רקע
אהוד בן עזר
"הגיִס החמישי", הגרמנים בארץ־ישראל 1933–1945, לחביב כנען

1968

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 17.5.1968, תחת הכותרת: “הגרמנים בארץ־ישראל”


ראשיתה של תנועת המתיישבים הגרמניים בארץ־ישראל נעוצה בהתעוררות דתית שחלה באמצע המאה שעברה [ה־19] במדינת וירטמברג שבגרמניה. מנהיגה של ההתעוררות היה התיאולוג כריסטוף הופמן. בעיני הכנסייה הפרוטסטנטית של וירטמברג לא ניראו דיעותיו של הופמן, וכאשר גברו הניגודים והרדיפות הציע הופמן לבני עדתו החדשה להתיישב בארץ־ישראל, כדי להגשים בשלווה את עקרונותיהם.

התנועה של כריסטוף הופמן אימצה לעצמה את השם “טמפלגזלשפט”, חברת ההיכל, על שום בתי התפילה שחבריה הקימו לעצמם, וזאת בניגוד לכנסיות הנוצריות המסורתיות הקרויות “קירכה”. מכאן בא שמם – הטמפלרים, על־שם הטמפל, ההיכל, בית־תפילתם. הטמפלרים התנגדו לפולחן הנוצרי המקובל, חיברו תפילות משלהם, ביטלו את הכמורה והפקידו את ההדרכה הרוחנית ביד זקני עדתם. הם האמינו כי ישו הינו משיח העומד לחזור, אך כפרו באלוהותו, בשילוש הקדוש ובכפרת עוונות על־ידי המוות. הם חלמו על כך שבארץ־ישראל, במורדות הרי הגליל, יזכו ללכת בעקבות משיחם ולנהל אורח חיים על פי אמונתם ומבלי שיירדפו על כך.

בשנת 1868 יצאה לארץ־ישראל הקבוצה הראשונה של הטמפלרים. הם החלו בחריש אדמות, בגבול הגליל הדרומי ועמק־יזרעאל, ליד הכפר הערבי מג’ידל, סמוך למקומו כיום של קיבוץ יפעת והיישוב מגדל העמק. בכוונה בחרו במקום הנמצא סמוך למורדות נצרת המקודשת עליהם. אמנם רדיפות לא סבלו, אך קשיי האקלים והמחלות, החום, המלריה והטרכומה, הכריעו אותם. מחלות ומוות באו עליהם והם עזבו את מקומם הראשון. אחר נדודים וניסיונות במקומות שונים בארץ התבססו הטמפלרים בשכונות משלהם, אשר כונו כל אחת בשם “השכונה הגרמנית”, לראשונה בחיפה, והשתיים האחרות ביפו ובירושלים.

המושבה הראשונה שהקימו בשנת 1870 היתה שרונה, כיום שטח הקריה בתל־אביב, ולאחריה הקימו את וילהלמה ושתי מושבות נוספות הסמוכות זו לזו, ולדהיים, כיום נווה יער, ובית־לחם גלילית. נוסף לכך רכשו שטחי אדמה נוספים במקומות שונים בארץ והקימו עליהם חוות, אחת מהן בעמק בית־שאן, סמוך למקומו של קיבוץ טירת־צבי, וחווה נוספת היתה חוות שפוהן ליד רמלה, במקום שמצוי כיום קיבוץ נצר סירני.

מעלות ומורדות עלו בחלקו של היישוב הגרמני בארץ מראשיתו ועד לסופו. בסוף המאה שעברה [ה־19], ובראשית המאה הנוכחית [ה־20], התבססו מושבות הטמפלרים והן היו גורם דומינאנטי בארץ כמביאיהן של חקלאות מודרנית, חרושת ובניין [וגם תחבורה]. בימי מלחמת העולם הראשונה היתה להן תקופת זוהר קצרה, כאשר שהתה בארץ משלחת צבאית גרמנית, בהיות גרמניה בברית עם התורכים. הגרמנים תושבי הארץ הפכו לעוזריו של הצבא הגרמני, וחשו עצמם במרום כוחם.

