רקע
אהוד בן עזר
"נחלת אבות" לישראל זרחי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.6.1970


כמו אגדה נקרא הסיפור “נחלת אבות” לישראל זרחי [1909–1947], שאותו פירסם כשלוש שנים [כשנה?] לפני מותו. אגדת שני יעקב, סב ונכדו, ושניהם מקושרים קשר עקיף וגורלי בשכונת נחלת־יעקב שבירושלים, הקרוייה בפי הבריות בתי־ורשה.

ר' יעקב הראשון, זקן וחביב, שחי אי־אז בסוף שנות המאה הקודמת [המאה ה־19], עתיר נכסים, בפולין, ואך ילדים לא היו לו. אחר מות אשתו הראשונה נשא אישה צעירה, ונולד לו בן. עולמם רחק משלו, הוא עזבם בשלום וברוב עושר ועלה לירושלים. כאן חיפש לעשות דבר טוב לתושביה, קנה חלקת אדמה ויסד בה שכונה חדשה. בלילו האחרון, בטרם מותו, בהיותו שקוע כולו בהזיית ירושלים, לאחר טיול לילי בה, עלה בליבו צורך דחוף לתקן צוואתו. אמנם בנה את השכונה למען הציבור, שלא על מנת לקבל פרס, אך תיקון אחד יתקן בצוואה: והיה אם יבוא נין ונכד אחריו ויאחז בהר הקודש ירושלים, תינתן לו דירה בבתים האלה, לו ולזרעו עד עולם, ואף נפוליון של זהב ישולם מכל בית־דירה ויורם לו תרומה מדי שנה." (“נחלת אבות”. עמ' 47).

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

והנה מופיע על במת האגדה יעקב השני, הנכד, אדם מעשי, סוחר מצליח בפולניה, יהודי מתבולל, חסר שורשים. חייו מתנהלים בין ורשה לבין פגרה בניצה, על חוף הריביירה. לו אישה צעירה ומפונקת. יום אחד, לפני מסע הפגרה השנתי, בעודו מחפש דבר־מה בין תעודותיו, נמצאה לו צוואת סבו, ר' יעקב. אפילו אותיות עבריות לא ידע לקרוא, והלך אל שכנו הרב. הבתים בירושלים, עליהם דובר בצוואה, נראו לו עתה כארמונות ורשה. ושכר הדירה – הון עצום. וקובה, הוא יעקב־הנכד, מחליט לסור בקיץ זה, לפני הפגרה בניצה, לארץ־ישראל, למען קבל לידיו את ירושתו. אמנם אינו חסר דבר. עושרו גדול. אך אי־נחת מורגשת בפולניה, משהו בעסקים כבר אינו כשהיה.

פלה, האישה המפונקת, נגררת עימו אל ארץ־גזירה, נכנעת לתאוות־הבצע של בעלה. תל־אביב פועלת עליה כמשקה חריף, תוסס ומשכר. “בתי הקפה הומים מאדם ואולמות הריקודים אינם פוסקים לא ביום ולא בלילה, ויש בה בתים נפלאים, מים קרים וחמים שוטפים בהם תמיד ומעליות של חשמל קופצות לו לאדם את מדרגותיהם, ואילנות רבים שתולים בשולי רחובותיה ומצילים מדרכותיה, ומזרקות מקירות מימיהן בימי חמה, והמון עם שוטף ועובר בראשי חוצות, כאילו היתה כל השנה מלאה שבתות.” (שם. עמ' 67–68).

בתי תל־אביב מטעים את יעקב הנכד לחשוב, שכזאת היא גם ירושתו שבירושלים. אך אכזבה נכונה לו. בבתי־ורשה – יהודים עניים, משפחות גדולות, חיים בצפיפות, אדוקים בדת, ובתי השכונה “הקדש”. אינם בחזקת עוברים בירושה. תאוות בצעו, מזגו הפולני של קובה־יעקב, מסיתים אותו לפתוח בפרשת השתדלויות וטרחות אצל גבאים, שתדלנים ועורכי־דין, כדי לקבל חזרה את ירושתו.

בעודו שקוע בפרשה זו, פורצת מלחמת העולם השנייה. הקשר עם ורשה נותק. הוא ואשתו נותרים בלא כלום, מגורשים ממלונם בתל־אביב. ובחסדו של זקן ירושלמי אחד, שהכיר את סבם בעודו נער, הם מקבלים דירת־דלות בבתי־ורשה. הם חיים עם שרידי גדולתם – החליפה, השמלות, התמרוקים –בלב השכונה האדוקה. מרירותו של קובה מכרסמת בליבו. לפעלתנות אין מוצא. ירידתו גדולה. אשתו זרה למקום. והם נעשים בדחקם זרים זה לזה. וראה פלא, דווקא עתה נהפך עליהם לב יושבי השכונה לטובה. הילדים שוב אינם רצים אחריו בקריאות לעג: “הנכד, הנכד, ומה מכוח הנחלה?” יש שעוזרים בקצבת מזון, בהבאת פחי מים. וברקע דמותו המופלאה של ר' יחזקאל, ידיד הסב, העושה הכול כדי להביא את הנכד למידת ההשתוות עם העיר.

וכך סופה של האגדה: ליבו של קובה משתנה יום אחד, לאחר טיול לילי, בהיותו שקוע בהזיית ירושלים. הוא מבין, “האומנם אותה ירושה מדומה היא שהצילה את חייו וחיי אשתו מן המפולת הגדולה של ביתם, ואותו ארעי אומלל יש בו מידת קבע גדולה משעלה על דעתו?… אפשר לא כיוון סבו לבתים אלה דווקא, ולא לחדר זה דווקא, כשכתב את צוואתו לבניו. ומי יירד לעומקה של כוונתו האמיתית. אפשר אלמלא צוואתו, לא היה עומד עכשיו כאן במקום הזה, נשימת לילה שלווה מסביבו: נחלת אבות, נחלת אבות, ההיה במילים אלה איזה טעם נסתר שנעלם מעיניו עד כה?” (שם. עמ' 115–116).


* ישראל זרחי: “נחלת אבות”. סיפור. הוצאת ראובן מס. ירושלים. תש"ו. 1946. 117 עמ'.


אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח־תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

המלצות קוראים
תגיות