1931

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.2.1975

רינה עובדת בגינתה הקטנה, בפרדס, ולידה עוזרת בתה הקטנה רות. הפרדס מצוי בקצווי תל־אביב, לא רחוק ממסילת הרכבת. הזמן: סוף שנות העשרים [למאה ה־20), תקופת העלייה השלישית. עימה בפרדס בעלה הטוב אוריאל ואימו הזקנה. פרה הולנדית, חמור, באר ודלי וצריף למגורים. תמונה אידילית, כמוה אפשר למצוא בציורים המופלאים לספרי־ילדים שצייר נחום גוטמן בשנות השלושים והארבעים [למאה ה־20].

האידיליה מופרת עם בואו של דוד גרוס, העשיר, הפזרן, חברהּ מילדות, אוהבה מנעוריו, בן־הגביר בעיירתה, רודף־נשים, זר, מסתורי, “מושחת” ומפתה בכל קסמי העולם הגדול הפתוחים בפניו. כל הנשים שהכיר בעולמו לא היו אלא תחליף דל לאהבתו הראשונה לרינה, אהבה שדחתה בנעוריה משום ששמעה באקראי את וידויו בפני חברו על כך שהוא נוהג ללכת ליצאניות. וכשביקש לגעת בה, סטרה על לחיו. לימים עלתה לארץ־ישראל, היתה בקבוצה, נישאה וילדה את רות. ואילו הוא, מכוות סטירתה בלחיו, עלבונו – מדירים מנוחה מחייו, ומשאת נפשו היא לכבוש את הבלתי מושגת, לרכוש את זו שבזה לו ודחתה אותו.

הריח המקסים והמפתה    🔗

והוא בא לתל־אביב, מתאכסן במלון פ. [פלטין?] המהודר, נוסע במכונית הדורה, עם נהג. סוסים לרכיבה לו, וכסף רב. ביקוריו בפרדס תוכפים והולכים. בהיותו שבוי בקסם אהבתו הראשונה אין הוא רואה ברינה איכרה ואם שידיה ידי פועלת, אלא נסיכת חלומותיו. זיכרונות מן העבר עולים בלב שניהם, הם עורכים טיולים במכונית המהודרת. רכיבה לילית על סוסים. דוד קונה את ליבה בסיפוריו: הנה הרפתקה עם ספרדייה מיסתורית, נסיכה חולנית, טרזה די מליה. הנה הרפתקה במצרים, פגישה עם אישה מצרית יפהפייה בפירמידה, המזמינה אותו לליל הוללות בדירתה. והנה גרטה הווינאית, הענייה והרעבה.

יושבים השניים בקזינו של תל־אביב, ליד השולחן, בקצה הגזוזטרה, מרחוק נשקפות אוניות על פני הים, והעיר המזרחית, המוצפת שמש. לרגליהם משקשקים הגלים השקופים, כחולים וירוקים, כזכוכית הבקבוק, והם מתקרבים ונשברים בין העמודים האיתנים של הקזינו בהתיזם רסיסים עד הגזוזטרה. ראשה של רינה סחרחר, כמו באונייה. היא שותה ליקר ירוק. היא שיכורה מריח פריחת תפוחי הזהב. כל הסיפור מתרחש בפרוח עץ ההדר, והשפעת הריח עליה הרסנית:

“תפוחי הזהב [עצי ההדר] ליבלבו בכל תפארת עוזם. כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו והפרדסים, כאילו זרמי חלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבשם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרד את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר תוך פרח אחד לבן קטן, על ענף דק בעומק הפרדס, והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך על הרי יהודה.” (עמ' 107).

בשבתם בקזינו, אשר גם אליו מגיע ריח פריחת עץ ההדר, אין הצלה ממנו, גם הים לא יוכל לו – מטיילות ידיהם של השניים, ו“מטייל” עימה דוד בתארו לה פרט לפרט כיצד מגיעים שניהם לפאריס, וכיצד הם מבלים בכל חמודותיה ואוצרותיה:

“והנה בתי מרזח ובתי שתייה המפורסמים במונמרטר. נוכל להיכנס לאחד מהם. המיבחר הוא רב: ג’ז של כושים, שנסוניטות, קוזקים רוסיים, צוענים בוהמיים, שירים צרפתיים עתיקים, מקהלת מאלאיים, תזמורת פולינזים, מוסיקה של זוללי אדם, בקיצור: מכל המינים, רבגוניות עד לאין שיעור. כאן מחוללים ערומים, שם – ערומים למחצה. כאן כבולים בצנעה ושם מהודקים ב”קרינולין“, מוקיונים יפאניים, מגים הודיים, אקרובטיות מאיי יאמאיקה – הכול לפי הבחירה, יין שאמפאן, הבעות חיבה בלתי טבעיות. נרקוטים יקרי־מציאות, הצעות מוזרות ביותר. הכול אפשר להשיג פה. כאן כל הקובעת החריפה, כל המשקע של הכרך, ועל כל אלה, כמו סימן־ים, או בצורה פרוזאית יותר, אדם גדול התלוי מעל לפתח בית הקלון ומנענע בכנפיו האדומות ומפיצות אורות רבים, רצונך נלך לשם.” (עמ' 164).

והם יוצאים מהקזינו, הולכים, נישאים על כנפי חלומם, רוכבים על סוסים, לוואדי. בחשכה הם רוכבים סמוכים זה לזו עד שהסוסים נוגעים אחד בשני. דוד לוקח את ידה לתוך ידיו, ובצרבו את אוזנה בנשימתו החמה, אומר בלחש:

“רינה, אהבתיך…”

ומשתפך בווידוי נרגש: רצוני שתהיי מאושרת. חיים נוחים ומתוקים יסדר לה באירופה. למה לה להתנוול בעבודת האדמה? לקבור את יופייה במאורה זו, בפרדס. את הילדה ייקחו איתם ויתנו לה חינוך מתוקן, ולרינה – בגדי תפארה, חיי נסיכה, לאיטליה; והוא מושך אותה בחוזקה ומחבקה, כהרף עין היא רואה מקרוב את ברק אישוניו הגדולים ועוצמת את עיניה, הוא נוגע בשפתיה, הסוסים צוהלים, אך לפתע ממעבה השיחים החשוכים נשמע קול:

– עמוד! ואם לא – אירה!

הערבי הנצחי    🔗

כן, זו היתה דמות ערבי גבוה ורזה בתלבושת ארוכה, הערבי הנצחי של הספרות הארץ־ישראלית, והיו לו רובה וכַּפייה ומקל ארוך וגבות מופשלות. אך למזלם לא היה שודד אלא שומר, רינה ידעה ערבית, ותמורת מתת־כסף לא־גדולה גם הראה להם את הדרך מחוץ לוואדי, גם בירך לשלום אותה ואת “בעלה”, ואך הקסם פג, ושעת הרצון חלפה. דוד נראה עלוב לפתע, זר, אפילו ערבית אינו יודע.

אהבתם עוד מרפרפת זמן מה, אף נרקמת תוכנית לנסוע יחד לאירופה, ועל רינה לשוחח את השיחה המכרעת עם אוריאל ולהסביר לו את הפרידה. אך הכול, הכול מתקלקל בגלל – הד"ר זאב וילנאי, והוא בסיפור בחור גבה־קומה ורחב־כתפיים, שמבעד לכובע הצופים שלו משתרבבת בלורית שחורה ופרועה, לו גיטרה מאובקת ותרמיל־שכם והוא מסדר טיול לשבע טחנות על הירקון, ושמו בספר – ינלי. ולטיול יש, לדבריו – “מלבד חפץ הפלירט ההדדי והליכה סתם, עוד מטרה אחת כמעט מדעית, והיא: הכרת הפאונה והפלורה, גם הפולקלור.” (עמ' 206).

דוד מופיע לטיול לבוש בגדי ספורט, סודר בצבע טבק, מכנסי “ניקר”, בידו שוט, פניו מגולחים וכולו נקי מאוד, נודף ריח סיגריות טובות ובשמים עדינים. אך בקרב קהל הפועלים־היחפים, הלבושים כותנות לבנות, מופשלי שרוולים, והבחורות, לבושות רובן לבן, וראשיהן חבושים כפיות לבנות – מתבלט דוד בזרותו, בנוכריותו. והם, לועגים לו. הצעירים והצעירות אוהבים את רינה, אחת משלהם. דוד מקנא. מה לנסיכתו ללכת ולהשתגע בהמון כה רב, בשירה פראית, ובריקוד?

הוא מחזירה עימו במכוניתו, ולפתע פג קסמו. מבטו אינו מפעם את ליבה. הכול נשתנה. למה? – רינה נושמת מלוא חזה: ריח תפוחי הזהב איננו. הפרחים נבלו. ריחם שוב אינו מערפל את הכרתה ומעוור את עיניה. היא מבינה: דוד אינו אלא אגואיסט המבקש לעשותה צעצוע בחייו. ועתה מעורר בה הרגשת בחילה. ואילו אוריאל הוא המבין ומרגיש כל תנועה קלה של נשימתה. היא שבה בתשובה שלמה לאוריאל הטוב, אשר כל הימים טרח והשיג להם אדמה להתיישבות. ולדוד היא כותבת מכתב פרידה ארוך:

“הייתי מכושפת מריח תפוחי הזהב. אז. מתי זה היה? נידמה לי כי מזמן רב. ועוד – התדע? – לא נשקת לי. אני מתארת לעצמי כמה אתה מתמרמר על כך, כמה אין זה גברי כלל (לפי דעתך), הלא כן? פעם קראת לי בת־העיירה. חושבתני שצדקת, לגבי ההשקפה המודרנית הנני בת־עיירה וחושבת לעוול קירבה בין אישה ובין גבר באין ביניהם אהבה אף אם רק בנשיקה אחת תתבטא. ואני (כמו שכתבתי למעלה) אינני אוהבת אותך.” (עמ' 242).

פגישה עם הסופרת    🔗

אחת המישאלות הכמוסות בליבו של קורא ספרים ישנים היא לפגוש במחבר, לראות דמות אדם חי עולה מבין הדפים המצהיבים אותיות הדפוס הישנות.

לאחר שקראתי את “בפרוח עץ ההדר” התקשרתי וגם הוזמנתי לכוס־תה אצל בתיה כהנא־שריר בדירתה בתל־אביב. היא נולדה ב־1901 באוקראינה ועלתה לארץ ב־1921 עם בעלה יעקב שריר ז"ל. הם באו בחוסר־כול, וכשנתקעו בדרכם במצרים, בגלל פרעות ה־1 במאי בארץ, מישכנה את שעון אימהּ להמשך הנסיעה. היא התחילה לכתוב רוסית, ככתיבת־נעורים. בארץ למדה עברית ועדיין המשיכה לכתוב רוסית ולתרגם עצמה לעברית, עד שעברה לכתיבת עברית במקור.

סיפור הבכורה שלה, “האגדה”, הופיע בשבועון המצויר לספרות ולאמנות, “החיים” (1922) שערך בארץ פסח גינזבורג. לימים כללה את הסיפור בקובץ סיפוריה הראשון: “פרפרים, סיפורים ואגדות”, שהופיע בתל־אביב בשנת תרפ“ז, 1927, בהוצאת בימ”ס “תרבות” במחיר 12 ג"מ [גרוש מצרי].

“בפרוח עץ ההדר” הופיע בשעתו בהמשכים פרקים־פרקים בעיתון “הארץ” במדור שבעריכתו של שלונסקי, וב־1931 הופיע הספר בהוצאת “הארץ”.

היש בספר פרטים אוטוביוגראפיים?

“בבתי־הזונות של קהיר לא ביקרתי אך את הפירמידות ראיתי!” היא מסבירה אחת מהרפתקאותיו של דוד גרוס עם נשים.

סיפוריה של בתיה כהנא התפרסמו ב“השילוח” (הסיפור “בבציר”), “העולם”, “התורן”, “הדואר”, ורבים מהם ב“הארץ”; וקובצו בספרים הבאים: “עלבונות” (1936) ו“צללים וצלילים” (1959), וכן פירסמה רומן “החיצים ממך והלאה…” (מסדה, 1960).

עד היום, ובמשך שנים רבות, היא שוקדת על כתיבת רומן־תקופה רחב־יריעה, ברוסית, שתחילתו לפני מלחמת 1914, והמשכו עד לאותה תקופה בראשית שנות העשרים, שבּה עולה הגיבורה מרוסיה לארץ־ישראל. מכאן ואילך מתחיל זמן התרחשותם של הסיפורים העבריים.

ילדותה של בתיה כהנא עברה עליה בסביבה כפרית של יהודים החוכרים אדמות מבעלי אחוזה רוסיים. משפחתה התגוררה יחד עם בעלי האחוזה. אלה היו חיים אידיאליים. עד בואה לגימנסיה בקמנץ־פודולסק לא ידעה מהי אנטישמיות, ואפילו אז, בגימנסיה, לא יכלה להבין אותם יהודים שנוהגים בהם יחס אנטישמי. רחוקה היתה מתרעלת היחסים.

מדוע היא כותבת את רומן־נעוריה ברוסית?

“גם היום,” היא אומרת, “אם אני רוצה לתאר את הטבע הרוסי, אין לי די מילים בעברית!”

* בתיה כהנא: “בפרוח עץ ההדר”. סיפור. הוצאת “הארץ”, תל־אביב, תרצ"א, 1931, 253 עמ'. (מהדורה חדשה, הוצאת מסדה, תל־אביב, 1965, 164 עמ').

*

אודי יקירי,

בקשתך לכתוב מזיכרונותיי על דודתי הקפיצה אותי עשרות שנים אחורה. בילדותי ובשנות נעוריי דמותה היתה כל כך יוצאת דופן כך שמלאי הזיכרונות שלי יכול לפרנס סיפור קצר או הומורסקה מתמשכת.

שלך

דוד

אוגוסט 2018

 

דוד שריר: בתיה כהנא – זיכרונות של בן משפחה    🔗

דודה ברטה היתה דמות יוצאת דופן בעולם הילדות והנעורים שלי: אשה גדולה, לבושה בשמלות מיוחדות, חבושה בכובעים מסולסלים עם רשת שחורה וענודה בתכשיטים שנראו לי אז גדולים ויקרים. באווירה ששררה בארץ בשנות הארבעים והחמישים היתה זאת אמירה נועזת למדי: גם השכבה הדקה של עשירי הארץ דגלה בצניעות, וברטה, בנגוד לבנות המשפחה, לא התחבאה מאחורי סיסמאות הסוציאליזם הארץ־ישראלי, נסעה פעמים רבות לחו"ל, ביקרה במוזאונים, צפתה בהצגות תיאטרון, אופרה ובאלט, והביאה לביתה בתל־אביב ריח ארופאי בורגני מהדור הישן, שכילד הילך עליי קסם. בשנים ההן, כשקריאת ספרים היתה נפוצה במרבית הבתים, רחשו בני המשפחה הערכה רבה לדודה הסופרת. לנו, הילדים, התגלה כישרונה של הדודה כמספרת סיפורים כשכתבה עבורנו את ספרה “תפוח הזהב הגאה” סיפור יפהפה בנוסח אנדרסן, שעוטר להפליא על ידי לאה גרונדיג, ציירת מחוננת שנשכחה כמעט לחלוטין.

אבי, משה (מוניה) שריר, שהיה בן דוד של ברטה ויעקב שריר, ואימי רחל (רושה), הקימו משפחה אוהבת וצנועה שלא החסירה דבר מאחי הגדול וממני. פאר הדירה הקטנה ברחוב ברדיצ’בסקי בתל אביב היו הספרים – רובם ברוסית שהתווספו כל שבוע עם משלוח כתבי העת לשתי חנויות הספרים הסובייטיות בת"א ומילאו את הארונות בביתנו עד למחנק.

ברטה, יעקב וילדיהם דליה ודוד (שנינו קרואים על שמו של דוד, אביה של ברטה) התגוררו ברחוב בלפור, משם עברו לרחוב מזא“ה, משם לבית משלהם ברחוב לאן ברמת גן ולבסוף בחזרה לת”א לרחוב דובנוב. דירות אלו היו שונות לגמרי מדירת הילדות שלי. סגנון הבית היה בורגני אקלקטי עם רהיטי עץ מגולפים, שטיחים פרסיים גדולים, ויטרינות רוקוקו מצועצעות שבתוכן שכנו פסלוני פורצלן דקיקים וכלי אוכל מצויירים; וילונות כבדים, ארונות גדושים בספרים ואווירה של תיאטרון קסום. 

את ההצגות סיפקנו אנחנו, שני הדווידים, בעידודה של דודה ברטה, ששמחה לתת לנו מאוצרות הבגדים, הצעיפים והכובעים הישנים ששמרה. הסיפורים שלה על הערים שביקרה והתארחה בהן, הנופים, ההצגות, האמנות שראתה במסעותיה, היו עבורי כחדר בריחה מהיובש האסתטי שהקיף את ילדותי בשנים ההן.  

בשנות החמישים החלו המפגשים הספרותיים בבית ברמת־גן. אחת למיספר חודשים היו מתכנסים בשבת בבוקר אנשי ספרות ותיאטרון יחד עם אנשי עסקים ובני משפחה למה שנקרא אז “קידוש” והיום נקרא בראנץ'. התפריט, גם הרוחני וגם הגשמי, היה רוסי למהדרין.

אני זוכר את שלונסקי קורא שירים ברוסית ובעברית, את תמרה רובינס שחקנית הבימה מקריאה הומורסקות של זוסצ’נקו, את מסקין, ואת רובינא מדקלמת מונולוגים מהצגות הבימה.

לאחר שירותו הצבאי החליטו הוריו של דוד בן־דודי לשלוח אותו ללונדון ללמוד ביטוח בעקבות עיסוקו של אביו, יעקב, שהיה אדם כריזמתי, אהוד מאוד ואחד המנהלים של חברת הביטוח ציון. 

דוד, שנטייתו לתיאטרון היתה מולדת, חזר ארצה והחל לעסוק בכתיבה, משחק ובימוי, והפך מורה נערץ לתיאטרון בבתי ספר תיכוניים עד שנפטר בשנת 2001.

דליה, הבת הבכורה, למדה פסיכולוגיה בג’נבה ובתל־אביב, נישאה ליוסף טרגין איש הרדיו ז"ל ועוסקת במקצועה באופן פרטי עד היום.

כשאני מנסה לחפש את מקורות ההשראה לציוריי ולעבודתי כמעצב במה בתיאטרון, באופרה ובמחול, אין לי ספק שביתם של ברטה ויעקב היה מקום משמעותי בחיי כאמן, לצד ציורי הרנסנס המוקדם וציורי המיניאטורות האיסלמיות. הצורך להתעלות מעל היום־יומי ולעצב מחדש את העולם המוכר על בד הציור או על קרשי הבמה בצורה הרמונית, לא ארצית וללא אידיאולוגיות מוכתבות, נרכש כבר אז בשנות הילדות הרחוקות.