רקע
אהוד בן עזר
"צדיק" לוולטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1945, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 7.10.1974, במדור “ספר השבוע”


את ספרו “זאדיג, או הגורל” (בעברית – צדיק) כתב וולטר (1694–1778) בהיותו כבן יותר מ־50 (הספר התפרסם בשנת 1747).

ב־1755 זיעזעה רעידת אדמה איומה את ליסבון, בירת פורטוגל, ואלפי מתפללים נקברו בבתי־הכנסיות. שנים אחדות לאחר מכן מפרסם וולטר את ספרו “קאנדיד, או ספר האופטימיות” (1759. תרגום עברי: עזרא זוסמן. ספריית השעות, תל־אביב, תש"ג, 1943) – הטוב בסוג הסיפורים הללו שוולטר יצר, סיפור פיקארסקי־פילוסופי, שעיקרו לגלוג על לייבניץ, שקבע כי “עולמנו הוא הטוב בעולמות שהם בגדר האפשרי.” וגם רעידת האדמה שהתחוללה בליסבון מופיעה בו.

“זאדיג” התפרסם לראשונה בעברית ב־1945, בתירגומו של מנשה לוין, בהוצאת ספריית פועלים, ומהדורה זו אזלה כנראה לפני שנים רבות. עתה הופיע הספר בתרגום אחר, של א. ראובני, בהוצאת “תרמיל”, ובכך נעשה שוב בר־השגה למשך חודשים אחדים (עד שתאזל, כרגיל, מהדורת “תרמיל”, ולא תחודש), לאותם אנשים בני־מזל אשר יודעים היכן להשיג את הספרונים הללו (ברוב חנויות הספרים, ובקיוסקים, אין ספרוניה החדשים של ספריית “תרמיל” מצויים, אלא לעיתים כמה ספרונים, דווקא חסרי־ערך, אשר שרדו במקרה על אחד המדפים, משום שאיש לא קנה אותם. והרי לך עוד פאראדוקס מתחום הפצת הספר בישראל – ספרים טובים אוזלים ולא מודפסים מחדש, והגרועים ממלאים, מתוך רשלנות ושיכחה, את המדפים).

זאת ועוד, א. ראובני [1886–1971] נפטר, כידוע, לפני שנים אחדות. בספר, המופיע עתה בתירגומו, אין מצויין אם זוהי מהדורתו הראשונה של התרגום, מכתב־יד המצוי בעיזבונו של ראובני, או שמא כבר נדפס פעם בצורה כלשהי, וזוהי הדפסה ראשונה של מהדורה שנייה. הסימון הסתמי: “מהדורה ראשונה”, אינו מלמדנו דבר. ואני מדגיש נקודה זו משום שתירגומו של ראובני אינו נראה חדש, ודומה שיצירה עתיקה כזו, בספרייה עממית, ראויה להינתן בתרגום “צעיר” ככל האפשר, כדי לשמור על חיוניות השפה.

“עלינו לעבד את גננו” – אלה דברי קאנדיד בהם מסתיים הספר הקרוי על שמו, כשהוא יושב בחוותו הקטנה שבתורכיה, יחד עם קוניגונדה אהובתו המשומשת־מעט, ושאר בני־לווייתו. ה“אופטימיות” של קאנדיד היא תמימות שעמדה במבחן כל המסות המוזרות שבעולם, ולא נשברה. אילו היה קאנדיד חכם יותר – היה מתייאש מזמן. כי העולם בו הוא חי הינו העולם הרע ביותר מכל העולמות האפשריים. אך קאנדיד, החי בחלומו, זוכה לעבד בשקט את חלקת גנו הקטנה יחד עם כל אהובי־נפשו, אף שלעיני המסתכל מהצד הם ייראו כחבורה פאתטית של שברי־אדם ובעלי־מומים מזדקנים. אושרו של קאנדיד נעוץ ב“עיוורונו”, או שמא ברצינות הרבה מדי בה הוא לוקח את דברי מורו פאנגלוס הלייבניצאי. קאנדיד זוכה בשלווה של פילוסוף משום שאינו מוכן להודות כי המציאות אינה כזו שלימדהו לראות מורו פאנגלוס.

צדיק הוא “אחיו הבכור” של קאנדיד, ודומה לו במהותו. בשני הספרים גיבור הסיפור הוא עלם צעיר, המאבד את אהובתו בראשית הסיפור ושב ומוצאה באחריתו. הסגנון דומה: סיפור פיקארסקי־פילוסופי, שנון ודמיוני, עם נטייה עזה למחוזות עולם אכזוטיים: בימתו של “קאנדיד” מאמריקה הדרומית ועד תורכיה, ואילו “צדיק” בימתו ממצרים ועד ציילון, ומרכזו בבל. וולטר אף כינהו בכותרת מישנה: “סיפור מזרחי”. אך דומני כי מכל הבחינות עולה “קאנדיד” על “צדיק” – בעושר הדמיון, בחיוניות הסיפור, בשנינות, בחוכמה ובעמקות תוכנו.

בכ"א פרקי סיפורו של צדיק אנו עוקבים אחר גילגוליו של הגיבור הפיקארסקי, כשמדי פרק מתחלפת בימת העלילה, נושאה ומשתתפיה, ורק צדיק מלוונו, או אנו אותו – לאורך כל הסיפור.

