רקע
אהוד בן עזר
"ארץ לא זרועה" לישראל זרחי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.10.1971


ישראל זרחי נולד בראשית שנת תר"ע (1909) בפולין, עלה לארץ ב־1929, עבד כפועל בפתח־תקווה ובשרון, למד באוניברסיטה בירושלים ואחר כך עבד במזכירות האוניברסיטה. הוא נפטר בירושלים בשנת 1947. שנה לפני מותו הופיע ספרו “ארץ לא זרועה” (תש"ו), אחד מספריו האחרונים.

ישראל זרחי הוא מאחרוני הרומנטיקאים של הספרות הארץ־ישראלית. ב“ארץ לא זרועה” ביקש להעלות את סיפורה של העלייה הראשונה – עלייתה של חבורת הביל"ויים, השנים הראשונות של המושבה ראשון לציון וייסוד גדרה (1884). תקופת התרחשות הרומאן ניתנת לקביעה כמעט מדוייקת: מ־1883 לערך, שנה לפני ייסודה של גדרה, ועד 1888 לערך, חודשים אחדים לאחר ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ, בקיץ 1887.

ברור שאין שנת תרמ"ט [1889] נכללת ברומן, מאחר שהיתה שנת־שמיטה, והביאה צרות רבות על מתיישבי גדרה ופטרונם, יחיאל מיכל פינס. לפרשה זו, שהתרחשה ב־1889, אין זכר ברומן, והסיפור מסתיים כשנה לפני שנת־השמיטה.

בשנת־השמיטה הראשונה, תרמ"א (1881) קיימת היתה רק מושבה אחת, פתח־תקווה, ועניין השמיטה היה בין הסיבות לכך שנעזבה. ב־1889 כבר ניתווספו כמה מושבות ובהן – זיכרון־יעקב, עקרון, ראשון־לציון וגדרה.

בעצם מקפל פולמוס השמיטה של אותה שנה את מכלול הבעיות של התנגשות בין חילונים לדתיים, שעתיד להתקיים מראשיתו של היישוב הארץ־ישראלי ועד לימינו אלה. הפרשה כולה מסופרת בספרו של ד"ר ישראל קלוזנר “מקאטוביץ עד באזל” (הספרייה הציונית, תשכ"ח, 1968) ובמקורות אחרים.

ישראל זרחי כתב רומן היסטורי ארץ־ישראלי; כשישים שנה הפרידו בין המאורעות שעליהם סיפר לבין התקופה שבה כתב את ספרו. הוא עצמו נולד כרבע המאה לאחר עלות גיבור ספרו, מגידוב, לחוף יפו. זרחי בחר בצורה ספרותית, שחלקה בדייה וחלקה מבוסס על מחקר היסטורי, ואולי גם שיחות עם ראשוני היישוב היהודי בארץ. כך למשל, מחוץ לד“ר שטיין ליחיאל מיכל פינס, אין הוא מכנה בשם אמיתי שום איש מחבורת ביל”ו וממייסדי גדרה. לעומת זאת כל יתר הדמויות הלוקחות חלק פעיל בספרו, הן דמויות היסטוריות, ואפשר למצוא את קורותיהן בכל ספר העוסק בתולדות המושבות ראשון־לציון וגדרה ובתולדות היישוב בכללו.

אברהם מויאל היפואי, שהמוות לקחו באמצע עבודתו, פקיד הברון רוטשילד בן־שימול, הירש, הגנן דיגור. ובייחוד דיוקנו של אוסובצקי, הנער הרוסי שגודל על ידי פקידות הברון לתפקיד בכיר, ואשר פרשת גירושו מראשו־לציון, בשנת 1887, היא אחד הפרקים היפים והדרמטיים שבספר.

כן מופיע תיאור מדוייק של הברון עצמו, עם אשתו ופקידיו, בביקורו הראשון בארץ באותה שנה. והסיפור כיצד ייסר את איכרי ראשון־לציון על גירוש פקידו אוסובצקי, והדיח סופית את מייסדה, יוסף פיינברג, שהתעקש להתנגד למשטר הפקידות. יוסף פיינברג ואחיו ישראל (לוליק) פיינברג (אביו של אבשלום), וכן ישראל בלקינד ואולגה אשתו, הם מגיבורי הספר שמופיעים בשמם, וכל פרשת התנגדותם למשטר הברון מתוארת בהרחבה.

נוגע ללב הוא גורלו של יוסף פיינברג, שיצא נקי מכל נכסיו לאחר שגורש מהמושבה, ונעשה עגלון נודד בדרכים.

ביום חורף, בגשם שוטף, על פרשת הדרכים בין ראשון־לציון לעקרון, פוגש מגידוב את יוסף פיינברג לובש שק על ראשו ונוהג בעגלה. שניהם יושבים שעה קלה בגשם על שקים יבשים תחת העגלה, ופיינברג אומר:

"הלילה לנתי בראשון־לציון, בדרכי מיפו לעקרון, ומה אומר לך, כמו צל עובר הייתי במושבה, כמת נשכחתי מלב… עברתי בחוצות והיה נדמה לי שהבריות לא ראוני. כאילו כבר לא הכירו את פניי… והלא ראשון־לציון היא זאת, כברת־ארץ שאני מצאתי אותה ואני יסדתי בה יישוב, ונתתי עליה נפשי, מיטב דמי וחלבי… ועכשיו, עכשיו כשבאתי לשם… תחילה לא ידעתי כלל שאיכפת לי כל כך. אולם כשבאתי וראיתי את הבתים ואת הרחובות ואת הכרמים – חשבתי ליבי יתפקע בקירבי, כאילו בא האיזמל בבשרי…

“אולם זו רק הקליפה החיצונית, העכורה; אך אם אתה מצליח לשבור את הקליפה אתה רואה, שלא היא עיקר אלא הגרעין שבה… והגרעין יקר, יקר מאוד… אך בשעה ששוברים הקליפה כואב, כואב…” (עמ' 324–325).

יפה הוא גם תיאור עלייתם של הביל"ויים אל יחיאל מיכל פינס, לירושלים, וכיצד הוא מבשר להם כי הופקדה בידיו נחלת גדרה, למען יעלו על אדמתה:

“ר' יחיאל מיכל הביט בו במגידוב בהתעוררות רבה, במבט של אהבה ומחילה. עיניו האירו באור מוזר וגם הוא התחיל צוחק; תחילה חייך לנפשו ואחר כך נעשה חיוכו בת־צחוק שהלכה והיתה לצחוק מלא ורב־דביקות, ואחריו החזיקו כל המסובים; קמו מקומותיהם, הזיזו כסאותיהם ברעש והיו צוחקים מלוא החזה ובקול גדול, עד שזלגו דמעות מעיניהם.” (עמ' 196).

מיטב הרומן הוא באותה גישה רומנטית נאיבית במקצת אשר ממנה משקיף זרחי על גיבוריו. אמנם אין הוא מחסיר את התלאות העוברות על מגידוב גיבורו, כיצד מתעלל בו הירש במקווה־ישראל, כיצד חבריו עוזבים את הארץ, וגם הוא כמעט מתפתה לכך. כיצד אהבתו הגדולה לנדיה היפה אינה עולה בידו, וסופה שהיא מתחתנת עם מירקין, האיכר והסוחר העשיר בראשון־לציון, מחבורתו של אוסבצקי. ולבסוף – הנישואים שלא־מאהבה עם רחל, בגדרה. ואולם, אף פעם אין זו המרירות הברנרית של “מכאן ומכאן”, וגם לא הלעג הקל והייאוש השקט של “תמול שלשום” לעגנון. בעיני זרחי הנוף של ארץ־ישראל וירושלים הוא עדיין נוף התנ“ך: “הוד נשגב שרוי היה במקום הזה. ונוף התנ”ך חי פה בתפארת קדומים והילך קסם של ימים רחוקים, רוויי אגדת נצח.” (עמ' 115).

המלחמה לכיבוש העבודה, יותר משיש בה מרירות יש בה תחרות. הפועלים הערביים מסבירים לו תחילה פנים, כי סבורים הם שבכוונתו להוליכם שולל בעבודת כפיו, ואינו אלא תייר מארץ רחוקה, שנמאסו עליו חיי התפנוקים, והוא בחל במנעמי החיים ובא לארץ. הם משמשים אותו בהכנעה, ואולם בהיווכחם שאינו אלא איש עלוב היגע לפרנס נפשו בצמצום, הם פונים לו עורף, מלעיגים על הליכותיו ועל מיעוט כוחו, משיתים עליו כל עבודה קשה ומעבידים אותו בלי רחמים. ואולם מגידוב, כשם שבתחילה לא נתן דעתו על כרכוריהם, כך נשא לאחרונה את לחצם בשלווה. (עמ' 157–158).

בבוא חבורת הביל"ויים לראשונה לראות את אדמת קטרה, היא גדרה, דומה המראה למה שרואה ברנר בנוף הארץ־ישראלי: “משוכות צבר דוקרני, מכוסה אבק שדות, וסוכת־ענפים חרבה שימשו סימני יישוב. עוד מעט וריח של זבל שרוף בא באפם, ורחש רחוק נשמע מחצרות הבתים הנפולים. כשהגיעו אל תחום הכפר בא מאחורי צבר עקור משורש נער מגודל שיער, טרוט עיניים, קרעי הבלואים מסתירים מערומיו… והתחיל בורח בבהילות רבה אל עבר הכפר… עדה עלובה היתה זאת, גברים שבהם רזי־פנים ומצומקי־בשר, והילדים לקויים בעיניהם, חשופי־שת, רגליהם שחורות מטיט השדות ובגדיהם תלויים עליהם בלואים בלואים.” (עמ' 198).

ואולם הפגישה הראשונה עם תושבי הכפר הערבי קטרה עוברת בשלום, והללו אף מקריבים לאורחים מצות־לחם ומלפפונים ובצלים.

פרשת בניית האורווה הראשונה בגדרה, בבור (מחוסר רישיון לבנות בתים), התנכלויות השכנים, סכסוכי מים, קרקע, והלשנות לשלטון התורכי, כל אלו פרקים שכתובים בהיסטוריה של המושבה – מתוארים בכל צבעוניותם בספרו של זרחי, ובדיוק רב, כמעט ללא שום סטייה מהאמת ההיסטורית. ובכל זאת אין זרחי רואה בתחילתה של גדרה כמין אות לאיבה ממושכת עם הערבים, אלא שואף להראות בעיקר את התקווה החדשה, שמתבטאת בלידת ילדו הראשון של מגידוב בגדרה, ועימה מסתיים הספר.


כמעט ככל מי שמספר על אותה תקופה, נאבק גם מגידוב בדרך, ממש כיעקב אבינו, עם ה“מלאך”, ערבי בדווי שמתנפל עליו ומכה אותו מהלומה עזה בראשו. מגידוב אינו מוותר. שלא כגיבורו של סמילנסקי ב“הדסה”, או הגיבן ואחיו ב“מכאן ומכאן” לברנר – מגידוב נלחם בכל כוחו למען לא יפלו חמשת הנפוליונים של זהב, הכסף של המושבה גדרה, בידי השודד הערבי שמתנפל עליו.

שעה ארוכה הם נאבקים בחול, כמעט עד כלות כוחות, ורק במאמץ אחרון מצליח מגידוב לתקוע לבדווי אגרוף בחזהו, וחוזר ליפול בחול. הערבי נופל גם הוא, ומגידוב, שקם בינתיים, תמה, למראה קורבנו – “כיצד היה בו הכוח להכות איש עד איבוד חושים, והוא לא פגע מעודו אפילו בחיה והיה שייך עם אגודת רודפי־שלום.” (עמ' 230). הוא גוחן על הבדווי ומבקש לבדוק את חבורתו. “תחילה נתן לו הבדווי לעשות בו כחפצו, אך פתאום נשתמט ממנו בבהילות ובאימה, ניתר ממקומו, גחן על ארבע ואחוז מורא רב ישב על גבנון של חול והתחיל בוכה.” (עמ' 231).

מגידוב מרחם על שודדו המוכה, שיושב לפניו ובוכה כתינוק, והוא נותן לו מטליקים אחדים, מן הכסף שניתן לו לקנות לעצמו מזונות בדרך שליחותו.

הבדווי מתבונן בו תחילה בבהלה ובאימה, ואחר כך חוטף את הפרוטות ומנשק את ידי מגידוב בבכייה וביללה. מגידוב נרתע לאחוריו ומתרחק בבהילות. בבואו ליפו הוא נכנס אצל חנותו של ר' צלאל בעל־תבואה, יליד צפת, ושומע הסבר:

“זה טיבו של הישמעאלי: תראה לו מורך־לב מיד יתקע סכין בגבך. אך אתה צא לקראתו ביד חזקה וינשק כפות ידיך… כך הוא הדבר, אנחנו בני צפת יודעים יפה הליכותיהם. אתה שאל את הישמעאלים במקומנו ויגידו לך מה טיבם של יהודי צפת; לא אחת טעמו נחת זרוענו, ומאז – שקט ושלווה, אין פוצה פה ומצפצף, ואפשר לחיות עימם בשלום – זהו הישמעאלי מטבע בריאתו…” ­עמ' 232).


* ישראל זרחי: “ארץ לא זרועה”. רומן. ספרייה “לדור”. הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ו. 1946. 338 עמ'.


*

אהוד בן עזר: שנת השמיטה הראשונה בפתח־תקווה, תרמ“ב, 1881–1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ”ט, 1888–1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה פתח־תקווה רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים־המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על־פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל־פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.


שנת תרמ"ב, 1881–1882, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית־מרקחת, בית־מרחץ, בית־ספר ובית־כנסת.

יהודה ראב וחבריו ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה“חלוקה” – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה“כוללים” הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל“עראבֶּרס” ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני־קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.


לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1888–1889, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על פתח־תקווה שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ־ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי־ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז’ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז’ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי “למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.”

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי־ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח־אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – “היתר עבודה בשמיטה” בארץ־ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה “עַלַא חַשַֹׂבּ אִל־בּארון,” על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, (שביקר לראשונה בארץ בשנת 1887), באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ־ישראל על יסוד איתן לדורי־דורות.

המלצות קוראים
תגיות