[ללא ציון שנת ההופעה בעברית]

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 19.2.1965

“שנהאת המצרי” הוא ספרו של מיקה וולטארי אשר היקנה לו שם עולמי ואף הביא לו חסידים לא מעטים בארץ. ספרו “האטרוסקי” פותח לפנינו שער לתיאורו של אחד העמים המופלאים בדברי ימי האנושות. העם האטרוסקי הגיע לשיא פריחתו במחצית האלף הראשון לפני הספירה, ותרם תרומה נכבדה לתרבות העולם של אותם ימים.

הופעתם של האטרוסקים בחצי האי האיטלקי מעלה בעייה שעודנה רחוקה מפתרון. אולי יבוא יום ופיענוח הכתובות ייתן בידינו את המפתח להבנת העניין. הלשון האטרוסקית, שעדיין לא פוענחה, קרובה כנראה ללשונות הים־תיכוניות, מלפני הפלישות ההודו־אירופיות, ולא לקבוצה האיטאלית־יוונית. האלפבית החקוק בלוחות שנהב שנמצא במארסיליאנה ד’אלבאניה, שממנו בא האלפבית הלטיני, מרמז על מקור אוריינטאלי ולא יווני.

באחת מערי האטרוסקים נחשפה סיכת־רכיסה של זהב, ובה הכתובת הלטינית הקדומה ביותר. הקדמונים קיבלו בדרך־כלל את דעתו של הרודוטוס האומר שהאטרוסקים באו מלודיה במאה הי"ג בערך (לפנה"ס). החוקרים של ימינו מסתמכים על פיסקה אחת משל טיטוס ליוויוס, לפיה מוצאם נורדי, והם ירדו לאירופה דרך האלפים הריטיים. עכשיו שוקדת הארכיאולוגיה, בעיקר על־ידי חקר הקברים והחפצים שבהם, על פתירת בעיית מוצאם של האטרוסקים.

חבל ארץ אטרוריה היה מפורסם במרבצי הברזל ובחרושת המתכת, ואלה היו כנראה מקור כוחה של האימפריה האטרוסקית, שהחזיקה מעמד עד למחצית המאה החמישית לפני הספירה. שמה של העיר רומא אף הוא מוצאו אטרוסקי, ובראשיתה שלטה בה השושלת האטרוסקית של הטארקיניים.

על רקע המיסתורין האופף את דתם ומוצאם של האטרוסקים רקם מיקה וולטארי רומאן היסטורי מעניין המעביר לפנינו בהינף אחד את אורחותיהם של מרבית העמים החשובים שאיכלסו את חופי הים התיכון בתקופת מלחמות הפרסים ביוונים. ראשיתו של הספר ביוון ובמלחמות שריה עם פרס, ולאחר מכן מתגלגל גיבורו, טורמס, דרך עלילות של שודדי ים בעורף הצי הפרסי, ליד קפריסין וצור – עד לסיקיליה, לבריתות ובריתות־שכנגד עם הקרתגים. מסע המלחמה של חמילקרת, כישלונו, כאשר ברקע אנו שומעים על הדי המלחמה של היוונים בקסרקס הפרסי. סוף נדודיו של טורמס הוא ברומא ובארץ האטרוסקים, שם הוא מתוודע לזקני העם ומתברר לו קשרו המופלא אליהם.

לארס טורמס הינו חצי־אל וחצי־אדם. וולטארי מסתמך על אגדה אטרוסקית, שהיא כנראה מקורית, בדבר התגלותו של השליט, הוא ה“לוקומון” – בקרב העם האטרוסקי.

הערים הראשיות של אטרוריה המרכזית, בין הארנו והטיבר, היו מאוגדות בפדרציה של שתים־עשרה ערים, אשר נציגיהן מתכנסים שנה־שנה בהיכל האל וולטומנה. במשחקים השנתיים האלה, שתיאורם מובא בספר, היתה נערכת התחרות של קרב בין נציגי הערים אשר היתה מעניקה את הבכורה לעיר שנציגה ניצח בקרב השנים־עשר. בראש הערים עמדו מלכים ואנשי־הרשות, שהיו נבחרים מקרב בני הכת האריסטוקראטית של ה“לוקומונים”, שומרי המסורות הדתיות ובעלי מרכבות־המלחמה. דרכם של בני משפחות אלו לשלטון היתה לרוב על־ידי בחירה. ואולם המסורת ידעה לספר כי “לוקומון” אמיתי הוא בן־אלמוות ואל־למחצה אשר מתגלה לעצמו ולאחרים רק לאחר גיל הארבעים – למען לא יוכל לעשות שימוש בכוחו העל־אנושי בשנות הפחזות והנערות.

גיבורו של וולטארי הינו “לוקומון” אשר זהותו טרם נודעה לו־עצמו. אך אביו, שמלך על ארץ האטרוסקים, היה, כפי שמתברר בהמשך הספר, “לוקומון”, אלא שתכונה זו לא עברה בירושה. לא כל בן של “לוקומון” זכה להגיע למדרגה האלוהית. ובמקרים רבים, בהם נטענו טענות האלהה על ידי היורשים, היו עוברים בעם רינונים כי אין השליט “לוקומון” אמיתי.

אביו של טורמס, מתוך הקרבה שבאכזריות, הפקיר את בנו יחידו בהיותו נער רך ושלחו במיסתרים לסיקיליה. משם התגלגל ליוון ואיבד כליל את זהותו, את שייכותו לעם ואת שמו ומוצאו. הנחתו של האב היתה כי אם ירצו האלים ויתגלו בבנו התכונות העל־אנושיות של “לוקומון” אמיתי – הוא יוכר בכוחו וימצא את דרכו חזרה לעמו, ואיש לא יוכל לטעון כי רק בזכות מורשת־אבות ומוצא־רם זכה בשלטון ובהאלהה. ובאם אין בנו “לוקומון” אמיתי – כי אז מוטב שיאבד דרכו, ולעולם לא יתגלה קשרו לעם – מאשר ישלוט בעם בשם יכולת מזוייפת.

כדי להבין ו“להיכנס לעורו” של טורמס האטרוסקי עלינו לקבל אפוא את כל ההנחות הללו ולהאמין למנגנונו הפסיכולוגי־האישי, כמו גם להתגלויות הכוח העל־טבעי, אשר ככל שתכיפותן מתרבה כן הולכת וגוברת בקירבו ההכרה בדבר מוצאו האלוהי ובדבר קשרו הסמוי לעם האטרוסקי, אשר נציגיו בערי החוף של סיקיליה מכירים בו ובאלוהותו עוד בטרם הגיע הדבר לתודעתו שלו עצמו.

גמישות ספרותית רבה נדרשת מוולטארי בבואו לעצב גיבור אגדי מסוגו של טורמס ובנסותו שלא לוותר על שום תכונה אנושית, ויחד עם זאת שלא להיגרר אחר נוסח אגדי־חיצוני אשר שובר את המבנה הפסיכולוגי־הפנימי של הרומאן ועשוי להופכו לאפוס מחודש. בדרך כלל עולה יפה ניסיונו של וולטארי, כאשר ההתרחשויות מסופרות כולן מתוך פרספקטיבה של התרחשותן בנפשו של טורמס. וכך אין מעשי־הניסים שהוא מעולל חורגים מגדר סערות־הנפש שלו עצמו, וכוח־שליטתו על הרוח בים הינו חלק מהשתקפויות המשברים והסכנות העוברים עליו.

המתח של הספר נעוץ בתהייתו הבלתי־פוסקת של טורמס על מוצאו ועל פשר כוחו העל־טבעי, ובמובן זה הופך הרומאן ההיסטורי לרומאן מודרני בו “מחפש” הגיבור את זהותו שאבדה לו. ומאחר שטורמס מספר את סיפורו בלשון עבר, כרצף של זיכרונות, יש ואתה מקבל את הרושם שלא גיבור אגדי לפנינו, אלא משכיל זהיר ושקט, שמחשבותיו רבות ממעשיו, התבוננויותיו מעמיקות מאהבותיו, ואילו מעשי־הניסים שחולל פעמים כה רבות אינם אלא “דאוס אקס מכינה”, מעשה־ידיו של הסופר הבא לחלצו כל פעם שהוא עצמו, ולא גיבורו, נתון במיצר־ההמצאה של המשך ההתרחשויות. החיים מאחורי שולחן הכתיבה נותנים כנראה אותותיהם גם כאשר הנושא הוא גיבורו האגדי של מיתוס קדום.

תירגומו של הספר נמלץ ולמדני מדי במקום שהשפה צריכה להיות פשוטה, ולעומת זאת אין הלמדנות ניכרת כלל בעריכת הספר, כאשר למרות שפע השמות העתיקים של אלים, מקומות, עמים ואנשים – שמות אשר רובם עומדים בסימן האותנטיות ההיסטורית –לא נמצאת בכל הספר אפילו הערת־הסבר אחת או לפחות מפה של ערי העולם העתיק באותה תקופה, והקורא אשר אינו פותח ספר־עזר היסטורי, עלול שלא למצוא את ידיו ורגליו בסיפור הרקע, אם כי עשוי הוא ליהנות מסיפור העלילה הבנוייה בכישרון, בהומור, ובברק תיאורי רב.

* מיקה וולטארי: “טורמס האטרוסקי”. עברית יאיר בורלא. הוצאת מ. מזרחי. ת"א. [ללא ציון שנת ההופעה של התרגום העברי].