1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.4.1974. תחת הכותרת: “עלייתם ושקיעתם של הטמפלרים”

“לאור המטרות המופלגות שהציבו לעצמם הופמן והרדג באמצע המאה הי”ט, היו הישגיה האמורים של התיישבות הטמפלרים בארץ־ישראל מעט מזעיר. העולם לא תוקן על ידם. הגאולה לא באה. הניסיון הנוצרי הראשון מאז מסעי הצלב להתיישב בארץ־ישראל ואף להשתלט עליה, נכשל. ואפילו הרמת הארץ משפלותה נעשתה בסופו של דבר בעיקר על ידי היהודים. במקום העם שלא היה קיים ושלא הצליחה ‘האגודה לכינוס עם האל בירושלים’ (הטמפלרים) להקימו, התכנסו בארץ מארבע כנפות תבל רבבות בני ישראל שאכן היו קיימים. אין ספק שמפעלם החלוצי של הטמפלרים והצלחתם נתנו עידוד לאותה תנועה ייחודית של שיבת־ציון, בהעידם כי יישוב הארץ על ידי מתיישבים אירופיים אינו רק אפשרי אלא מוכח! כך גם למדו היהודים בלב חפץ מניסיונם המוקדם של הטמפלרים הקרובים להם בתרבות וברוח. דומה כי מסיבה זו שימשה התיישבות הטמפלרים מראשיתה נושא התעניינות בעיקר ליהודים." (עמ' 228).

אלה מקצת דברי סיכומו של אלכס כרמל בספרו על התיישבותם של הטמפלרים בארץ־ישראל. קרוב לשמונים שנה נמשך פרק זה בהיסטוריה של הארץ. ראשית התיישבותם של האיכרים הגרמניים ממדינת וירטמברג, אנשי הכת הדתית ששמו להם למטרה לכנס את “עם האל” בירושלים, כדי להציל את העולם מפני בבל חדשה – חלה בשנת 1868. זה היה כעשר שנים לפני ייסוד המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל – פתח־תקווה.

קיצה של התיישבות הטמפלרים בא ב־20 באפריל 1948. אחרוני העצורים הגרמניים מווילהלמה, יחד עם הגרמנים מוולדהיים ומבית־לחם הגלילית, 300 במיספר, הועלו על אונייה בריטית קטנה, “אמפייר קומפורט”. הם הפליגו מנמל יפו לקפריסין, כשאת ספינתם מלווה קורבטה של הצי הבריטי.

חיל חלוץ ל“עם האל”    🔗

ספרו של אלכס כרמל עוסק רק בחמישים־שישים שנותיה הראשונות של התנועה. החל בהתעוררות הדתית בגרמניה, בהנהגת כריסטוף הופמן (1815–1885) וגיאורג דוד הרדג (1812–1879). וכלה בשלהי התקופה העות’מנית, ערב מלחמת העולם הראשונה.

כרמל כבר הקדיש פרק נרחב לתולדותיה של תנועה זו בספרו “תולדות חיפה בימי התורכים” (1969), ובו סיפר על הקמתה והתבססותה של מושבת הטמפלרים הראשונה בארץ, בחיפה.

על פרשת מעורבותן של מושבות הטפלרים בארץ־ישראל בתנועה הנאצית, בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים, ועל סופן, כתב חביב כנען בספריו: “צלב הקרס בארץ־ישראל” (1946) ו“הגיִס החמישי, הגרמנים בארץ־ישראל 1933–1945” (1968).

כרמל סוקר את אמונתם הדתית של הטמפלרים ואת הגורמים שהביאו להתיישבותם בארץ־ישראל. הוא עובר לתיאור תקופת ההתנחלות (1868–1875), בחיפה, יפו, שרונה וירושלים; תקופת ההתבססות (1876–1898) שבה עבר מרכז האגודה של הטמפלרים מיפו לירושלים, התרופפה זיקתם הדתית, וסיומה – ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ־ישראל; והתקופה השלישית שעמדה בסימן ההתרחבות (1899–1914), ובה נוסדו שלוש מושבות חדשות: וילהלמה, בית־לחם הגלילית וולדהיים.

הפרקים הבאים סוקרים את יחסיה של ההתיישבות הגרמנית בכל התקופה הנדונה עם ארבעה גורמים עיקריים: הממשלה הטורקית והשלטון הטורקי בארץ־ישראל, הממשלה הגרמנית והקונסוליה הגרמנית בארץ־ישראל, האוכלוסיה הערבית והיישוב היהודי.

לצורך מחקרו נעזר כרמל במקורות ארכיוניים של מינסטריון החוץ בברלין. בתיקי הטמפלרים במינסטריון החוץ ובקבינט המלכותי של מדינת וירטנברג בשטוטגרט: השמורים בגנזך המדינה בירושלים[?]. וכן, ואולי בעיקר, בעיתונם של הטמפלרים, וארטה, שהחל להופיע ב־1845 בגרמניה. העיתון עבר גלגולים אחדים, וממשיך להופיע גם כיום מטעם שרידי הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה.

תנועת הטמפלרים החלה כתנועה דתית בעלת גוון משיחי. מנהיגיה ראו עצמם כחיל החלוץ ל“עם האל”, למיליוני גרמנים שיבואו בעקבותיהם לארץ הקדושה ויכוננו מלכות שמיים עלי אדמות. סיבות דתיות ופוליטיות נתנו דחיפה חזקה לגל ההתיישבות הראשון של הטמפלרים. בראשיתו היו בו אלפי מועמדים. אבל הנהגתה הזהירה של התנועה הניחה רק למאות בעלי אמצעים מתוכם לעלות לארץ ולהתנחל בה. זהירות זו מנעה אכזבה והתפרקות. אבל, כאשר איפשרו התנאים את הרחבת המסד, כבר דלל, עקב סיבות שונות, פוטנציאל המועמדים.

אופייני להתיישבות הטפמלרית שהגל הראשון היה בעיקרו גם הגל היחיד, וההתפתחות המאוחרת נבעה מתוך ריבויים הטבעי בארץ. וכך קרה, שמיחס של עדיפות מוחלטת, ואחר־כך שיוויון עם ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ – עברו הטמפלרים בתוך כשלושים־ארבעים שנה למצב של מיעוט – לעומת גלי התיישבות יהודית נוספת (שהקימו בזו אחר זו מושבות חדשות ויישוב עירוני רחב יחסית). ערב מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי בארץ 100,000 איש, לעומת 2,200 המתיישבים הגרמניים.

הטמפלרים והצלבנים    🔗

לא כל הפרקים בספר הם בעלי עניין שווה לקורא הישראלי. פרשת הסכסוכים הפנימיים בין פלגים במושבות הגרמנים, וכן פקעת יחסיהם עם השלטון הטורקי ועם גרמניה, הם עניינים שחשיבותם ההיסטורית מוגבלת לתקופה בה הם עוסקים.

לעומת זאת יש נושאים בהתיישבות זו שצריכים לעניין מאוד את הקורא הישראלי, מפני ההקבלה שלהם לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ.

התרופפות הזיקה הדתית חלה עוד בדור הראשון של המתישבים הגרמניים, והיא אופיינית לתנועות מעין אלו. תנאי הקיום הקשים, איבת הסביבה, עונייה של הארץ, ורצונם של המתיישבים להקים כפרים למופת, להעתיק לכאן את אורח חייהם הכפרי הגרמני במיטבו – כל אלה גרמו לכך שמלכתחילה הושקע עיקר הכוח היוצר בצד המעשי של ביסוס ההתיישבות, ולא בהקמת “מרכז רוחני” להפצת רעיונותיה של האגודה הדתית.

