רקע
אהוד בן עזר
"בימי העלייה" למאיר וילקנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1906–1911, 1935

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.8.1971


מאיר וילקנסקי נולד ב־1882, וב־1904 עלה לארץ, החל לעבוד כפועל בטורייה, בעבודת ה“בחר” [עידור עמוק], ובחפירת באר בפתח־תקווה, והיה מן המספרים הראשונים של העלייה השנייה. סיפוריו מאותה תקופה, שכולם אוטוביוגראפיים, התפרסמו עד 1911 ב“העומר” של ש. בן־ציון, ב“המעורר” של ברנר, וב“הפועל הצעיר”. בקובץ “בימי העלייה” כינס עשרה סיפורים: יום עבודתי הראשון, באר חפרנו, שינוי־ערכין, בימי אוקטובר, ה“בחר”, חולצתי הלבנה, הגלילה, לילה ביקכ, בעגלה, מימי העלייה.

על סיפורו “באר חפרנו” שמעתי, בימי ילדותי – לאו דווקא טובות. סבי, יהודה ראב בן עזר ז"ל [1858–1948], שחפר את הבאר הראשונה בפתח־תקווה, “ביר שוע” כפי שכינוה הערבים (על שם יהושע שטמפפר) בשנת 1878 – לא אהב את הסיפור “באר חפרנו”. בלעג אמר [לאבי בנימין, שרשם מפיו בשנת 1930 את זיכרונותיו]:

“שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור ‘באר חפרנו’? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה’מוסקובים' של ימינו, עובד יום אחד ב’בחר' ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ־לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, ‘להוציא לחם מן הארץ’ – אין איש…” (“התלם הראשון”, הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956, עמ' 16).

לא נחה דעתו של סבי, והקדיש לסיפור “באר חפרנו” פרק שלם בזיכרונותיו.

“כאשר חפתי את מכנסיי וירדתי יחף לחפור את ‘ביר שוע’, לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני־הגולה, או לכתיבת זיכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה, שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבש או אפילו של הירקון. עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית [ה־20], נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני חובבי־ציון ופקידות הברון, אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו”ל, האוהד והעויין כאחד. חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם אלא ‘באר חפרנו’, סיפור פלאים לבני־הגולה. עשה מישהו מעשה בן־חיל רגיל ויום־יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה." (שם, עמ' 143).

ובעצם, “באר חפרנו” הוא סיפור תמים, לא עמוק במיוחד, אבל אמיתי בתיאוריו. הקורא בן־ימינו ודאי צריך להיות אסיר־תודה לווילקנסקי על ציורו הנחמד, המתאר בפירוט רב את עבודת חפירת באר בפרדס לפני כשבעים שנה. הפועלים היהודים, כמוהם כילדים קטנים – מן החול, מחולייתו של הבאר, הם בונים מצודה, מעשה תינוקות על שפת הים. ומה גדולה שמחתם בהימצא המים.

אלא שבתקופה שבה התפרסם הסיפור נראו הדברים באור אחר: מכאן “פרולטרים”, “כיבוש עבודה”, “מלחמת מעמדות” ופעילות אידיאולוגית, ספרותית ופובליציסטית ענפה, כמוה טרם ידע היישוב היהודי בארץ, ומכאן – איכרים שזה להם העשור השלישי בארץ, בתנאים קשים, בלא ספרות הירואית, רק עם “אמת מארץ־ישראל”, ולפתע באה עליהם מכת הליטראריזאציה של החיים –­ משנה ערכם של מעשים, קובעת התחלה חדשה, ואידיאולוגיה מהפכנית, ותרבות עברית קנאית, וכותבת את ההיסטוריה מנקודת מבטה. חוששני כי לא את הספרות על מושבתו דחה סבי, אלא את התביעה המשתמעת ממנה ל“זכויות” ולהגמוניה. יושביה הוותיקים של ארץ־ישראל היו תמיד ספקנים ומסוייגים מול גלי התלהבותם של החדשים זה מקרוב בא.

ואולם אותה תמימות היא כיום עיקר חינם של סיפורי וילקנסקי.

בסיפור “שינוי ערכין” הוא מספר על עוצמת כוחו; את כוחו הוא מפגין בפני ערבים אחדים, אשר יחד עם חיילים תורכיים, סונטים ב"פרולטרים האינטליגנטים, שאפילו סכין אינם יכולים להחזיק בידיהם: “יתגרה נא בי ערבי עוד פעם! יתגרה בשרירים – כקורת בית־הבד, בחזה – מִפתח רחב, ביד – מטיל ברזל!” (“בימי העלייה”, עמ' 65). הוא ממשיך ומספר על שניים מחבריו, אשר למול התגרות של ערבים, באונייה מאלכסנדריה ליפו, או בפאתי המושבה, שלפו סכין – והללו, בני־ישמעאל, נסוגו אחור.

גבורה יהודית חדשה זו מביאה את וילקנסקי להצהרה נרגשת:

“הוי, די! רב! רב לכם, בעלי פרויקטים מחוכמים ונאומים ארוכים! / ליבי אומר לי: לא מכם תיבנה הארץ! / ליבי אומר לי, כי רק מאנשים, מאנשים כמוני וחבריי השניים יכולה הארץ להיבנות. / אנחנו – שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבדווים, – אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומדבריותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובינו. / כבדווים נחיה! נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחייה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים, נמזגה בהמיית הרוח! / מתוך אותם ‘מדבריות’ צריך לקום דור־נביאים חדש, נביאי־הגאולה. / ‘רומנטיות! אנטיפרולטריות!’ – אכן! / אוהבים אנחנו רומנטיות זו, אוהבים אנחנו את נביאינו הקדמונים, – אנחנו חפצים גם בתחייתם! רוצים אנחנו בארצנו להחזיר לה את הנעימות השירית! / יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו, ייעצם מיספרנו – אלה הם ימי המשיח שלנו!” (עמ' 58–59).

הלכה למעשה מגשים וילקנסקי את הקריאה “נשוטט בכל רחבי הארץ ומדבריותיה” בסיפורו “הגלילה”. לקורא הארץ־ישראלי ייראה “הגלילה”, ובצדק, כסיפור היפה שבקובץ. עיקר חינו, בהיותו ציור מקסים, – כיום, ארכאי – של “מדבר” עמק יזרעאל בעשור הראשון למאה [ה־20].

כך פותח הסיפור: “מהמושבה פתח־תקוה, כך וכך לחודש אלול, בשעה השנייה אחרי חצות הלילה, תצא סירה [כנראה מלשון סיור. – אב”ע] רגלי הגלילה. כל הרוצה – יתחבר!" (עמ' 127). – “רז, דבה, טרי…” והשורה הארוכה של צעירים וצעירות, כפיוֹת לבנות חבושות למגבעותיהם, משה ממקומה, בחשכת הלילה. “רז־דבה, רז־דבה, רז־דבה…” – שעה ארוכה הם צועדים ברוסית צפונה לגליל. תחילה עליהם להגיע ל“בוירה”, מלון ידוע העומד על אם־הדרך לזיכרון־יעקב. אך בעלות השחר מתברר כי הגיעו… לגבעה הצופה אל מול פני מבצר אנטיפטרוס, כל הלילה סבבו את המושבה.

בחום המצמית של שמש אב הם ממשיכים צפונה, “יחידים בערבה המערבית.” עוברים על פני כפר־סבא. השורה מתפרדת. רבים הנחשלים. “פוגשים אנו בערבים ואין אנו שואלים אותם (לדרך הנכונה), שמא יכירו בנו אורחים, שהכול זר להם וטמיר, ואנו עוברים הלאה…” (עמ' 138).

“נפגשים לנו ערבים המנסים לנגוע או להתגרות ביחידים. נפגשה לנו אורחת פרדים, אורחה כל כך ארוכה, משתלשלת על כל הדרך ומעלה עבי־ענני־אבק. ועל הפרדים בחורים חזקים לוטשי עיניים וצוחקים צחוק מוזר ושואלים לדרכנו… ונפגשים לנו שני ערבים מזויינים ואלו מנסים גם לאחוז בשמיכה יפה, שהיתה נתונה תחת בית־שחיו של אחד מאיתנו. ואנחנו כבר מזומנים לשפיכות דמים – והנה נפרדנו זה מזה בשלום…” (עמ' 139).

סוף סוף הם מגיעים לחדרה. הולכים להתרחץ בים. בדרך חזרה הם פוגשים ערבי מלקט אבטיחים מאחת המקשאות. “משמע גנב הוא! איך זה? ההוא יגנוב את רכושנו?” (עמ' 149). – מתעוררת הגאווה הלאומית.

מחדרה הם ממשיכים לזיכרון־יעקב, ומשם לאום־אל־ג’מל (בת־שלמה), והלאה, בהרי אפריים, מכפר ערבי, או דרוזי, אחד לשני, כפר אשר לתושביו “פנים מהודרים, אבל זועפים כסלעי ההרים, – הדרת המדבר בהם; בעומק העיניים שוכן יגון או סוד וגבות העיניים מכסות הרבה…” (עמ' 160).

הם שוכרים חמור ומורה־דרך, ללכת בדרך היורדת אל העמק. אך אולי נפלו בפח? – “הערבי מביט עלינו וצוחק. עיניו צוחקות וכל יצורי פניו צוחקים. ונוראה היא בת־צחוקו במדבר זה, בין פראי־סלע אלה…” (עמ' 163).

סוף־סוף הם מגיעים למסילת־הברזל שבעמק, המוליכה מחיפה לתחנה הסמוכה למסחה (מקומה של עפולה). יום תמים הם הולכים בשמש על סוללת המסילה, בלא מים, בעשן שריפת קוצים בצידי המסילה. עוברים על פני פועלי מסילה ערבים. מים אינם מקבלים. והולכים הלאה: “…לא ייראו עוד הפועלים־הערבים, אף לא קוצים ומדורות, עם כל האירופאיות שבמדבר… מה למסילת־הברזל ולפראי־המדבר? ספינות המדבר מהלכות כאן, בדרכים שבין שדות הדורה. עד אופק השמיים ישתרעו שדות הדורה. ערבים קוצרים את הדורה. ערביות עובדות בשדה: אנשים טובים, נשים טובות, אולי יש להם מעט מים כדי לגימה?” (עמ' 173).

בלילה הם חונים ליד כפר קטן, ממול לתבור. “ערביות עומדות ליד המעיין ושואבות מים. ואיזה גובה, איזה גידול־קומה, איזה יופי מיוחד במינו – בנות־מלכים, נסיכות־אגדה! – איזו מלוכה נעלמה פה?…” (עמ' 197).

ואולם “המלוכת קסמים פה? או מלוכת שודדים?”(עמ' 180), כי למראה ערבי חסון, מזויין בסכינים, בעל עיניים חמסניות, המטיל אימה במראהו, נמלטת כל החבורה, ובלילה הם רצים ורצים, בחורים ובחורות, ולמסחה אינם מגיעים. כל פעם מציץ התבור מכיוון אחר, וסופם נופלים אל תוך מחנה של בדווים. הרבה זקנים יושבים בעיגול, ומחשש עינא־בישא אומרים הבחורים שאנגלים הם. מורה־דרך מצרפים להם הבדווים הללו כמעט בכוח, ובצאתם עימו הם בורחים שוב, נעלמים מפניו, ונשארים ללון בשדה. ובבוקר – והנה הם בשדות מסחה!

וכך הם ממשיכים ומטיילים: סג’רה, התבור, ימה, מלחמיה, הכנרת, טבריה, טבחה, ראש־פינה, עין־זיתים, מירון, צפת, משמר־הירדן, יסוד־המעלה, ועד למתולה הם מגיעים. והכול ברגל.

גם לבית־שאן התכוונו להגיע, כי שם, אגדה – “ולא עוד אלא שגם בבית־שאן נעבור, שאומרים על יושביה כי צאצאי הפלשתים הם. דתם מוסלמית, אבל גזע טהור הם מגוליית מודענו. יהודים פלחים, יהודים קדמונים (הכוונה ליהודי פקיעין) ופלשתים תנכיים. פלשתים קדמונים נראה, בני דוד ובני גוליית אלה לעומת אלה – כדאי ללכת!” (עמ' 208).


* מאיר וילקנסקי: “בימי העלייה”. ציורים מימי העלייה השנייה, נתפרסמו ב“העומר”, ב“המעורר” וב“הפועל הצעיר”, תרס“ו־תרע”א (1906–1911). מוקדש לאליעזר שוחט. הוצאת “אמנות”, סדרת “עלומים”, תרצ"ה (1935). 272 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות