עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.6.1974

אני מתאר לעצמי כי ספרו של ג’ון הרווי “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים”, היה רב־מכר בשנות השלושים ממש כשם ש“הפרפר” וספרים אחרים מסוגו הם רבי־מכר אצלנו, עד שהם דוחקים ברוב חנויות הספרים בארץ לקרן זווית את הספרות העברית. לא פעם אתה נתקל בקשיים להסביר את ההבדל שבין ספרות ו“ספרות”, מה עוד שסיפורי הרפתקאות מסמרות־שיער, המסופרים כעדות־חיה, היו מאז ומעולם חביבים על קהל הקוראים הרחב.

דומני כי ההתמשכלות היתירה של קורא הספרות הרציני, והתרחבות מחקר הספרות באוניברסיטאות (פרנסתו של חוקר־ספרות מובטחת כיום יותר מזו של רוב הסופרים שאת יצירותיהם הוא אמור לחקור), הם שגרמו לפחדו של הסופר בן־ימינו לכתוב סיפור־מעשה פשוט.

רק בספרות הילדים עדיין אפשר לדבר עם הקורא בתמימות, ומאחר שבחלק גדול מן הקוראים המבוגרים שוכנת עדיין נשמתו של ילד תמים וצמא הרפתקאות, הולכת ה“ספרות” מסוג “הפרפר” ודומיו וכובשת לעצמה את הטריטוריות שהספרות הרצינית נסוגה מהן. אמנם, “מושבת העונשין” תישאר תמיד מעל ומעבר לכל סיפור־מעשה “אמיתי” נוסח “הפרפר”, אבל…

בור האשפה של הציביליזציה    🔗

ג’ון הרווי לא היה סופר, ושמו אינו נזכר כלל בלכסיקונים לספרות. הוא נולד בכפר מכרות בווילס הדרומית, ובן ארבע־עשרה כבר השתכר למחייתו בנבכי האדמה. בן שבע־עשרה התגייס לגדוד ה“סאות וילס בורדרס” והשתתף בקרבות בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה, שם נפצע בראשו. לאחר המלחמה שב לעבודתו במכרות, וכאשר התחולל המשבר הכלכלי מצא עצמו בלונדון, בראשית שנת 1925, מובטל, נואש, ללא פרוטה בכיסו, מוכן לצאת לכל מקום שיקבל בו עבודה כלשהי.

את כל הפרטים הללו הוא מספר בספרו האוטוביוגראפי. כה נואש היה מצבו, עד שהתפתה להיספח על לגיון הזרים הצרפתי, מתוך תקוות־שווא לזכות במענק נכבד, במשכורת חודשית נאה, ולעלות בבוא היום לדרגת קצין, לאחר שיסיים את בית הספר הצבאי בסן־סיר.

“שניים הם לגיונות הזרים אשר לצרפת. האחד קיים רק בדמיונם של מחברי־רומאנים ומורכב בעיקר מגיבורים קודרים העתידים במרוצת הזמן להתאהב בנשים נחמדות. אולם השני, זה הקיים במציאות, שהמפקדה העליונה שלו חונה בסוזה אשר בצפון אפריקה, מורכב מחלאת המין האנושי.” כך פותח הרווי את ספרו.

משעה שיצא, כמעט בהסתר, מלונדון לקאלה ולדנקירק, שם הוחתם בעורמה על חוזה שירות בלגיון לחמש שנים, מצא עצמו כאסיר בחברת רוצחים, גנבים, רמאים, שודדים וסתם דגנראטים. כולם אנשים נואשים, רבים מהם רוסים־לבנים, וגרמנים:

“הלגיון האמיתי הנהו מוסד שתועלתו מרובה. מסגיר הוא למדבר־אפריקה כמה אלפים ממנודי החברה, ורובם מוצאים שם את קבורתם. הלגיון הוא בור־האשפה של הציביליזאציה, המוכן תמיד לקלוט לתוכו את פסולת המין האנושי על מנת למוסרה לכבשן המאכּל אותה לאפר.” (שם).

הרווי עובר שבעת מדורי גיהינום בבסיס הטירונים של הלגיון בסוזה. כדי להיחלץ מן הניוון, הבהמיות וההתנוולות תחת קרני השמש האפריקאית היוקדת, הוא מתנדב ללכת לסוריה ולהילחם בדרוזים.

הנסיעה באונייה דרך אלכסנדריה, פורט־סעיד ויפו, בואכה ביירות, מלווה בריחה של לגיונרים אל החוף. נפשו של הרווי כלה להימלט לארץ הנתונה לשלטון בריטי, שם יהיה מוגן מפני חוזה העבדות עם הלגיון, אך השמירה המעולה עליו מונעת ממנו את הבריחה.

בביירות מועמסים הלגיונרים על רכבת ההולכת לסוריה, ומתחילה פרשת קרבות שאין להם סוף. התקפת שודדים על הרכבת בדרך לדמשק. קרבות עם הדרוזים במסמיה. מנוחה ופרשות אהבים קצרות ברייק שבלבנון. קרב הגנה עקוב מדם על המצודה בראשייה, הנמצאת בהרי הלבנון. ושוב דמשק, והרפתקות אהבים. ולבסוף קרב ההשמדה של הצבא הצרפתי, המורכב מחיילי הלגיון, ועימם ספהים, מרוקנים, טוניסאים, רובאים כושיים ממושבות צרפת, צ’רקסים ושבט בדווים שכירים – על העיר הדרוזית סווידה.

הספר גדוש עלילות דמים מסמרות שיער. אודה ולא אבוש – מרגע שלקחתיו לידי לא הרפיתי ממנו, עד שסיימתי את העמוד האחרון. נשביתי בקסם ההרפתקה, הרצון לדעת מה הלאה, והריגשה המתעוררת למקרא קרבות המתחוללים בין מחנות פרשים עזי נפש. גישתו של הרווי ביקורתית מאוד. בסתר ליבו הוא אוהד את אומץ־ליבם של הדרוזים אוהבי החופש, ומגנה את אכזריות השלטון הצרפתי, ובייחוד את מנהגו לשלוח ראשונים לשדה הקטל את השכירים הזרים, חיילי הלגיון, אשר מצבם פחות־או־יותר כאסירים, ואבוי לבורח ונתפס.

הטבח בדרוזים    🔗

אחד הפרקים המזעזעים בספר הוא תיאור גביית מיסים בכפר הלבנוני תל־איל־דיד, ליד רייק, אשר תושביו לא נמנו כלל על הדרוזים המתקוממים, אלא היו ערבים נוצרים, שהאמינו בכל ליבם כי חיים הם תחת חסותה המאנדאטורית של צרפת. אנשי הלגיון מקיפים את הכפר, ועל־ידי מתורגמן מודיעים למוכתר כי אם לא יפרעו התושבים את המיסים בעשרים וארבע השעות הקרובות, יוצת הכפר באש.

בתום הארכה מגיע מטוס לעזרת הצרים ועימו הפקודה. עוד הקפיטן קורא את הפקודה, "והנה חזר הטייס לאווירונו, המריא למעלה, ובהשפילו לטוס, חג פעמים אחדות מעל לכפר. גברים, נשים וטף, יצאו את הסוכות ויסתכלו בו. ואז התנשא יותר והשליך את הפצצה הראשונה.

"שאגות נוראות, הזדעזעות־אדמה, ותמרות עשן עלו השמיימה מקצה הכפר.

"פצצה אחר פצצה הומטרה על כנופית סוכות־החומר הבלתי־מוגנות. להבות־אש זנקו מתריסר מקומות וענן־עשן כבד עטף את הכפר. זעקות הייאוש של התושבים, שנלכדו כעכברים במלכודת, בקעו ממעטה החשיכה שלך והתעבה. אחדים ניסו להימלט אל ההרים, אבל המשמרות ירו אחריהם והפילום חללים. מהנשארים בכפר נקברו רבים חיים תחת מפולת סוכותיהם העשנות. לבסוף המריא האווירון מערבה וחשכת־לילה ירדה על המחזה.

"באורו האפור של השחר התגודדנו שורות־שורות לפני החרבות העשנות, והפקודה ניתנה להשתער.

"ברעם פרסות־סוסינו השתערנו עליהם, כשחרבותינו השלופות מבריקות בקרני־השמש הראשונות.

“הערבים ירו בנו מרוביהם הארוכים כשהם מסתתרים בין עיי־סוכותיהם וגם נלחמו בנו בחרבות ובפגיונות. אפילו בשוכבם תחת פרסות־סוסינו דקרו אותנו מתוך גבורה נואשת. הנשים קידמו את ההתקפה בלי חת, כגברים ממש, והגנו על עצמן בחרבות, פגיונות וגם בכלי־עבודה. אחרי רבות מהן היו כרוכים ילדיהן שלפתו אותן באימה. תבוסתם היתה שלמה כי עצמנו מהם במיספר ובכוח. לא חלפו רגעים מעטים ונפש אחת מהם לא נישארה בחיים. גברים, נשים, זקנים וטף נהרגו לפי חרב. לא אויבינו היו אלה, אלא בריות שאננות שדימו כי חיים הם תחת חסותה של צרפת, ונידונו לכלייה רק בעוון סירובם לסלק את המיסים הנדרשים מהם. במשך כל ימי היותי בלגיון לא הייתי עד למאורע נתעב המעורר בחילה כטבח זה שנערך בנשים ובילדים של תל־איל־דיד.” (עמ' 97־98).

הטבח בתל־איל־דיד, והכיבוש האכזרי של העיר הדרוזית סווידה, מביאים את הרווי להחלטה נמרצת – לברוח לארץ־ישראל, הנמצאת תחת שלטון המאנדאט הבריטי, כדי לזכות בחופש.

לאחר מסע תלאות וצמא משך שלושה ימים במדבר, מאות מטרים אחדים לפני גבול הארץ, בנקודה הקרוייה טיסה־טייבה, נעצרים הרווי ושלושת חבריו ונחבשים בבית הסוהר. מתחילה פרשת עינויים ומשפט צבאי בדמשק. הרווי נידון לשמונה שנות מאסר ונזרק לבתי הסוהר הצרפתיים באלברטוויל וקלרוו. למזלו הוא משתחרר לאחר שנה וחצי, בהשתדלות הממשלה הבריטית.

האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר־כך? אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.

* ג’והן הרווי: “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים”. תרגם מאנגלית א. קרינקין. הוצאת ספרים מצפה בע“מ. תל־אביב, תר”ץ, 1930. 180 עמ'.

*

יאיר שורצמן: בסוף רשימתך: “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים” לג’ון הרווי [“חדשות בן עזר”, גיליון 1342] אתה מתעניין האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר־כך? ואתה שואל – אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.

באתר המצורף מצאתי מידע נוסף אודות אותו ברנש מפוקפק ג’ון הרווי, עלילותיו וספרים נוספים שכתב תחת שמות בדויים וכו'.

אגב שם הספר באנגלית הוא: “עם לגיון הזרים בסוריה”.

המידע הוא פרי ידיו של עיתונאי וסופר בשם סטיב המתעניין בין השאר בספרים ומגזינים ישנים [הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובא במקור קישור לבלוג שאינו קיים עוד]