שבספר.

אמנם הקורא, כל קורא, הולך שבי אחר דמותה החולמנית, האינטלקטואלית, הקאפריזית והבלתי־מושגת של סיו. ואולם לורנס אומר כי הארדי עומד בתוקף על כך, שאראבלה היא בתו של קצב־חזירים, שהיא מכריחה גם את ג’וד לעסוק במלאכה בזוייה זו, ושיש לה פאת שיער־נוכרי. אך לא זאת חשיבותה. כל זאת אינה אלא מלאכת אמנות רעה של הארדי. הוא עצמו גורם אחר־כך בכל ציור דמותה בספר, שפרטים אלה יעשו לבלתי חשובים. אם כי מורגש שתיאורה על דרך השלילה הוא נקמתו האישית בה, בגלל גסותה, שמעליבה אותו.

והנה, בעוד הארדי רואה באראבלה את הדמות השלילית שברומאן, בעיני לורנס היא נעשית לגיבורתו, והוא מראה, ובצדק, כי בסופו של דבר היתה זו היא היחידה ששיחררה, ונתנה סיפוק ליצריו המתוסכלים של ג’וד, וכמו התגבר היצור על בוראו, כן מניח הארדי לאראבלה את המילים האחרונות, המסיימות את הספר, על אודות סיו, לאחר מותו של ג’וד:

“אין דברהּ אמת, אפילו תישבע על ברכיה לפני הצלב הקדוש אשר לצווארה, עד שייחר גרונה!” אמרה אראבלה. “מעולם לא מצאה מנוח מאז עזבה זרועותיו, ושוב לא תמצא מנוח עד שלא יהי חלקה עימו!”

הרביתי דברים על ארבלה ועדיין אין הקורא, שאינו מכיר את הספר, יודע מיהו ג’וד, ומדוע אלמוני הוא. אלמוניותו באה לו משום שבכל חייו אינו מצליח להשתחרר ממעמדו הנחות, כבן־כפר וסתת־אבן, ולהיכנס אל האוניברסיטה בעיר הנכספת בעיניו, כרייסטמיניסטר, שהיא אוקספורד.

הרוחניות, שאותה אינו מצליח לכבוש, לא בחדירה לאוניברסיטה ולא בחיים הנורמאליים עם סיו, סופה שממלאה אותו, אך הוא אינו יודע על זה. אמנם הוא כבר יודע שהאוניברסיטה היא משכן לבינוניות, למרות שקנאתו במדי־החג של הפרופיסורים והרקטורים היא פאתטית. הוא גם יודע כי סיו, שהיתה סמל־החופש, הכפירה והעצמאות הרוחנית בעיניו, ואשר בה השתמש כדי להשתחרר מאדיקותו – נעשתה עבד לדת ולמוסכמות החברה. וכן שהיא מכסה על קרירות היצר שבה במין צורה של דבקות דתית. שאינה אלא זנות־רוחנית. והוא אף אומר לה בפגישותיהם האחרונות:

“הרי את, בסך הכול, קרה – מין פיה או שדה – ולא אישה!” (עמ' 312).

ועל חזרתה אל בעלה הראשון, פיילוטסון, הוא אומר: “זנות שמתוך אדיקות עתידה זו להיות!” (עמ' 319).

ובפגישתם האחרונה: “סיו, סיו, אינך ראויה לאהבתו של גבר!” (עמ' 345).

אלא שג’וד אינו יודע בהגיהָ אור התבונה בפנימית את נפשו. הקורא נצרף ומזדכך בכור ייסוריו של ג’וד. ואילו ג’וד עצמו, שבע־אכזבות, חולה, שיכור, שעולמו חרב עליו, מביא על עצמו את מותו באמצעות הליכה מטורפת, באמצע מחלתו, ביום קר וגשום, לפגישה אחרונה עם סיו אהובתו.


* תומאס הארדי: “ג’וד האלמוני”. מאנגלית: א. ד. שפיר. ציורים: יוסל ברגנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תשכ"א, 1960. 363 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות