רקע
אהוד בן עזר
"בין הכרמים" ליהודית הררי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.4.1973


יהודית הררי (איזנברג), בתו של אהרון איזנברג ולימים אשתו של ד“ר חיים הררי, נולדה בה' בחשוון תרמ”ו (1885) בדרך לארץ־ישראל. בחודש כסלו תרמ"ו הגיע אהרון איזנברג עם משפחתו לארץ. הוא עבר לוואדי־חנין והתיישב שם עם בני־ביתו במרתף בפרדסו של ראובן לרר, במקום שהיה עתיד להיקרא בשם “נס־ציונה”. המרתף נהפך במהרה למרכז חברתי לבני היישוב החדש בארץ, ולמרכזם של “בני משה”. כעבור זמן גאל אהרון איזנברג, יחד עם יהושע חנקין, את אדמת רחובות, והתיישב בה.

ילדותה של יהודית עברה עליה תחילה באותו מרתף מפורסם, ועם ייסוד רחובות – במושבה זו. היא סיימה את בית־הספר העממי ברחובות, למדה להיות גננת בראשון־לציון, סיימה וגם לימדה בבית־המדרש למורות של אוולינה דה רוטשילד בירושלים. בין מוריה במושבה היו משה סמילנסקי וישראל בלקינד.

כאשר הוציא הסופר ש. בן־ציון, בשנת 1907, את המאסף “העומר” ונתן בו מקום מרכזי ליצירות המשקפות את ההווי בארץ־ישראל המתחדשת, פירסמה יהודית, שהיתה אז כבת כ"ב [22], מורה בירושלים, רשימה בשם “מן המרתף אל הרפת”, ובה העלתה מזיכרונות ילדותה במרתף בוואדי־חנין. היא מתארת חתונה כפרית בנוסח הימים ההם, הכיבוד: זיתים, לביבות מקמח, עדשים ופולים, תפוחי־זהב ושני רוטלים דגים מלוחים. והיא אף מתארת חלום ילדות:

"אימי שבה בשלום מיפו וחדשה בפיה, אומרת היא כי לאחר הפסח נצא לגור באוהל קרוב לבידואים, כי טוב לנו שנתקרב אליהם והיינו בטוחים בחברתם, וכבר הזמינה אצל בידואית אחת שתארג לנו יריעות עזים לאוהל. שמעתי ואשמח מאוד על החדשה הזאת, שמחתי, אך רעדתי בכל זאת בזוכרי את עכברי השדה הגדולים, השועלים המייללים, הנחשים הנושכים והסיפורים שסיפרה לי נפיסה, הערבייה הזקנה, על ‘הדבה’ שעיניה בוערות כלהבה…

“אך כל זה כדאי היה לי ובלבד שנגור באוהל, ביחד עם הבדויים…” (“העומר”, ספר ראשון, תרס"ז [1907]. עמ' 31).

אבל החלומות היפים אינם מתגשמים. הילדה חולמת לצאת את המרתף, המוצף מים בימי גשם, “עוד מעט והביאה לנו הבדואית את יריעת האוהל!” – והנה חברתה, בת השכנים הקטנה, נגנבת. “תשעה ימים ותשעה לילות ביקשוה בכל הכפרים, בכל הדרכים, בכל הפרדסים והשדות – וביום העשירי שב שליח אחד עם הילדה! הוא מצאה קשורה אל עץ זית לא רחוק מוואדי־חנין… סיבת הגניבה נעלמה עד היום, אך המאורע האיום הזה עשה רושם נורא.” (שם, עמ' 33).

ונוספו על כך רצח השכן, הנפח ילובסקי, והבדואים הבאים לרעות את צאנם בהעלות הכרמים סמדר; ובלכת האב עם שכניו לגרשם, התנפלו עליהם והיכום מכות אכזריות, עד כי נפלו למשכב, ובמקום לעבור לגור באוהל עם השכנים הבידואים, קיבלו מבעל הפרדס את מחציתה של הרפת, ובה גרו עוד שנים אחדות.

*

חיים הררי נולד ברוסיה ב־1883, ובהיותו בן חמש־עשרה, ב־1898, עלה לבדו ארצה, ללמוד במקווה־ישראל. ב־1901, לאחר שקם מרד בין [בקֶרב] תלמידיו של מוסד מתבולל זה, “המכניע ומשעבד את רוח הנוער, האוסר עליהם לקרוא ולדבר עברית, הקושר תלמידים אל העצים ומלקם בשוטים, המורים בועטים בתלמידיהם ברגליהם, מקללים בערבית וצרפתית ומצווים למוחמד לזרקם מעל המדרגות.” (“בין הכרמים”, עמ' 58), עזב חיים הררי את לימודיו במקווה־ישראל ואת פעילותו באגודות הנוער של צעירי המושבות, ונסע בחזרה לרוסיה, ולאחר תקופה קצרה של שירות בצבא הרוסי הוא מצליח להגיע, ב־1904, לז’נבה, שם הוא לומד באוניברסיטה מדעי החינוך, פסיכולוגיה ואמנות התיאטרון.

[אהוד: כדאי לשים לב לעדות ממקור ראשון על מה היה באמת אופיו של המוסד המתבולל מקווה־ישראל, שנוסד ב־1870, ואשר יש המשתמשים בו כדי לנגח את הצגת המושבה פתח־תקווה, שנוסדה ב־1878 – כיישוב היהודי הראשון של העלייה הראשונה.]


בתקופה שבה למד במקווה־ישראל הכיר את יהודית ברחובות ונפשותיהם נתקשרו זו בזו בביישנות של נעורים. רק בערב נסיעתו מהארץ הוא מתוודה לפניה על אהבתו אליה, בתיתו לה לקרוא את פנקסו: “רשימות וזיכרונות של תלמיד מקווה־ישראל”.


“י”ג תמוז תרס"א [1901].

"מחר אני נוסע לרוסיה ועוזב את מולדתי האהובה, מחר אני נפרד מטליה אהובתי. מי יודע מתי אשוב וראיתי את פני חמדתי זאת? האומנם אנו נפרדים לנצח?

“עד יומי האחרון אזכרך, טליה, והיה זיכרונך חרות על לבבי ולא אשכחך.”

"היא קראה את הכתוב בספר זיכרונותיו ובעיניה דמעות. הוא ישב והסתכל בה בשתי עיניו האפורות. הן היו עצובות ומלאות דאגה. היא לחצה שתי ידיו ונעצה עיניה בעיניו ומסרה להן במבט אילם את כל אהבתה ונשמתה.

"היא שתקה. ביד רועדת לקחה את עטה ורשמה ביומנו: 'אחכה לך עד שתשוב ארצה.

שלך לנצח, טליה.'

“הוא לחץ את ידיה בשמחה. תודה, ילדה, כעת אוכל לנסוע בלבב שקט. היי שלום.”

(שם, עמ' 61–62).


בספרה מכנה יהודית את עצמה בשם טליה, ולחיים הררי היא קוראת בשם זיו הרמתי. ב־1906 חזר ארצה ונשא את יהודית לאישה. ב־1913 יצאו יחד עם בנם יזהר, הקרוי בספר דרור, להשתלמות בצרפת, ועם פרוץ מלחמת־העולם עברו לז’נבה, שבה חיו עד 1919 ושם הגיש חיים הררי את עבודת־הדוקטור שלו. לאחר המלחמה חזרו לארץ־ישראל. מלבד פועלו הספרותי במאמרים, בתרגום ובעריכה, ועבודת ההוראה שלו, הוא היה בחלוצי התיאטרון העברי החדש בארץ, כבימאי, שחקן ומתרגם מחזות. הוא נפטר בירושלים ב־1940.

*

בספרה “בין הכרמים”, שהופיע ב־1947, שבע שנים לאחר מות בעלה, מספרת יהודית הררי על כל פרשת היכרותם בימי הנעורים, אהבתם, השנים שבהן ציפתה לו, כשהקשר ביניהם היה במכתבים – גם משברים לא חסרו ביניהם, ובינה לבין הוריה (אשר בתחילה התנגדו לזיווג) – שובו ארצה, ונישואיהם.

מכתביה, ומכתביו, המחזיקים חלק ניכר מהספר, מסומנים בתאריכים שנרשמו בהם בשעתם. האישים הנזכרים בו, נזכרים בשמותיהם, חוץ מבני המשפחה, הנקראים בשמות בדויים. וכך משמש הספר כמין כרוניקה משפחתית על רקע היישוב העברי בארץ מסוף המאה הקודמת [ה־19] ועד שנת 1940. יש בו הרבה תיאורים מהווי המושבות וירושלים בראשית המאה [ה־20], טיולים בארץ, וחיי תל־אביב בשנותיה הראשונות. מבין דפי הספר גם מבצבצות ועולות תקופות של משבר בחיי זיו וטליה, שעליהן מספרת המחברת בגילוי־לב.

הספר אינו כתוב בצורה מקצועית, ולא כל המסופר בו מעניין את הקורא שאינו שייך למשפחה. ובכל־זאת, בקריאה קצת סלקטיבית, ימצא בו הקורא המעוניין מעין אנציקלופדיה קטנה של משפחה ארץ־ישראלית.

ואולי כדאי לסיים באקורדים האחרונים של הספר, בתיאור שמתארת טליה את מותו של זיו בעלה בבית־החולים בירושלים:


"טליה החזיקה ראשו בידיה ומילמלה אליו: ‘אל תיבהל, חביבי, זה יעבור, זה לא כלום.’

"אין אני מפחד – ענה, – אבל רע לי מאוד. חממי ידי, טליה, קר לי מאוד.

"נשימתו הלכה וקצרה, הוא נשם בכבדות, דבר־מה חילחל בגרונו ונדם. הרופאים הוציאו הצינור מהווריד, עצמו את עיניו ועזבו את החדר.

"היא הקריבה את ידיו אל פיה ונשפה בהן בכל כוחה, נדמה היה לה שעוד תחייהו בלהט נשימתה. האחות רחצה פניו מהדם, החליפה הסדינים והכרים המגואלים, טליה עזרה על ידה ורחצה את תלתלי ראשו. פתאום הרגישה בדממת המוות, בשלווה הנסוכה על פניו. הבינה, כי מת…

"היא הניחה את ראשה המבולבל על חזהו הדומם, לא עצרה כוח לבכות, היא ביקשה את המוות וכמהה לו בכל נפשה, למה לה חיים וזיו איננו עוד איתה.

"היא ישבה והסתכלה בפניו השקטים והחיוורים. איזה הוד ויפעה במנוחה הנצחית. מעולם לא היה זיו כה יפה ושליו. הוא ישן שינה עמוקה. תם נתיב־הייסורים. היא ליטפה את מצחו ופניו ונשקה גבות עיניו, סרקה באצבעותיה שערותיו, הצמידה פיה אל פיו, נשיקת אהבה אחרונה.

“הרוח קרע את החלון, רוח קרירה נושבת מההרים, השחקים שטופים אורה, הרי־הסיד נוגהים בלבנוניותם כמו עטופים תכריכים לבנים, עוד מעט ילבישו תכריכים גם את זיו.” (שם. ספר שני. עמ' 287).


* יהודית איזנברג: מן המרתף אל הרפת. (זיכרונות). רחובות תרס“ו [1906]. מתוך: “העומר”, קובץ ספרותי־מדעי, מוצא בארץ־ישראל. העורכים: ש. בן־ציון, דוד ילין. שנת ה’תרס”ו (1907). כרך ראשון. ספר ראשון. עמ' 29–34.

* יהודית הררי: “בין הכרמים”. ספר ראשון. 312 עמ‘. ספר שני, 288 עמ’. הוצאת “דביר” תל־אביב, תש"ז, 1947.


*

אהוד בן עזר: פגישה עם יהודית הררי

מתוך יומן 1973

8.9.73. י“א באלול תשל”ג. שבת. אתמול לפנות־ערב ביקרתי אצל יהודית הררי בת השמונים ושבע, הגרה ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. בילינו כמה שעות בשיחה. הראתה לי מכתבים רבים שקיבלה מגדולי היישוב, וכן דיפדפתי בספריה. יש הרבה דברים מקסימים ל“ספרי דורות קודמים” בספרייתה, אלא שלא היה נעים לי לשאול. היא עדיין ערה ובמלוא כוחותיה. ואולם שיחתה קצת איכזבה אותי. יותר מדי היא נתונה בתוך זיכרונות פעילותה העסקנית, ורשמי שנות הילדות והנעורים כבר קהו. היא מחפשת הרגשת חשיבות ועניין בפעילותה הנמשכת כיום, ולא ניראה לה מתאים ונחוץ לשבת ולכתוב את זיכרונות נעוריה. ובכל זאת היתה בשיחה איתה משום פגישה עם עולם שחלף.

המלצות קוראים
תגיות