רקע
אהוד בן עזר
"תל־אביב" ל־א. ויסוצקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.11.1974


תל־אביב, 1921:

"קְצה תל־אביב, ערבות־חול לאין סוף. חולות כאלה לא ראה אביגדור מימיו. בספרי לימוד הגיאוגרפיה תוארו ככה גלי החול של מדבר סהרה. הוא הלך בין התלוליות ולא ראה כי אם חולות נוצצים בשמש. דממה רבה הקיפה אותו, עד כי נשמעה אוושת גרגירי החול בנשוב בהם רוח־ים קלה.

"ערבת החול השתרעה לעיני השמש כשטיח של אש. נעליו בערו על רגליו. אך מה טוב היה גם זה השרב, זה הבוהק המסנוור של החולות הלוהטים! הוא נשא עיניו למרום, וגם שם להטה באש הערבה התכולה, ונידמה לו כאילו הוא צב, מכוסה שיריון צהוב, ומלמעלה – שיריון כחול. הצטחק, והתחיל לזמר משהו דומה לשמש, לשמיים ולחולות ארץ־ישראל.

“לכל אשר הביט – תלוליות, תלוליות, שנערמו מאות־שנים על ידי רוחות־הים. על גבשושית רחוקה אחת ראה פתאום עץ, על רקע החול הצהוב ניראה לו ירוק כל־כך, כאילו אך עתה צובע. עץ גדול, זקן.” (עמ' 29–30).


"תל־אביב, 1929:

“תל־אביב הגדולה, תל־אביב היפה, יפהפיית המזרח הקרוב. היא דומה קצת לאודיסה, וקצת לעיר אמריקנית. לאמיתו של דבר אינה אלא תערובת של כל ערי העולם, של כל המקומות שבני־ישראל נפוצו שמה. לפני עשרים שנה באו הנה, אל החולות החשופים, יהודים מכל כנפות הארץ והביאו את תקוותם הנושנה ואת חלומם על ארץ־מולדת ומתוך כך צמחה וגדלה תל־אביב, זו העיר העברית הראשונה בעולם, שנבנתה בידי יהודים. עודה צעירה לימים העיר הזאת! (– – –) רותחת, מלאה תשואות כל היום: אנשיה חופזים, רצים־אצים, מתחבטים מתלבטים, מבקשים פרנסה, כדרך היהודים. אבל בלילה תל־אביב משוררת: שר הים התיכון בלטפו את חופיו החמים, שרים הכוכבים הגדולים המנצנצים ונתיב־החלב הלבן ביותר בכל העולם כולו. שרים הבתים הלבנים עם הגזוזטראות התלויות מסביבם בתוך גנים ירוקים תמיד. מנגנים פסנתרים, משתפכים כינורות בלוויית קולות צעירים. שלובי־זרועות מתהלכים לכל רוחב הרוחב ושרים בוני תל־אביב, בוני ארץ־ישראל הצעירה, החלוצים – גיבורי העבודה המנעימים זמירות. כזאת היא תל־אביב.” (עמ' 242).


רופא שיניים מפורסם

בין נופי שתי תקופות אלה, בשנות העשרים [למאה ה־20], מתרחש הרומאן של א. ויסוצקי – “תל־אביב”, שנכתב במקורו רוסית. מאחר שלא היה סופר עברי, וגם על סופרי אידיש לא נימנה, התקשיתי למצוא פרטים על אודותיו, ונעזרתי בביבליוגרף הוותיק ג. קרסל ובאנציקלופדיה לבוני היישוב של תדהר, שם נמצאה גם תמונתו של ויסוצקי.

הוא נולד באוקראינה ב־1883 ולמד רפואת־שיניים בארה“ב וברוסיה, התגורר פרק זמן בסיביר והיה שם רופא שיניים מפורסם וגם יו”ר ההסתדרות הציונית. כתיבתו ברוסית זכתה לעידודו של מקסים גורקי. ויסוצקי עלה לארץ־ישראל ב־1920, היא התקופה בה פותח ספרו, וחי בתל־אביב עד מותו ב־1949. בשנת 1928 פירסם רומאן בשם “להבה ירוקה”, וב“גיליונות” שבעריכת למדן התפרסמו כמה פרקים מרומאן היסטורי שכתב על תקופת האינקוויזיציה בספרד. הוא כתב רק רוסית, ודבריו תורגמו. נוסף לכך היה יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בארץ, ערך את עיתון רפואת השיניים של אגודתו, ואפילו פירסם ספרון בשם: “הפה – שער המוות והחיים”.

הוא היה גיסו של העיתונאי והפובליציסט אברהם שלום אורלנס, אשר קיים מדור קבוע בעיתונות היהודית באמריקה בשם “משדה צופים”, ולימים גם כונסו כתביו בספר בשם הזה.

יריד של הבלים

גיבור ספרו של ויסוצקי, אביגדור שמו, עולה לארץ־ישראל בדרכים נפתלות מעיירת מולדתו ברוסיה, ולאחר שהות לא ארוכה במחנה האוהלים של החלוצים הצעירים, מקום בו נמצא כיום קצה רחוב אלנבי הסמוך לים, הוא עובר לנחלה בודדת בלב החולות, לערך במקום בו עובר עתה רחוב דיזנגוף.

