רקע
אהוד בן עזר
"גשר סן לואיס ריי" לתורנטון וויילדר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.9.1973


“בצהרי יום השישי בשבת, בעשרים ליולי, בשנת 1714, נשבר הגשר המשובח בכל גשרי פרו, והטיל חמש נפשות־אדם לתוך לשון־הים למטה. אותו גשר היה תלוי בדרך המלך בין לימה לקוצקו, ואנשים למאות עברוהו מדי יום ביומו. בני אינקה קלעוהו ענפי־שעם לפני מאה שנה ומעלה.” (עמ' 11).

כך נפתח סיפורו המקסים של תורנטון וויילדר “גשר סן לואיס ריי” (נתחבר ב־1927). הבמקרה בא האסון, או היתה כאן כוונה, יד ההשגחה העליונה?

שאלה זו מעסיקה בראש ובראשונה את יוניפר, נזיר פרנציסקני אדמוני מצפונה של איטליה, שהגיע לפרו, שם עמל להכניס את האינדיאנים תחת כנפי ישו, ונזדמן מקרהו להיות עד לאסון. שש שנים התמסר לתפקיד שהטיל על עצמו, חיזר על פתחי הבתים בלימה, הציג שאלות לאלפים, מילא עשרות פנקסים, מתוך מאמץ לקבוע, כעובדה שאין להרהר אחריה, כי חיי כל אחת מחמש הנפשות האובדות היו שלמים בתכלית. “פרי כל השקידה הזאת היה ספר רב־כמות, אשר (כך נמצאנו למדים לאחר זמן) הובא יום אביב בהיר אחד אל הכיכר הגדולה, והועלה על המוקד.” (עמ' 16).

ובסופו של דבר הועלה גם יוניפר למוקד, מאחר שהשופטים שעיינו בספר מצאו בו סימני כפירה והחליטו כי השטן השיא את יוניפר להודיע תפארת מעשיו בפרו.

בספר זה קנה וויילדר את עולמו בספרות האמריקאית וזכה לפרסום עולמי, ובשנת הופעתו של הספר אף הוענק לו פרס פוליצר. וויילדר נולד ב־1897 במדיסון, ויסקונסין, שבארה"ב. את ראשית חינוכו קיבל בסין, שם כיהן אביו במשרה דיפלומאטית, והשלים את השכלתו האקדמית באמריקה. בשנים הבאות ישב הרבה באיטליה, צרפת ושווייץ, והושפע מג’יימס ג’ויס ומגרטרוד סטיין.

בשנת 1938 זכה שוב בפרס פוליצר על מחזהו “העיירה שלנו” שהופיע אותה שנה, והמספר על חיי עיירה קטנה בניו־אינגלנד. המחזה הוצג בשעתו ב“הבימה”. לפני כשנתיים עובד לנוסח ארץ־ישראלי בתיאטרון חיפה והוצג בשם “המושבה שלנו”. מחזהו “בעור שינינו” (1942) תורגם בשעתו בידי לאה גולדברג ועמד להיות מוצג ב“הבימה” בשנות החמישים בידי בנימין צמח, ולבסוף לא הוצג, ואילו עתה מעלה אותו “בימת הקיבוץ” בשם “בשן ועין”. מלבד “גשר סן לואיס ריי” הופיע בעברית רק ספרו “איגרות רומאיות” בשנת תשי"ג [1953], בתירגומו של יאיר בורלא.

“גשר סן לואיס ריי” הוא פנינה ספרותית, ועיקר קסמו במורכבויות השונות של הרצאת הסיפור. וויילדר פותח בהרצאת דברים עובדתית, “אולי במקרה,” על מקרה אסון והשפעתו על הנזיר יוניפר. העתק אחד מספרו של יוניפר נותר בדרך־נס בספריית המיכללה של סן־מרטין, והמספר מפתה אותנו להאמין שלאחר שקרא את חיבורו המפורט של יוניפר, יוכל הוא להסביר לנו בצורה מקפת, אמיתית ותמציתית יותר, את פרשת חייהם של חמשת הניספים באסון, מאחר ש“בכל שקידתו הרבה, לא ירד המחבר יוניפר לסוף תאוות־חייה של דונה מריה, ולא לתכלית חייו של הדוד פיאו, ואף לא של אסטבן, ואני עבדכם, המתאמר לדעת הרבה יותר מזה, האם מן הנמנע הוא, שאפילו מעיני נעלם הגלגל שבתוך הגלגל? יש אומרים כי לעולם יהיה נעלם ממנו, וכי בעיני האלים כזבובי־קיץ הננו, הממורסים בידי נערים שובבים. ויש אומרים, מאידך, כי אין אנקור משיר נוצה בשדה, בלתי אם היתה בו אצבע־אלוהים.” (עמ' 16).

הפרשה השנייה של הסיפור מספרת על המרקיזה דה־מונטמיור ואמתה פפיטה, שתיהן ניספו באסון הגשר. המרקיזה היא אישה קשה, מכוערת, עשירה ומלאה מרירות. בתה היחידה יושבת בספרד, מעבר לים, וכל חייה של המרקיזה סבים על אהבתה הנכזבת לבתה וכפיות הטובה מצידה של זו, וכאן יש לוויילדר עוד המצאה שנונה: המרקיזה כותבת איגרות לבתה.

“לא עברו מאה שנים מיום פטירתה, עד שנעשו איגרותיה מצבת־תפארה בספרת ספרד, וקורות חייה, עם דברי־ימי תקופתה, היו מכבר לנושאי מחקרים ארוכים.” (עמ' 19).

וויילדר משתמש ב“איגרות” כמקור נוסף לשיחזור פרשת חייה של המרקיזה ומביא ציטטות מאיגרות אלו, לא רק בפרק המוקדש לפרשתה אלא בפרשות הבאות של הסיפור. כדי לעמוד על קו החינוך [החיוך?] המדוייק, השנון והחי, שוויילדר מאפיין בו כל אחת מדמויותיו, ראוי להביא מקצת איפיונו למרקיזה דה־מונטמיור:

“אישה זקנה, קפלטה האדום שמוט במקצת על אוזנה האחת, לחיה השמאלית לוהטת בצרעת ממארת, והימנית מפורכסת בתוספת שרק. לעולם סנטרה לח. לעולם שפתיה נעות. רבו האנשים המשונים בלימה, אך אפילו עיר זו חרצה לה לשון, מדי עברה במרכבתה ברחובותיה, ומדי פסעה כבדות במדרגות כנסיותיה, אמרו, שאין ידה זזה מעם בקבוק היין, והיו שאמרו רעות חולות מאלה, ובקשות הוגשו לשימה תחת מנעול ובריח. היא ראתה את בני־האדם עוברים בעולם הזה, ואהבת־עצמם להם לשיריון, מזינים עינם בדמות עצמם עד לשוכרה, צמאים לדברי־חלקות, שומעים ואינם שומעים את אשר הוגד להם, אינם מזדעזעים לכל אסון אשר יקרה את ידידיהם הקרובים ביותר, מפחדים מפני כל בקשה העלולה להשבית את התמסרותם הממושכת לתאוות־ליבם הם.” (עמ' 24־25).

בהיוודע למרקיזה כי בתה בהריון, היא עולה למקדש סנטה מריה דה־קלוכסמבוקה, כותבת את איגרתה האחרונה, “היא האיגרת המפורסמת נ”ו, הידועה בפי בעלי המאספים כאיגרתה השנייה של הקורינתים על שום אותו פסוק בן־אלמוות בדבר האהבה: ‘מאלפים ורבבות, אשר נפגוש בדרך חיינו, בתי…’" (עמ' 56), ובדרך חזרה מוצאת את מותה יחד עם פפיטה אמתה, בהתמוטט הגשר.

פרשה שלישית מספרת על שני התאומים, מנואל ואסטבן, הקשורים זה בזה קשר דם עמוק וטלפתי. אהבתו של מנואל לשחקנית היפהפייה קמילה, המכונה פריכולה, גורמת קרע עמוק בין האחים. מנואל מת בהרעלת דמו אחר פציעה קלה בברך, ובייסורי גסיסתו הוא מקלל את אסטבן. בגלל אסטבן ויתר על אהבתו, הגם שפריכולה, פילגשו של המישנה למלך, מושל פרו, לא שמה ליבה כלל למנואל. הקברניט האגדי אלורדו מפתה את אסטבן המיואש לרדת עימו בספינה, ובעוברו על הגשר נופל גם אסטבן.

הפרשה הרביעית מתארת את חיי הדוד פיאו, הרפתקן ספרדי מקסים, אוהב תיאטרון, אשר גילה את קמילה ועשה אותה שחקנית, ולא נטש אותה גם לאחר שחלתה באבעבועות ופרשה לכפר. בעמל רב עולה בידו לשכנעה שתפקיד בידו את בנה החולני, דון האימה, למען יקבל הנער חינוך הגון בעיר לימה. ובדרכם לעיר פוקד גם אותם אותו גורל.

הפרשה החמישית והאחרונה, “אולי במתכוון”, מתארת את שעלה בגורלו של יוניפר לאחר סיום מחקרו, ואת ניחומיה של מנהלת המנזר מדרה מריה דל־פילר, לקרובי המשפחה, “יש ארץ־החיים וארץ־המתים, והגשר הנטוי ביניהם, אהבה שמו – האחת והיחידה לחיי עולם, הפשר האחד ואין שני.” (עמ' 159).

המסקנה האירונית של סיפור האסון היא מקריותו, וזו הכפירה אשר בעטייה הועלה יוניפר התמים על המוקד. מסקנתו של המספר אף היא אירונית, אך יש בה משום צידוק הדין, משום שהיא מראה את ההכרחיות הנחרצת שהביאה כל אחד מן החמישה לעבור את הגשר באותו יום, כאילו כל חייו לא כוונו אלא לרגע זה. וכך, מבעד לשטחיותם של אמונה וכפירה, מצליח וויילדר לחשוף רובד פנימי עמוד ולהעניק משמעות דתית לסיפור שלכאורה הריהו מהתלה חילונית כנגד אלוהים.

תירגומו היוצא־מן־הכלל של פסח גינזבורג נותן לסיפור איכות פיוטית של יצירה קלאסית.


* תורנטון וויילדר: “גשר סן לואיס ריי”. סיפור. ציורים של אמי דרוונסטדט. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. שבט תש“א, פברואר 1940. 159 עמודים. מחיר כל ספר 60 מא”י [מיל ארץ־ישראלי, שהם 6 גרוש. בלירה המנדאטורית היו 100 גרוש או 20 שילינג].

מהדורה חדשה: ספריית תרמיל, 1970. 131 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות