1969

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 10.10.1969

ספרונו של מנדל זינגר הוא בעצם הרחבה של קטע־עדות שכתב לפני שנים ואשר נכלל בקובץ “יוסף חיים ברנר”, מבחר דברי זיכרונות, שנערך בידי מרדכי קושניר והופיע בשנת תש"ד, 1944, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בהקדמתו לספרון מציין מנדל זינגר כי מקצת דבריו בספר זה כבר פורסמו ב“דבר” בשנת תש“א, 1941, וב”ספר העלייה השנייה" בשנת תש“ז, 1947, ומשום־מה שכה לציין כי עדותו מצויה גם בקובץ הנ”ל שנערך בידי מרדכי קושניר.

הספרון בנוי כולו סביב מאורע מכריע אחד – עלייתו לארץ באותה אונייה בה הפליג ברנר. ברנר יצא לדרך בשם בדוי – פלדמן – משום שהשתמש בדרכונו של ידידו יהושע רדלר־פלדמן, הוא ר' בנימין. זינגר עלה לארץ עם חבורת צעירים מן העיר ברודי שבגליציה. קודם הנסיעה פגש את ברנר רק פעם אחת בלבוב, בה עשה הסופר בין תקופת לונדון שלו ובין עלייתו לארץ. אותה פגישה היתה קצרה מאוד. זינגר החליף עימו מילים ספורות לשם הנימוס, אולם, כעדותו, מראה־פניו של ברנר נחרת יפה בזיכרונו.

בפעם השנייה פגש את ברנר במשרד הציוני בווינה, והסופר התכחש לו, באומרו כי שמו אינו ברנר אלא פלדמן. זינגר שמר את הדבר בליבו ולא גילה לרעיו לנסיעה. יחד עשו את הדרך לטריאסט, שם עלו על סיפון אונייה והפליגו לאלכסנדריה, מאלכסנדריה נסעו ברכבת עד קהיר, משם ברכבת לפורט־סעיר, ומפורט־סעיד שוב באונייה שהפליגה ליפו ולחיפה. חלק מן הנוסעים ירד ביפו, לחלק לא הִרשו לרדת שם, והם חזרו לאונייה.

ברנר חשב מלכתחילה לרדת בחיפה, ושם אמנם ירד. לא זמן רב הצליח לשמור על עילום־שמו. הוא עבד ימים אחדים בחפירת בורות [“צלחות”?] בפרדסי חדרה. העבודה הגופנית הביאה אותו עד משבר. ובינתיים גם “גילו” אותו, וכך חזר לעבודותיו הקודמות בעריכה ובכתיבה.

דרכו של זינגר נפרדה מברנר בחיפה. רק עוד פעם אחת ראה אותו, בהיות זינגר סמינריסט בירושלים ואוכל בשבתות במלון ורשבסקי, לשם בא ברנר באחת השבתות לסעוד יחד עם יוסף אהרונוביץ.

געגועים לשמש    🔗

מאחר שקשה על סמך היכרות חטופה זו לכתוב זיכרונות רבים, השתדל זינגר לכלול בספרונו עניינים רבים ככל האפשר הנוגעים לאותה עלייה לארץ בכלל, ולברנר בפרט. הקובץ פותח בהקדמתו של דב סדן, האומר בצדק:

“ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו – העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות ולא רבים בינינו שזכו לכך. ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעבר לגבורות. וכל עדות חשובה וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה.” (עמ' 6).

במדור השני בספרון אסף זינגר לקט מובאות מאגרותיו של ברנר, שהתפרסמו בדפוס, ושעניינו – לבטי ברנר בבעיית עלייתו לארץ־ישראל. המכתבים הם מן השנים 1906־1909. בין היתר אומר בהם ברנר:

“גם לי אין אמונה אחרת, חוץ מבשמש, אבל אני ירא את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי־אדמה. מצב רוחי הולך ורע מיום ליום…” (1907).

“לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם, המתגעגע אל השמש.” (1907)

“…לפלשתינה לא אסע עוד, שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את ‘ארץ־ישראל’ כביכול, פע!…” (1907).

"…אתה נוסע לפלשתינה – אבל מה תעשה שם? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו־יורק, אילמלא הייתי יודע, שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון־קודש וז’רגון, ואהיה מרוויח כסף… (1908).

במדור השלישי בספרון מספר זינגר על ברודי עירו, על גלי המהגרים שהגיעו לשם אחרי הפרעות בקישינב, על ההווי המיוחד שנרקם בעיר, על הנעשה בתנועה הציונית וב“פועלי ציון”. סכסוכים פנימיים ולבטי־עלייה של הצעירים, – קטעים אלה אין להם כל נגיעה לברנר (מחוץ לאותה פגישה קצרה בלבוב) אלא הם מזיכרונותיו של זינגר עצמו.

עימות בין האדם והסופר    🔗

המדור הרביעי עוסק בדרך לארץ־ישראל. כאן עיקר עניינו של הספרון, והוא העימות בין סיפוריו של ברנר העוסקים בעלייתו לארץ – ובין זיכרונותיו של אחד הנילווים אליו באותה נסיעה.

זינגר מביא בשלמותו את סיפורו של ברנר “אגב אורחא” (מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה) – המספר על חוויותיו של ברנר מווינה עד אלכסנדריה. סיפור “ברנרי”, מלא אווירה, חיטוט נפשי וידיעת האדם בחולשותיו.