התבנית של הסיפור דומה וחוזרת על עצמה ברוב הפרקים: צדיק הוא עלם בבלי הגון, מייצג את החיוב, את התום ואת התבונה, ובעצם, הוא פיקח מעט מקאנדיד. מניסיונו המר הוא למד שאין לבטוח באדם, ובמיוחד לא באישה, אבל ידידו הטוב כדור, ואהובתו המלכה אסטארטא [אולי אסתר?] נשארים נאמנים לו ללא שמץ ספק או חשבון תועלת. מדי פעם נקלע צדיק למצבו של יוסף הצדיק בבית פוטיפרע, וכך עליו לברוח מחצרות מלכים ושועים, למרות שנשא חן בעיניהם והועיל לממלכתם ולרכושם.

אחד הפרקים המעניינים בספר, ודומני גם העמוק שבכולם, הוא פרק כ' – “הנזיר”. צדיק פוגש נזיר בעל זקן לבן ונכבד, המעורר יראת כבוד, יחד הם יוצאים לשוטט בארץ, אך הנזיר מתנה עם צדיק תנאי: שלא ייפרד ממנו, ויהיו המעשים שיראה מוזרים ככל שיהיו. עתה הם עוברים סידרה של מעשים מוזרים. הנזיר גונב קערת־זהב מאיש המיטיב עימם, ונותנה לכילי. משלח אש בארמונו של אדם שאירחם בנדיבות, ומטביע נער העוזר לשניים לעבור גשר שבור ומסוכן.

ז’אזראד, הנזיר, מסביר לצדיק את הסיבה לכל אחד ממעשיו. הנער עתיד היה להיות רוצח, ואילו נשאר בחיים, והיה איש ישר וטוב, נגזר עליו שירצחוהו יחד עם כל משפחתו.


“איך” – קרא צדיק – “כלום הכרח הוא שיהיו פשעים ואסונות? והאסונות הלא פוקדים אנשים הגונים!”

“הרשעים” – השיב לו המלאך ז’אזראד – “לעולם הם אומללים; הם משמשים להעמדה־בניסיון את מעט הצדיקים הפזורים בעולם, ואין רע בלי טוב.”

“ואילו היה רק טוב, בלי רע?” – שאל צדיק.

“אז” – אמר ז’אזראד – “היתה האדמה הזאת אדמה אחרת ושרשרת האירועים היתה מגלמת סדר אחר של חוכמה. אותו סדר, שכולו מושלם, לא יוכל להיות אלא במעון נצחים של אל עליון, שאין כל רע יכול ליקרב אליו. הוא ברא מיליוני עולמות ואין אחד מהם דומה למשנהו. שוני עצום זה הוא אחד מגילויי יכולתו העצומה. אין שני עלים בעץ אחד על האדמה, ולא שני כדורים במרחבי האין־סוף של השמיים, שהם דומים בכול, וכל שרואות עיניך על פני האטום הקטן, עליו נולדת, חייב להיות כמו שהוא, במקומו ובזמנו הקבוע, בפקודות לא־תעבורנה מפי חובק־כל. בני אדם יחשבו כי הילד שאבד נפל במים במקרה, וכי אותו בית נשרף במקרה; אולם אין מקרים בעולם; הכול מסה או עונש או שכר או ראיית הנולד.” (עמ' 119–120).


בסופו של הסיפור נעשה צדיק מלך בבל, ונושא את המלכה לאישה. “זאת היתה תקופה יפה מאין כמוה עלי אדמות. צדק ואהבה משלו בה.” (עמ' 126).

ואולם “צדיק” ודאי שאינו אוטופיה, אלא ספר הרפתקאות אירוני, שהגורל מושל בו. האם רצה וולטר ללגלג כאן על “ההרמוניה שנוצרה מראש” (עמ' 37) של לייבניץ, שאותה הוא מזכיר בלגלוג, או שמא רצה לומר כי אותה הרמוניה קבועה מראש היא סברה של תמימים, המבקשים לראות את התגשמות הטוב והסדר האלוהי בעולם; ואילו “הסדר שכולו מושלם” עליו מדבר ולטר, יכול להתקיים רק במעון נצחים של אל עליון; אמנם גם בחיינו עלי־אדמות שולט הסדר הזה, אך עולמנו מורכב מן הטוב והרע כאחד, ועל כן מה שנראה כשלימות מנקודת מבט של אלוה, ושל המלאך ז’אזראד, הוא בבחינת גורל עיוור לבן־תמותה כצדיק.

אחריתו של צדיק היתה טובה לא בזכות מעשיו הטובים, כישרונו, כוחו ותושייתו, אלא מפני שכך עלה בגורלו. כל מקרה וכל נסיבה בחייו היו עלולים להביא גם לידי תוצאה הפוכה.


* וולטר: “צדיק, או: הגורל”. תירגם א. ראובני. ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר. פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. הדפסה ראשונה מרס 1974. 126 עמ'.


אהוד: לפני שנים רבות, בהתייחסי ברשימת ביקורת באחד העיתונים לאחד מספרוני “תרמיל”, ציינתי כי לעורך, המשורר ישראל הר, מגיע פרס ישראל על מפעל חיים.

אחר ימים אחדים פגשתי בישראל הר ברחוב בתל־אביב והוא אמר לי שהוא מקבל ברכות רבות על זכייתו בפרס ישראל, כפי שפורסם בעיתון!

ואני עדיין חושב שמגיע לישראל הר, יליד 1932, פרס ישראל על מפעל חיים! וראוי היה לזכות בו כבר לפני שנים רבות.

המלצות קוראים
תגיות