עם התהפך הגלגל ובוא האנגלים לארץ, הוגלו הטמפלרים למצרים, ורק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הוחזרו ארצה בהשתדלותם של יהודים ושל הנציב הבריטי היהודי הראשון ליהודה, הרברט סמואל.

בינתיים גדל דור חדש במושבות הטמפלרים. הזיקה הדתית העמוקה של דור המייסדים, דור הזקנים, פינתה מקומה לסגירות ולריקנות של הדור הצעיר הגדל במושבותיהם. אופייני הדבר כי בין זקני המושבות האלה לבין איכרי המושבות היהודיות שררו יחסים תקינים שהתפתחו לעיתים לכדי ידידות של אמת, ואילו בין בני הדור השני של מושבות היהודים והגרמנים בארץ לא התרקם כל קשר. ולהיפך, גבהה ביניהם חומה של זרות. צעירי המושבות הגרמניות נטו לצד הערבים, ועם תחילת התנועה הנאצית בגרמניה והתפשטותה מצאו ברעיונותיה פורקן למאווייהם.

בימי המאורעות של שנת שלושים ושש עמדו הטמפלרים לצד הערבים, נגד היהודים, והקימו רשת עניפה של סניפי המפלגה הנאצית במושבותיהם ובשכונותיהם בערים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עזבו צעיריהם את הארץ כדי להתגייס לצבאו של היטלר, והנותרים נכלאו על־ידי הבריטים במחנות מעצר. חלק מן הכלואים הועבר לגרמניה, חלק אחר לאוסטרליה. עם תום המלחמה דרשו הגרמנים להתיר להם לחדש את יישוביהם בארץ, והכחישו את תמיכתם בהיטלר ובתנועה הנאצית. האנגלים נטו לנקוט כלפיהם שוב מדיניות של פיוס. ההתמרמרות ביישוב העברי באה לשיאה ברצח גוטהילף וגנר, בעל בית החרושת לברזל בגבול יפו־תל־אביב, שנהרג בפקודת ההגנה – ומותו שימש אזהרה ליתר הגרמנים שעדיין נותרו בארץ לקום וללכת. כיום הם מצויים באוסטרליה ובגרמניה.

ספרו של חביב כנען הוא דומני הספר היחיד בעברית המגיש לקורא את סיפורה של פרשה מעניינת זו. דווקא משום כך רבות תביעותינו ממנו. כנען הגביל את עצמו לתיאור התנועה הנאצית במושבות הגרמנים, ואילו את תולדות התיישבותם בשנים שקדמו לפריחת הנאציזם הוא מביא בקצרה, וחבל, כי חומר רב ומרתק מצוי כאן.

כנען עצמו היה שוטר במשטרת המנדט הבריטית, ובתור שכזה היה עד לכמה פרשות מעניינות השלובות בקורותיו של היישוב הגרמני. ומפני כך אין ספרו נושא תמיד אופי אחיד. ישנם בו חלקים המוגשים כמחקר מדעי והיסטורי, ואילו קטעים אחרים הינם בגדר זיכרונות אישיים או פרקי רפורטאז’ה ושיחות טלפוניות של המחבר עם כמה מגיבורי העלילה, החיים עדיין כיום בגרמניה.

בגמר קריאת הספר, שהינו ללא ספק מרתק ומעניין למי שהנושא קרוב לליבו, ישנה הרגשה כי חבל שחביב כנען לא האריך לספר ולא הרחיב את היריעה.


* חביב כנען: “הגיס החמישי”, הגרמנים בארץ־ישראל 1933/1945. הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ“ח (1968), בית לוחמי הגיטאות ע”ש יצחק קצנלסון. 147 עמ'.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!