רקע
אהוד בן עזר
"ממעמקים" לאוסקר ויילד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.8.1970


“ובאחד הימים היה מעשה ונכשל ויילד בדבר עבירה,” כך משתדל פרישמן להסביר לקורא העברי את סתומות העבירה של אוסקר ויילד, בהקדמתו הנרגשת וברוכת הטעם, לספר זה. “סתם עבירה, כמובן, הוא מעשה־זימה, וסתם מעשה־זימה, כמובן, הוא זה שנתפשט מאוד אצל אותו העם, האוהב כל־כך לשמור את השבת שלו ולהקפיד על הדת, ואשר עם־כל־זה אינם חפים ממנו רוב האצילים והחורים והסגנים עד הגדול שבגדולים.”

עבירת משכב־זכר, המשפטים והמאסר שבאו בעקבותיה, נתנו בידינו את “מעמקים” (“דִי פרופונדיס”); בכלא רידינג נתחברה היצירה בתנאים קשים. “שלשלאות של ברזל היו מקיפות את כפות ידיו בשעת הכתיבה, והן היו מקשקשות עם כל מילה ומילה שיצאה מתחת ידו.”

“ממעמקים” הוא סיפור של נפילה ותשובה, כפרה והתחדשות, ואולי גם הודאה באשמה במובן העמוק והקיומי של היות אדם אשם. “בעולם האמנות הנחמד והמדומה,” אומר ויילד, “הייתי לפנים מלך, וגם הייתי נשאר שם למלך עד היום הזה, אלמלא נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבה, לעמוד על הבחירה ולבקש הרבה, והחשק אינו יודע שום גבול.” (עמ' 8). המאסר, שראשיתו ייאוש, מביא במשך הזמן את ויילד להכרה כי “בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קודש.” (עמ' 6).

“אני בעצמי במו ידיי כיליתי את עצמי,” אומר ויילד. הוא אינו מוכן לברוח לתירוצים, ודורש גם מידידיו הספורים להכיר במעשיו, ולא לחשוב אותו לקורבן דיבה. “יגעתי מהיותי מהלך על גבהי מרומים,” הוא אומר, “לכן ירדתי לעמקי השפלה מרצון עצמי, לארוב שם לגירויים חדשים של התאווה. מה שהיה לי הפרדוכס במרחבי המחשבה, זה היה לי התענוג שאינו טבעי במרחבי התאווה.” (עמ' 11).

הדת, המוסר, והשכל אינם יכולים לעזור לו. אבל בבית־האסורים חלה בו תמורה פנימית, שהיא נקודת־מוצא להתפתחות חדשה. “הייתי בן טיפוסי כל־כך לזמני, עד שעל־ידי תאוותיי שאינן טבעיות, ובשביל תאוותיי שאינן טבעיות, הפכתי את הטוב שבחיי לרע ואת הרע שבחיי לטוב.” (עמ' 16). הפיכת הרע לטוב ראשיתה בימי חטאו ואחריתה במידת ההשתנות וההשתוות שבאה עליו לאחר חודשי סרבנות ארוכים בכלא, ולאחר ההתמודדות נגד כל הסובבים אותו.

“כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליך” – זה הלקח שמוצא ויילד, במאסרו, בדוגמת חייו של ישו, שהוא בעיניו רומנטיקון, משורר ואמן. כוח הדמיון של כריסטוס הוא שעושה אותו לראש פינה ולמרכז חי של הרומנטיקה, אך ישו, שלא כמשוררים, ברא את עצמו כולו מתוך דמיונו. הוא בנה את מוסרו על החמלה, ומלחמה היתה לו ב“פיליסטרים”; אנשי ירושלים בימיו של כריסטוס היו דומים מאוד לבעל־הבית הבריטי שבימינו," דומים בגאוותנותם, חמרנותם, צדקנותם, אמונתם התפלה והערצתם את ההצלחה."

בטרם נאסר, סבור היה ויילד כי בטרגדיה יש יופי נאצל. “אבל הרעה הנוראה, שאני מוצא בהתנהגותם של האנשים החדשים שלנו, היא, שהם הופכים את הטרגדיה לקומדיה, ועל ידי כך נעשית המציאות הגדולה לחולין, ללצון, לדבר שאין לו סגנון.” (עמ' 51).

התמורה הפנימית של ויילד אומרת לו: “תחת המכאוב מסתתר תמיד המכאוב. תחת המכאוב מסתתרת תמיד הנשמה. יום אחד בבית־האסורים בלי דמעות, הוא יום שליבנו נתקשה, ולא יום שליבנו ידע זיק של אושר.” מאחורי כל היופי, כל הסבל, בכל “פרח, או בקיפולי איזו קונכייה,” מסתתרת נשמה, והיא הסוד שבחיים, באמנות ובטבע, אשר עימו ובו מבקש ויילד להתדבק. ההתדבקות, הכרת החטא והתשובה, ההשתנות, מסומלות לאוסקר ויילד בחייו של ישו:

“החוטא, זה מובן מאליו, צריך לעשות תשובה. אבל מדוע? פשוט משום שבלא כך אי־אפשר יהיה לו להבין מה שעשה. רגע התשובה הוא רגע ההתקדשות שלו, ועוד יותר מזו: הוא האמצעי שעל־פיו משנה אדם את העבר שלו. היוונים חשבו דבר זה לאי־אפשר. בפתגמיהם ובמשליהם השונים הם אומרים וחוזרים ואומרים: ‘אפילו האלים אינם יכולים לשנות את העבר.’ בא כריסטוס והראה: שאפילו החוטא הגדול ביותר ראוי לזה, ולא עוד. אלא שזה הוא המעשה האחד והיחיד שיש בידו לעשות (…) הבן האובד, אחרי שכילה את ממונו עם הזונות ואחרי שהיה לרועה־חזירים ורעב ללחם ונשא נפשו אל הזגים, שהוציאו החזירים מן החרצנים שאכלו – הבן האובד הזה, באותו רגע שכרע על ברכיו ובכה, מיד נהפכו לו כל המעשים האלה והיו לרגעים יפים וקדושים בחייו.” (עמ' 45–46).

סיפור חייו של ויילד הסתיים בחודש נובמבר 1900 במלון־אורחים דל בפאריס, ברובע הלטיני, שנתיים לאחר שהשתחרר ממאסרו. האומנם השתנה כמו רסקולניקוב בחג הפסחא? – דומה כי בשנותיו האחרונות רק שקע יותר בתוך יגונו ותאוותיו, ולא הגשים בחייו את שהבטיח לעצמו בכתיבתו.


* אוסקר ויילד: “ממעמקים”. תרגם מאנגלית דוד פרישמאן. עם תמונת המחבר ועם מבוא מאת המתרגם. ורשה תרע"ט. 1919. 60 + 15 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות