עברית: 1935

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.9.1972

לפני מלחמת־העולם הראשונה היתה וינה עיר־הבירה והמרכז המדיני, הכלכלי והתרבותי של “הממלכה הכפולה”, הקיסרות ההאבסבורגית [האוסטרו־הונגרית]. בוועידת השלום בפאריס פורקה הממלכה הכפולה, וחלק ממנה – אוסטריה – היתה לרפובליקה קטנה. ובשל אובדן השטחים הנרחבים ובשל השיבוש שחל בדרכי המסחר בעקבות חומות־המכס בעולם, נסתתמו במידה ניכרת מקורות־הקיום של האוסטרים.

אף שהגיעו האוסטרים כמעט לפשיטת־רגל מבחינה כלכלית, עשו ניסיון נועז ונמרץ, בהנהגת ממשלתם הסוציאליסטית־מארכסיסטית, לחדש את החיים הכלכליים על בסיס איתן. התוכנית הסוציאליסטית לשיכון בווינה משכה אליה תשומת־לב מרובה, אפילו בארצות־הברית. האנטי־קלריקליזם של הסוציאליסטים־המארכסיסטים סיבך אותם בסכסוכים ובתקלות עם מפלגת הנוצרים־הסוציאליסטים, כשהגיעה זו לשלטון.

בהנהגת הקאנצלר אנגלברט דולפוס (1932) כוננו הנוצרים־סוציאליסטים משטר דיקטטורה (1934), שדיכא, תוך שפיכות דמים, את הסוציאליסטים־המרכסיסטים.

זהו, בקיצור, הרקע ההיסטורי לספרה הביוגראפי של פאולה ואליש, המספר על חיי בעלה קולומן ואליש. קולומן היה ממנהיגי הסוציאליסטים האוסטריים והשוּצבוּנד (“ברית ההגנה”, הסתדרות ההגנה של פועלי אוסטריה). הוא נולד ב־1899 בעיירה לוגוס (לוקוי) שישבו בה יחד רומנים, הונגרים וגרמנים. בגיל צעיר הוכרח להפסיק את לימודיו והיה שולייה של בנאים, ומנעוריו היה פעיל בתנועת הפועלים. כר נרחב לפעולותיו היתה העיר השנייה בגודלה בהונגריה, שגדין, עיר הפפריקה ההונגרית המפורסמת, שם יש, כמסופר, שווקים שבהם אתה כאילו טובע בימים אדומים של פפריקה.

בעיר זו גם התגייס לעבודת הצבא, וזמן קצר לאחר שיחרורו משירות־החובה פרצה מלחמת־העולם הראשונה ושוב נקרא לשירות. במשך כל תקופת שירותו הצבאי, המשיך בפעילותו המפלגתית הסוציאליסטית, ובעטייה אף הגיע למשפט צבאי ועמד בסכנת מוות.

עם תום המלחמה, הוא שוב נמצא בשגדין ולוקח חלק, כמנהיג, במהפכה ההונגרית של בלה קון ב־1918. הוא נאבק עם הקומוניסטים בראשותו של ראקושי – ועם מפלגות הימין בראשותו של הורטי, אשר הפילו עד מהרה את ממשלת־המועצות, הבריחו את בלה קון ושברו את “החזית האדומה”.

ואליש בורח עם אשתו, ועל כל אחד מהם עוברות תלאות קשות. הם מגיעים למאריבור, לפנים מארבורג אשר בשטיארמרק, שלפני המלחמה היתה חלק מהקיסרות האוסטרית ועתה היא שייכת ליוגוסלאביה. גם שם הם פותחים בפעילות מפלגתית סוציאליסטית ערה, ושוב נכשלים, עקב פרובוקאציות של הקומוניסטים, המסיתים את הפועלים לשביתות חסרות־סיכוי, כדי לערער את המצב הכללי.

ושוב בורחים בני הזוג, הפעם לאוסטריה, וממשיכים בפעולתם. הפעם מתמנה ואליש למזכיר המפלגה הסוציאליסטית בברוק על נהר מור, עיר תעשייה וצומת מסילות־ברזל. אלה הן השנים שבהן עולה כוח הפאשיזם של ההיימווהר (“הגנת המולדת”, הסתדרות צבאית של הריאקציה באוסטריה). הפרובוקציות של הקומוניסטים מכאן ושל הפאשיסטים מכאן מתרבות, ועם עלות דולפוס לשלטון, נעלם שלטון החוק באוסטריה. במארס 1933 מפזר דולפוס את הפרלמנט, שלושה ימים ושלושה לילות מחכים הפועלים וחברי השוצבונד בכל רחבי אוסטריה לאות לצאת לקרב, ואולם הם מאחרים את המועד. ואליש סבור שיש לצאת למלחמה בטרם יתחזק הפאשיזם ולא יוכלו עוד להכותו, אולי מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית בווינה עדיין מקווים למשא־ומתן.

שעת הכושר עוברת. באפריל פורק השוצבונד הרפובליקני. השלטונות החלו בחיפושי נשק, ואילו ההסתדרויות הפאשיסטיות קיבלו נשק בעזרת הממשלה. במאוחר, בפברואר 1934, פורצת שביתה כללית של פועלי ברוק, אשר מתפתחת לקרבות מרים, הנמשכים כמה ימים, בין חברי השוצבונד לבין אנשי ההיימווהר וכוחות הממשלה. השביתה והמרד נכשלים, ושוב בורחים ואליש ואשתו עם קומץ ידידים נאמנים, ולאחר מרדף של כמה ימים, שבהם מנסה ואליש להתאבד ברגע של חולשה, הם נתפסים.

ב־17 בפברואר 1934, במשפט מהיר, נגזר פסק־דין מוות על ואליש, וזאת לפי בקשתו וזירוזו של קאנצלר המדינה דולפוס. עוד באותו לילה נתלה קולומן ואליש. אשתו, שהיתה אסורה עימו באותו בית־סוהר, מספרת על פרידתה האחרונה ממנו:

"הובאתי לתא מיספר 6 וראיתי את בעלי עומד באמצע החדר הקטן, אחי ישב על כיסא ובכה. כהרף־עין עמדתי דום, אחרי־כן חלף ברק במוחי: להיפרד! עמדתי ורוחי בל עימי – געיתי – ואחר־כן צעקתי לאחי: ‘הגד כי לא אמת הדבר הזה! הגד! הגידה!’ אך הוא נאנח בבכיו: ‘כן, לדאבוננו.’ – עתה לקחני קולומן בזרועותיו ודיבר אליי בקול מיטיב ורך: ‘שקט, שקט! היית תמיד אשתי האמיצה, תמיד התגאיתי בך! רבות עברו עלייך בגללי, אך את אשת־מורד ואת מוכרחה להיות אמיצה עוד הפעם הזאת! או אולי תישבר רוחי ויעלזו הנבלים האלה? אולי?’ – שאלני בקול תקיף וירם ראשי לעומתו. ‘לא!’ – עניתי ואזרתי כל כוחי להיות חזקה. ‘הנה!’ – אמר קולומן – ‘גם אני אחפוץ לחיות, עוד עצום בי יצר־המעשים, עוד אחפוץ להילחם, אך עליי למות. את נושאת את שמי, לך אפקיד את חרב המלחמה, הוסיפי והילחמי לגאולת־הפרולטאריאט!’…ובאחרונה אמר – ‘אודֵך על אשר עבר עלייך עימי ובגללי ובייחוד על אשר עצרתני להתאבד בירייה בסוכת־הקש! כן יכולתי לומר באוזני האדונים האלה מעט דברים אשר לא ינעמו להם ולהביא קורבן אחרון לפרולטאריאט – מות־קדושים למען הפרולטאריאט.’ – – –

"על השולחן עמד בקבוק עם מי־סודה ובקבוק־יין. קולומן מזג שלשות רבעי מים ורבע יין ושתה. עתה פנה אליי. נשקתי, הלוך ונשוק, פניו, צווארו, ידיו – גם הוא נשקני, לחץ ידי והוציאנו חרש מעבר לדלת. רציתי – הייתי מוכרחה, מוכרחה! – למלא בקשתו האחרונה, לא צעקתי, לא הוצאתי הגה מפי. הושבתי לתא מיספר 2.

דמעות התגלגלו וירדו על לחיי. מישהו אמר מהתלה גסה: ‘אל תבכי! הלא צעירה את ותוכלי להינשא!’ הוא אמר בקול רם, ואל נכון שמע גם קולומן את דבריו.

"שמעתי כי קולומן נפרד אחרי־כן מעם חבריו בברוק ושמעתי כי כשלוותו ועוז־נפשו בשעת המשפט, כן היתה שלוותו ועוז־נפשו בצאתו לַהרג – בכל העיר לא נמצא חרש־עצים או נגר, אשר יאבה להעמיד את התלייה. אסירים הוכרחו לפנות את השלג בחצר, לחפור חור ולתקוע את העמוד. אך גם זאת סיפרו לי – הה, הודיעני כל קטנה וגדולה – כי התליין, הקצב הווינאי שפיצר, אשר התיימר עוד אחרי הצהריים בבתי־המרזח, כי יתלה את ואליש, אמר שעות אחדות אחרי מות בעלי, כאשר הגווייה הושמה בארון, בקידת־לעג: ‘אבל אצלך, אדון ואליש, היה לי תענוג מיוחד!’

"קולומן מת מות־גיבורים. בסוהר של בית־המשפט היו כמה מאות חברי שוּצבונד אסורים. הם יכלו לראות מחלוני תאיהם את אשר יעשה בחצר, שהיה טבול באור־מזרקורים. קולומן צעד צעדי און לתלייה. כאשר הושמה העניבה על צווארו קרא:

‘תחי הסוציאל־דמוקרטיה! הידד! חופש!’

(עמ' 158–160).

כעבור חמישה חודשים, ב־25 ביולי 1934, התמרדו האוסטרים, שהתפתו לתעמולה הנאצית, ורצחו את דולפוס. הם ציפו לשווא לעזרה שהבטיח להם היטלר. אי־הצלחתם להשתלט על אוסטריה נבעה בחלקה מהתנגדותו של מוסוליני, שריכז צבא על הגבול האוסטרי־איטלקי.

ב־1938 לא התנגד עוד מוסוליני, ואוסטריה סופחה לגרמניה.

* פאולה ואליש: “מות גיבורים”. תירגם ד. שטוק. הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. תל־אביב. תרצ“ה, 1935. ספריית המרכז לנוער. חוברת י”ג. 160 עמ'.

*

על רשימתי במדור זה מיום ה־22.9.1972 על ספרה של פאולה ואליש “מות גיבורים”(1935), כותב לי מתרגם הספר ד. שטוק, הוא דב סדן:

“ועתה לספרה של פאולא ואליש, שתירגמתיו, ובתנאים משונים תירגמתיו – הרשיון לתרגמו נתקבל חמישה ימים לפני מלאת שנה למרד וינה ומן ההכרח היה להוציאו בדיוק באותו יום, ורתמתי עצמי לתרגמו –עבדתי ארבעה ימים (לדקדוקו של דבר: שלושה ומחצה) רובה של היממה, כל שעה בא שליח מבית־הדפוס (הוא עתה ראש בית דין לענייני עבודה) ונטל את שתירגמתי. לרשותה של העבודה הועמד מגיה, הטוב שבמגיהים (ב. לייבל) וכן סדר, הזריז שבסדרים (זעירא, שהלך אחר־כך לדפוס “השומר הצעיר”) וכשקמתי ביום החמישי מצאתי לפני דלתי גיליון “דבר” וטופס [עותק] של הספר, שנמכר בו ביום באלפי טפסים. המעורר לכך היה בילינסון (הוא גם קיצר מעט את הספר למנוע דיבורים יתירים דרך נשים) והמתעורר, גם הפעם, ר' בנימין – הוא ראה, אף הראה, את מרד וינה ותבוסתו בחינת יום שהובקעה החומה האחרונה בפני מצעד־הזוועה של הבארבאריות הישנה־חדשה.”

הארץ. 6.10.1972