העימות בין העדויות לבין הסיפור יוצר תחושה מוזרה. מצד אחד ברנר ה“צדיק”, אחד מל“ו נסתרים, עוזר לסחוב על גבו את החפצים, נותן ל”קומונה" יותר מכל אנשי החבורה, עוזר לכולם בשעת הנסיעה, ומצד שני – ברנר הסופר, שכאילו “מרגל” בלי הרף את חבריו לנסיעה, בולש את חולשותיהם הנסתרות ביותר, חושף אותם ואת התנהגותם ללא רחם – בסיפורו.

הנה למשל אחד הקטעים המסעירים בסיפור, שיש בהם מאוויר־פסגות של הספרות, למרות הנושא הקודח, החולני.

לנסיעה הצטרף בחור, חולה בשחפת פתוחה. חברי ה“קומונה” משתדלים כל הזמן להתרחק ממנו, מחשש הידבקות, ולא לשתפו בארוחותיהם. אך הוא, החולה, דווקא נדבק אליהם, ומפתה במזונותיו:

“שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום־מה, ומרה את פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת האכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדת, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאוותו לבוא ולהציע, שייקחו מהחמאה הנמסה אשר לו… “תודה! תודה!” – קראו הכול בגועל־נפש נורא… ולמרבה הקילקול של מצב־הרוח התוסס, נבדל, סוף־סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעיונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שיניים צהובות חדות… ‘איזה חזירים הם היהודים הרוסים!’ – התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהוביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת.”

(“אגב אורחא”).

זינגר מעיר הערות אחדות על הסיפור, בין היתר על כך שהנודד הרוסי הוא יעקב כהן (אין לזהותו עם הסופר יעקב כהן), שאף הוא רשם מזיכרונות אותה נסיעה בקובץ שהוציא קושניר. זינגר טוען כי באונייה לא זיהה איש מלבדו את ברנר. כהן בזיכרונותיו טען שגם הוא ידע על זהותו של ברנר. נראה, כי שניהם ידעו מי הוא ברנר, ואף אמרו לו זאת בפניו, ואילו הוא השביעם, כל אחד לחוד, לנצור את הסוד, וכך שמרו את “סודם” גם איש מפני חברו.

הרע והטוב    🔗

על המשך הנסיעה מאלכסנדריה דרך קהיר ופורט־סעיד ליפו ולחיפה מספר זינגר תוך שילוב קטעי־עדות ספרותיים מסיפורו של ברנר “עצבים”, בו מתוארת פרשת נסיעה דומה.

ב“עצבים” מתרחשת פגישה עם יהודי רמאי באלכסנדריה, ופגישה עם יהודי טוב בפורט־סעיר, העוזר לעולים על האונייה. ברנר כותב על שניהם:

“רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות… מה גדול התהום שביניהם! ריבון העולם, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת הלחם בבית־בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטריות, אבל מסתתרות, שתקניות…”

(“עצבים”).

ממשיך זינגר ומספר על אותו מעמד כפי שהיה במציאות:

“עד כאן תיאורו האמיתי והנאה של ברנר. אעיר רק, כי לאמיתו של הדבר לא היה הבכי של ברנר שתקני. כבת־צחוקו היה גם בכיו רב. הוא התייפח קשה, לבקשתו התייצבתי על ידו ולא נתתי לאיש לגשת אליו. וכאשר נרגע מעט, אמר לי: 'כשאני נתקל באוזלת־ידינו, תוקף אותי הבכי ואינני יכול להתאפק. סוף־סוף, מה עשה לנו ה”רמאי" באלכסנדריה? הוציא מאיתנו בעורמה סכום קטן, הדרוש לו אולי לקיום משפחתו, ולוּ היה הוא בידינו, היינו דורסים אותו מרוב הרוגז שהצטבר בנו. ומה עשה לנו הידיד בפורט־סעיד? עזר לנו במידת־מה והוציא למעננו סכום פעוט, והנה כולנו מלאי התפעלות ואסירי־תודה לאיש הזר. מלאך מן השמיים ראינו בו, ומה הדבר המיוחד שעשה לנו?' – התרגשותו היתירה פגעה בי, גם לאחר שומעי את ביאורו. לא יכולתי להסביר לעצמי, איך האיש הזה, הסופר המנתח נפש האדם, אשר בחייו הפרטיים, לפחות בינינו באונייה, לא ידע כלל להעריך כראוי את הכסף, ונתן ברצון מכספו לכל נזקק, התרגש כל־כך בשל מעשי־הונאה קטנים כאלה. נזדעזעתי לראות, איך אדם חסון כמוהו מתחלחל כולו מהתייפחות בגלל דברים פעוטים כאלה. ברנר לא נרגע כל הלילה. גם ממני נדדה שנתי בלילה זה. האם בגלל המקרים, שקרו בדרך? או האם בגלל ההרגשה כי מתקרבים אנו לחופי ישראל?"

(זינגר. עמ' 89)

בסיום הספרון מביא המחבר קטעי־עדות והערכה משלו ומשל אחרים על ברנר. ערכו של הספרון אינו בו־עצמו כיצירה ספרותית או כספר זיכרונות מעלה תקופה. חשיבותו באותם קטעי־עדות ישירים הנוגעים לברנר, ומוסיפים כמה פרטים ביוגראפיים (אמנם לא נעלמים), שעיקר ערכם בהוספת קווים אופייניים אחדים לדמותו המופלאה של ברנר, ועימות הבא מפי עד־ראייה לחוויות שפירנסו שניים מסיפוריו. אם רק לשם כך נכתב הספרון – דיינו.

* מנדל זינגר: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל. לפני שישים שנה”. הוצאת מועצת פועלי חיפה. תשכ"ט, 1959. 103 עמ'.