רקע
אהוד בן עזר
"דמיאן" להרמן הסה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1942. 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “ידיעות אחרונות” ביום 11.12.1976, תחת הכותרת “משבר היחיד ומשבר האנושות”, על “דמיאן” להרמן הסה בתרגום עברי חדש


לראשונה הופיע “דמיאן” בעברית בשנת תש"ב [1942], בהוצאת צ. לינמן, תל־אביב, ובתרגומה של רינה קלינוב. הספרון הכחלחל ודק־הנייר היה בגדר שכיית־חמדה יקרת־מציאות לחובבי הספר העברי, וכמעט בשום ספרייה כבר לא ניתן למוצאו. טוב עשתה הוצאת “שוקן”, אשר במסגרת הדפסת ספרי הרמן הסה, נתנה מחדש גם את “דמיאן” בידי הקורא העברי.

תרגומו של דב קווסטלר אינו שונה בהרבה מתרגומה הראשון של רינה קלינוב. שניהם ברורים. ואם יש מילים וצורות־דיבור אחדות, הקרובות יותר לימינו בתרגום החדש, שכרן יוצר בהפסד הצד הטיפוגראפי הנאה של המהדורה הקודמת, שנעשתה ביתר הקפדה, אהבה והשתדלות למען הקורא.

אגב, הקורא המופתע יראה כי במהדורת “שוקן” אין דמיאן מת כלל בסוף הסיפור, לאחר שנפצע במלחמת־העולם הראשונה. הייתכן? ייתכן גם ייתכן. עקב טעות בעימוד נמצא המשכו של עמ' 147 בעמ' 150 לקראת האמצע, ומשם על הקורא להמשיך ולקרוא עד סמוך לסופו של עמ' 152 לחזור לאחור אל חלקו האחרון של עמ' 147, ומשם להמשיך עד ראשיתו של עמ' 150, ולדלג שוב דילוג קל עד סופו של עמ' 152.

מעשה־שטן מתאחה טעות מוזרה זו ברקמת הסיפור, ונוצר הרושם כי מותו של דמיאן הינו הבזקת־דימיון, המתחרשת כהרף־עין בהרהוריו של אמיל סינקלר, ביום בו פוגש בו דמיאן ומספר לו על פרוץ מלחמת־העולם. מי שאינו מאמין, יפתח את הספר ויקרא. דומני כי על ההוצאה להודיע, שתספק לכל קונה של “דמיאן” עותק ממהדורה חדשה ומתוקנת תמורת העותק הקלוקל שרכש בכספו.


שלוש השפעות

בשנים 1916–1917 היה הסה נתון לטיפול פסיכואנאליטי ואלה היו גם השנים אשר הניבו, בהפרשי־זמן לא ארוכים, את “דמיאן” (1919) ואת “סידהארתא” (1922). שלוש הן ההשפעות החזקות העומדות ברקע שני הספרים הללו:

א. המסע שערך הסה בשנת 1911 להודו ולציילון (עליו נכתב ספרו “מסע למזרח”).

ב. הטיפול הפסיכואנאליטי שעבר (פיסטוריוס מנגן־העוגב, המשמש פרק־זמן מנהיג־רוחני לאמיל סינקלר, עוצב בדמות הפסיכואנאליסט של הסה, יוסף ב. לאנג).

ג. מלחמת־העולם הראשונה.

הסה, שהיה גרמני ועיר מולדתו בקאלוו שבווירטמברג, התגורר מ־1912 בשווייץ. אימו היתה שווייצרית, מניושטאל. ב־1921, השנה בה קיבל את האזרחות השווייצרית, התבקש הסה להכין מהדורה של מיבחר כתביו, ולצורך זה קרא חלק ניכר מיצירותיו המוקדמות, “וכל הסיפורים הללו היו על אודות עצמי,” כתב מתוך התפלאות, “הם שיקפו את נתיבי הנבחר, חלומותיי הכמוסים, ייסוריי המרים, אפילו אותם ספרים אשר בהם, שעה שכתבתי אותם, חשבתי בכנות שאני מתאר גורלות זרים וקונפליקטים רחוקים ממני – אפילו הם שרו את אותו השיר, נשמו אותו אוויר, נתנו פירוש לאותו גורל, גורלי שלי.”

תיאודור זילקובסקי, המביא דברים אלה במבואו ל“כתבים אוטוביוגראפיים” של הסה (בהוצאה האנגלית, פיקאדור), אומר כי במשך שנים היה הסה כה קרוב ליצירותיו, עד שלא היה מסוגל לראות עד כמה הן סבבו במדוייק סביב לצירה המרכזי של הכרתו. רק החווייה של התיראפיה הפסיכואנאליטית מ־1916 ואילך, איפשרה לו אותה מידה הכרחית של ריחוק למען יוכל להתבונן באובייקטיביות ביצירותיו המוקדמות: התבוננות זו גם השפיעה עליו לבחון מחדש את חייו באופן מודע, ולא רק באמצעות היצירות.


תהליך מכאיב

כ“סידהארתא” וכ“נרקיס וגולדמונד” (1930) בנוי גם “דמיאן” על צמד חברים. בדמותו של אמיל סינקלר, המספר, נקל למצוא קווים משל הנס גיבנראט ב“מתחת לגלגל” (1906), משל פטר קמנצינד, משל גווינדא וסידהארתא בראשיתם, ומשל גולדמונד.

ואילו הקוטב המשלים מצוי בהרמן היילנר ב“מתחת לגלגל”, זה התלמיד בעל שאר־הרוח והמשורר, שבו מתגלמת מחציתו האחרות של הסופר (ראה מאמר מאת הדה שטיין, “הארץ”, 25.7.1975). והוא מצוי גם בריכרד מ“פטר קמנצינד”, בדמיאן ובנרקיס שאינם משתנים, בסידהארתא ובגולדמונד באחריתם.

אם נקבל את הנחתה המעניינת של הדה שטיין, שהסה חוצה נפשו בכל אחד מהצמדים הללו, נוכל לראות באמיל סינקלר ובדמיאן שני צדדים של נפש אחת, המצוייה בתהליך מתמיד של חיפוש אחר תכלית עצמה.

יותר מאשר דמיאן קיים בזכות עצמו הריהו כמין השלכה לעבר הדמות האידיאלית, הנובעת מנפשו של אמיל סינקלר. דמיאן מראשיתו כבר זכה לאותה הארה, אשר אליה הגיע סידהארתא רק באחריתו (ולאחר שהתנסה, כגולדמונד, בכל מה שהחיים מינו לו). סידהארתא סירב לקבל אמת מוכנה בגיל צעיר. ואילו בדמיאן קיימת מלכתחילה אותה ודאות פנימית עמוקה שהוא שייך לכת הנבחרים, בני־מעלה, ובדומה לאדם־העליון אצל ניטשה הם עתידים לבטא את הפיסגה, אשר אליה עשוי המין האנושי להגיע.

אמיל סינקלר הוא סידהארתא או גולדמונד בראשיתם, בהיותם עדיין באמצע ובתוך התהליך המכאיב של הכרת האמת והגשמתם העצמית הנכונה. מבחינה זאת כותרת המישנה של הספר “סיפור נעוריו של אמיל סינקלר” נכונה יותר משמו הראשון, “דמיאן”, כי כל האנשים המשפיעים והמנהיגים במישרין ובעקיפין את אמיל סינקלר בדרך התקדשותו לאותה כת נבחרת של יודעי אמיתם, והם דמיאן, ביאטריצה, פיסטוריוס ואווה – ניתנים בקווים הרבה פחות ברורים משניתן הוא עצמו, והם יותר בבחינת אידיאלים מאשר דמויות בשר־ודם.

ברשימה קצרה “סודו של הסה” (“הארץ”, 13.5.1955), במסגרת מישאל על “הספר שהשפיע עליי ביותר” אומר הפסיכואנאליטיקן והוגה־הדיעות היונגיאני אריך נוימן, כי כרגיל ברומאן מתגלה לרוב ההתפתחות הפנימית באמצעות המגע בין האדם לזולתו, ולא על רקע פנימי גרידא, כמו ב“דמיאן” (וזאת בהנחה שדמותו של דמיאן עצמו נחשבת לדמות פנימית בנפשו של סינקלר). דומה כי כל הנפשות האחרות ב“דמיאן” הן דמויות סמליות. מה שמושך אצל הסה הוא התוהו־ובוו והשאיפה לעיצוב גם־יחד. ב“דמיאן” מופיעים כבר כל הסמלים של פסיכולוגיית־המעמקים: הלא־מודע הקולקטיבי, הצל, האנימה וכו'. “דמיאן” הוא ההתפרצות של הלא־מודע הקולקטיבי לתוך התודעה האירופית. ובנקודה זו מזדהה משבר האנושות האירופית עם המשבר האישי של גיבור הרומאן על רקע מציאות אחד.

“קשה לנו להבין עתה את הנימה המבטאת את הבעייה האופיינית של גרמניה: ההתנגשות בין האינטרוברסיה ובין המשבר העולמי. היה זה אחרי מלחמת העולם הראשונה: עולם ישן נחרב ודומה היה כאילו עומד להיווצר עולם חדש (סמל הציפור שבספר). ומכאן גדלותו של ‘דמיאן’: הוא מהווה בעייה פנימית אישית ובו בזמן גם משמיע נימה המנבאה תקופה חדשה, בעייה קולקטיבית. הגות הגורל בסיום הספר, המביאה לכעין חיוב המלחמה, ייתכן שהוא גורם נוסף לשיפוטי השלילי לגבי הסוף. כי סוף זה עלול לעורר אי־הבנות. כאמור, ספר זה הוא הרומאן היחידי של התפתחות היחיד, המעמיד התפתחות זו במרכז העלילה כולה. הסכנה היא במיזוג של הרגשה קמאית לגבי מה שמסתמן לעתיד עם הכוחות השולטים בהווה – ובאותו ה’אסקפיזם' שבאינדיווידואליזם הגרמני. כמה משאיפותיו של הסה, כפי שהן מובעות ב’דמיאן‘, יש שהושלמו כהלכה ב’הר הקסמים’ (1924) של תומאס מאן.”


הגשמה עצמית

אנשים צעירים אשר יקראו היום ב“דמיאן” ודאי יוקסמו מאותה רומאנטיקה ניטשאנית, המפעמת באמיל סינקלר, הנרתע ושואף לקראת דמיאן הנערץ עליו; יוקסמו מדמות האם והאישה הגדולה, המפעמת בהזיותיו הארוטיות של סינקלר, הנעשית מושא להערצתו בדמות אימו של דמיאן; יוקסמו מהתמודדותו בין סתמיות חייו וביזבוזם לבין אותה הרגשה אליטיסטית ומיסטית המשייכת אותו לקבוצת הנבחרים; יוקסמו מדרכו במדיטאציה כדי להכיר את האמת החדשה, ומן הצורך במורה ומנהיג וממחזוריות המרד בהם כדי להשתחרר ולגלות את עצמיותו, זו בקיעת הציפור מביצתה.

לא הייתי ממליץ לקרוא את “דמיאן” בנפרד מספריו האחרים של הסה, ובייחוד “סידהארתא” ו“נרקיס וגולדמונד”, וזאת כדי להבין טוב יותר כי בדרך ההגשמה העצמית, הרצופה משברים, התמזגותו של היחיד עם תחושת־העולם הקוסמית אינה רק בדרך בקיעת הציפור, בהיגרפות במלחמה, אלא בקירבה עמוקה לריתמוס של הטבע, האמנות, האלוהות.

בסופו של דבר הרי דמיאן מהרהר במלחמה כמין מהפכן בולשביקי, המקווה כי עולם חדש יצמח מהריסותיו של הישן, וכי שומה על האוונגארד של בני־קין להיות מוכן לנצל את המלחמה לשם כך. סופו של דמיאן במלחמה מלמד על אחריתן של התקוות הללו. וצודק אריך נוימן בראותו בדמות הנס קסטורפ דוגמה שלמה יותר לכל אותה בעייתיות של גאולה והרס המתרחשים בנפילה מ“הר הקסמים” המבודד, החולה והאליטיסטי אל אירופה הבוערת בלהבות מלחמת העולם הראשונה.


* הרמן הסה: “דמיאן, סיפור נעוריו של אמיל סינקלר”. מגרמנית: דב קווסטלר. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב. 1976, 155 עמ'.


* ד“ר הדה שטיין היתה לוחמת בפלמ”ח ומורה לספרות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. כל היודע פרטים נוספים על אודותיה מוזמן לכתוב לנו.

המלצות קוראים
תגיות