למקום מתקבצים כמה מחבריו, בני עיירתו, ולימים גם אביו, אימו ואחותו המגיעים ארצה לאחר הפרעות שאירעו באוקראינה באותן שנים. ויסוצקי מנסה לתאר הווי של קבוצת אנשים, בצריף ובאוהל, בצל עץ שקמה עתיק, בשנות העשרים בארץ. ישנה הרגשה כי הוא מתאר את האנשים מתוך היכרות קרובה עם חייהם היומיומיים וגורלם, כאילו בא לספר מזיכרונותיו על חבורת צעירים שעלו עימו יחד.

אלא שנקודת־המבט של ספרו אינה מרוחקת בהרבה מן ההתרחשויות המתוארות בו, כלומר, חסר כאן קסם כלשהו של נוסטאלגיה במובנה החיובי, כמין הילה של אגדה ושל מוזרות, אשר מחטיאה לא פעם את רוח התקופה אך מעניקה לתיאור סגנון וצביון. ואילו ספרו של ויסוצקי כמו מתנודד בין שני קטבים, אשר דומה כי איפיינו גם סופרים עבריים, טובים ומובהקים ממנו, באותה תקופה – מצד אחד לא תמצא אצלם את הריאליזם הנוקב, האכזר, של ברנר, אשר חולל פלא של כתיבה צמודה באופן כמעט־מיידי לתקופתה, ועם זאת בעלת ערכים עמוקים המעניינים אותנו גם כיום. ומצד שני חסר אותו מבט מרוחק העשוי, לאחר שנים, להשכיח את מרירותה של המציאות ולהעניק לה גוון קסום.

גורל גיבוריו של ויסוצקי מקביל לאפשרויות שהיו פתוחות, או סגורות באותה תקופה, בפני יהודים צעירים בארץ. ה“אדמוני”, מראשי הפראקציה הקומוניסטית, אינו מוכן להודות במלחמת לאומים בארץ אלא רק במלחמת מעמדות, ומגיע לידי התכחשות טוטאלית לעמו:

“אין אנחנו נגד היהודים, חמורים! אנחנו רוצים שהארץ תעבור לידי העמלים. כלום זקוק אתה לרכושני עם סרט ציוני?”

“ולמה אתה קורא לערבים שישחטו את היהודים?”

“את הציונים ולא את היהודים.” (עמ' 213).

– וסופו שהוא חוזר לרוסיה עם אשתו, אחותו של אביגדור, כדי להיאסר שם, כגורל מנדל אלקינד וחבריו מגדוד־העבודה.

מלכה, אהובתו קלת־הדעת של אביגדור, סופה שנישאת לערבי עשיר וחיה עימו חיי עושר ותפנוקים, ואילו אביגדור המאוכזב מסתבך בימי מאורעות 29' ומואשם ברצח סעיד, שומר ערבי בפרדס הסמוך לפרדס היהודי הצעיר בו עובד אביגדור, והוא נשפט לשבע שנים של מאסר עם עבודת פרך.

אייזיק מהגר לאמריקה עם צעירה עשירה, וסופו שנפרד ממנה וחוזר לארץ.

זמירה מתאהבת בקצין אנגלי, עוזבת את קבוצתה שבעמק, ועד לציילון היא הולכת אחר שיכור זה, כדי להיפרד ממנו סופית ולחזור אל אייזיק, אהבת נעוריה.

שמריה השחפן יורק דם, קמל, וממשיך לכייר ולפסל בירושלים ובפאריס. יפים ואותנטיים הם הקטעים המתארים את פגישותיו עם פרופ' בוריס שץ, מייסד “בצלאל”.

מנשה העגלון יורד לאמריקה לעשות כסף, כדי לחזור ארצה.

דגלן נקלע לקונגו הבלגית.

ורק בני, עסקן הסתדרות הפועלים, נשאר נאמן במאה אחוז למולדת, נוסע וחוזר בשליחות ציבורית, אך אינו עוזב את הארץ, וכמוהו הזקנים שירדו מנכסיהם, אביו של אביגדור, וטבצ’ניק, הנעשים זגגים ומחזרים על פתחי הבתים בתל־אביב לעשות את מלאכתם.

הפרעות, המשברים הכלכליים, ה“פרוספריטי” הבא והולך, גלי העלייה הבאים ונעלמים ברובם, הבתים הניבנים בתנופה ופתע עומדים ריקים ודוממים, המגרשים שערכם עולה פלאים ולפתע יורד, פרקי היסטוריה – כמו ביקורו של בלפור בארץ, כל אלה נותנים לספר ציביון של עדות ספרותית וחברתית על תקופה אשר מצטיירת כיריד של הבלים, שגיאות וכישלונות, ועם זאת היא מלאה פאתוס חלוצי ותקוות ורודות לעתיד.


* א. ויסוצקי: “תל־אביב”. רומן מימי העלייה השלישית. תירגם (מרוסית) מ. אזרחי (מרדכי אזרחי־קרישבסקי). הוצאת “דביר” בע“מ, תל־אביב תש”ז, 1947. 255 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות