רקע
אהוד בן עזר
"חולמים ולוחמים" ליעקב יערי־פולסקין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1922, 1964

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 25.9.1964


הופעת המהדורה השלישית והמחודשת של הספר “חולמים ולוחמים” מאת יעקב יערי־פולסקין [1886–1944], מעידה שהציונות אינה “משעממת” כל כך אם הוצאה מסחרית טהורה, שאינה חשודה על תמיכות ממלכתיות ותנועתיות, הוצאה אשר התמחתה בהוצאת רבי־מכר מתורגמים למיניהם – מצאה לנחוץ להגיש את הספר לציבור הקוראים.

ואם מדובר על המהדורה השלישית, ראוי אולי לספר מעט על הראשונה אשר הופיעה, כפי המסופר בהקדמת הספר, בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בסיועו של האיכר זלמן גיסין, (אשר אחיו, משה גיסין, היה בעליו של מלון גיסין הידוע). על “סיוע” זה שמעתי בזמנו מבני־משפחתי:

"הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה והתחסלה – עם ספרו של יערי־פולסקין אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח־תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו’הוצאה' זו, שהיתה כנראה היחידה שקמה אי־פעם בפתח־תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

אניקדוטה – כמוה רבות אחרות מאותה תקופה, המורה על קשיי הוצאת ספר עברי, אם כי האמת צריכה להיאמר כי מצנאטים כשטיבל ושוקן לא קמו לנו עדיין מבין עשיריה החדשים של ישראל, שליבם כנראה נתון יותר לספרוֹת מאשר לספרוּת.

“חולמים ולוחמים” הינו אוסף של שישים־חסר־אחת מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשוני היישוב היהודי בארץ־ישראל, מהברון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי דגניה והעלייה השנייה, א.ד. גורדון, אנשי “השומר”, טרומפלדור, רופין, ז’בוטינסקי, אהרנסון, וייצמן, ואברהם שפירא.

חוט של חן נסוך על המונוגראפיות, ונראה כי שיני הזמן לא יכלו להן, ה“אשמה” לדעתי היא בדרך כתיבתו המיוחדת של פולסקין. את רוב האנשים עליהם כתב, הכיר משהותו בארץ ומפגישותיו עימם לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה – בחזרו ארצה מגלות שעשה באמריקה. לפיכך העדיף בכל מונוגראפיה את העדות מכלי ראשון, את המקרה האופייני והמעניין – על פני שיחזור יבש, אם גם מדוייק בתכלית, של מסכת־חיים שלימה מבחינה עובדתית.

כך למשל נעשה תרגומם של רבים מקטעי הספר מאידיש (בה נכתבו במקור) לעברית בידי הסופר יוסף לואידור אשר נרצח במאי עשרים ואחת יחד עם ברנר וצבי ש"ץ בשכונת סלמה במבואות יפו.

פרט אופייני לדרך כתיבתו של יערי־פולסקין אנו מוצאים בקטע הפותח את המונוגראפיה על לואידור עצמו.

“התוודעותי עימו חלה על ידי י.ח. ברנר שהביא אותו אליי בהצעה להיות המתרגם העברי של כתביי. רגעים אחדים אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאיתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: ‘כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.’ דברי נבואתו הללו על המתרגם,” מסיים יערי־פולסקין, “נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.” לואידור נרצח בשנת עשרים ואחת והספר יצא לאור לראשונה בעשרים ושתיים.

וכשאני קורא על ברנר עצמו, יש ובשרי סומר מרוב תדהמה והפתעה. יערי־פולסקין מספר על ההרצאות בספרות עברית שהיה ברנר הולך ומרצה ממושבה למושבה בפני הפועלים העבריים וצעירי הארץ.

“יש אשר בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, הוא מגיע בהרצאתו אל העובדה שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת הייאוש של השני: ‘למי אני עמל?’ – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: ‘קשה עליי הדיבור’ –הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מיספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו, אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח, לתימהונם ולצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו.”

אכן, כל תקופה ראוייה לדמעות שלה.

ובמונוגראפיה אחרת – דמותו של ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן*, אשר “כד”ר שטוקמן האיבסני… מצא את מקור המחלות בפתח־תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים לייבשן, בהיותו חושש להוצאת כספים.” ומכאן – לפרשה המרתקת של חלוקת בני המושבה ל“צעירים” ול“זקנים” שהגיעה עד לידי הסתערות על ביתו וברד־אבנים וניפוץ־שמשות וסופו שנשלח “אחר כבוד” ליפו ועזב את הארץ מלא־מרירות. אישיות לוחמת, מרתקת, רופאו היחיד של הגליל משך שנים רבות.

ספרו של יערי־פולסקין מעניין בקריאה גם מסיבה נוספת – הדרך בה הוא כותב על דמויות שוליות, כ“קאצאפ”, “זלמן גוי”, צבי “היחף”, המגיד, האיכר מוריס ואחרים – אלה “עמך” שלא עלו לכותרות והיו ה“בשר” שביישוב הארץ, ודמויותיהם מלאות החיים משמשות איזון נאה לצד ה“הירואי” של הספר.

ויש לציין גם את נימת ה“נייטראליות” בה מסר יערי־פולסקין את הערכותיו על אישים ודמויות מכל חלקי היישוב, “שמאל” ו“ימין” על כל פלגיהם – נייטראליות שעשוייה אולי להיראות מובנת מאליה בתקופתנו – אך אינה אופיינית כלל וכלל לשנים בהן נכתב הספר.

ובפרשה זו, בהסתמך על יתר ספריו המוכרים לי – דומני כי זכותו של יעקב יערי־פולסקין היא בהיותו אחד ההיסטוריונים האובייקטיביים הראשונים (אם כי גם חובבני לעיתים) לתולדות היישוב בארץ, ודומני כי לא אטעה אם אומר כי מפעלו הוולונטארי עשוי לעמוד בשיני הזמן טוב יותר מהתעקשויותיהם של אחרים לכתוב את ההיסטוריה האחרונה של הארץ תוך שהם אונסים בה את המציאות בעזרת האידיאולוגיה והדעה הקדומה.

העורכים תיקנו את המהדורה בהוסיפם פרטים ביוגראפיים ותאריכים שהתחדשו משעת צאת הספר לראשונה, ובכך עידכנו את הספר לקורא הישראלי בן־ימינו.


* יעקב יערי־פולסקין: “חולמים ולוחמים” – חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל. מהדורה שלישית מחודשת בליווי 85 תמונות. הוצאת מ. מזרחי, ת"א. [כנראה 1964].


* ד"ר יעקב ברנשטיין כהן היה אביה של השחקנית מרים ברנשטיין כהן וסבהּ של השחקנית והמתרגמת אביבה גור, אשתו של השחקן יצחק שילה. מרים ברנשטיין־כהן היתה חברת נעורים של אסתר ראב בפתח־תקווה.


*

ד“ר ברנשטיין־כהן ומלחמתו ב”זקני" פתח־תקווה, מתוך

“ימים של לענה ודבש” סיפור חייה של אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

1910–1909 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח־תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה“צעירים” ב“זקנים”. בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית־הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם “גבעת טלושקה” הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית־הפקידות נמצא גן־הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית־הספר לבנות יק”א שבו היא לומדת.


בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר־האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני־המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ־לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.


בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס־הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון, אין בנמצא אף “בית כבוד” אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית־הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזיכרונותיו.

בתי־שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים־שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות־הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.

הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת־ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי־השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית־הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות־רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של “זקני” הוועד: “מן השמיים בא העונש… אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה.”


הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.

כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי־פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.

כשד"ר ברנשטיין־כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?


עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: “אימא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה.”


מרים, בת הארבע־עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגימנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה “גולם” לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!


עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד“ר ברנשטיין־כהן להרצות באמצעות פנס־קסם, על “הרחקת האשפה”, “ההיגיינה של ערים וכפרים”, ו”חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח־תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – “הרחקת האשפה”, לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית “לסדר במושבה 35 בתי־כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים.”

בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין־כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: “באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר־כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית־הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו.”

לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח־תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת “התחיה”. דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספרייה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.

ד"ר ברנשטיין־כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול־קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי־הרצאותיו התמידיים. “החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס־קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה.”

בתגובה מתכנס אותו ערב ועד־המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי־הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי־הוללות ומשחית את ילדי המושבה.


על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות־ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.

למוחרת נכנס לבית־הכנסת הגדול אחד ממנהיגי “הצעירים”, האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.

דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל, זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.

המלצות קוראים
תגיות