בדור השני והשלישי של הטמפלרים ילידי הארץ, התרופפה הזיקה הדתית עוד יותר. את מקומה של זו החלו למלא הגורם הלאומי והזיקה למולדת הגרמנית. תנועה של מחאה דתית ומרד, תנועה שנרדפה במולדתה, נעשתה לאחר הגשמתה (החלקית אמנם) לנושאת דגל הלאומיות הגרמנית במזרח. תהליך זה עתיד לבוא לידי מיצויו הטראגי בהתפשטות התנועה הנאצית בסניפי מושבות הגרמנים בארץ (אשר בשתי מלחמות־העולם השתתפו אזרחיהן חייבי הגיוס כחיילים גרמניים בצבאות מולדתם). זרותה ואיבתה של הסביבה הערבית, והצטמקות ה“עלייה” לאחר גל ההתיישבות הראשון – הפכו את הצלחתה הכלכלית של ההתיישבות הגרמנית לחסרת ערך רוחני, דתי־מיסיונרי, ולחסרת עתיד פוליטי עצמאי.

ערב מלחמת העולם הראשונה היה האינטרס של ממשלת גרמניה ביישוב היהודי הגדול בארץ שקול, אם לא רב, מן האינטרס שלה בהתיישבות הגרמנית ה“טהורה”.

המסקנה האנאלוגית למצבו של היישוב היהודי בארץ דומה לזו שהסיק הפרופיסור יהושע פראוור בספרו המקיף על “תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל”. כישלונם של הצלבנים (לענייננו, כישלון ההתיישבות הגרמנית) נעוץ בהיעדר זרימה מתמדת של עלייה לארץ כדי שייווצר בה עם, והיעדר תמיכה כספית ופוליטית רחבה מצד גוף אירופי־מערבי בעל משקל (נוסח “יהדות המערב” בימינו, או יהדות רוסיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה).

כרמל מביא עדויות לא־מעטות בספרו לקנאתם של הטמפלרים בעזרה שקיבלו מושבות היהודים מהברון רוטשילד: 5.6 מיליון לי“ש, מהן כ־1.6 בשנים 1883־1899. לעומת זאת עלתה לקופת הטפמלרים הקמתן של ארבע המושבות הראשונות, עד 1882, כ־2.7 מיליון מרק, שהם 0.135 מיליון לי”ש.

קלף בוויכוח המדיני    🔗

בכל הקשור לבעייה הערבית, לפחות בראשיתה, אין הבדל עמוק בין הטמפלרים לבין ההתיישבות הציונית. בשתיהן קיימות התבדלות חברתית, איבה וחשדנות הדדית, פחד לשקוע בתחלואי המזרח, ואמונה כי הערבים מבינים רק את שפת הכוח (הופעתן של ספינות מלחמה גרמניות מדי פעם בחופי חיפה ויפו המחישה לערבים מה צפוי להם במקרה שיתנכלו למושבות הגרמנים).

הערבים שמכרו למתיישבים הגרמניים מאדמותיהם בזיל־הזול, ראו כיצד תוך שנים מעטות קמים על אדמותיהם־לשעבר כפרים לדוגמה ושכונות עיורניות־למחצה, ערך הקרקע מאמיר פלאים, והנהנים ממנו הם בעליו החדשים. תגובת הערבים לא היתה פיתוח דומה של אדמותיהם, אלא קנאה בהתעשרותם של הזרים על חשבון עם הארץ.

בדומה להתיישבות היהודית בראשיתה, היו גם משקי הגרמנים מבוססים בחלקם הגדול על עבודה ערבית, ואף שסיפקו פרנסה והעלו את רמת חייהם של האריסים ובעלי החלקות לשעבר, היה היחס אל הפועל הערבי קשוח מאוד, על פי מידת החסכנות והחריצות הגרמנית.

יחס הערבים לשתי תנועות ההתיישבות הללו היה אפוא דומה, ושלילי בעיקרו. אולם התרחבותה של ההתיישבות היהודית במושבות ובפרברי הערים, העלתה את מחירי הקרקע לרמה כזאת, שגם המשך התפתחות המושבות הגרמניות נבלם. לא עמדו לרשותן אותם סכומי ענק שעמדו לרשות היהודים. וכך קרה שהגרמנים כמו נשארו מאחור באותו תהליך של פיתוח והעלאת ערך הקרקע, שהם היו חלוציו.

הפרק המעניין ביותר בספר, הוא האחרון, העוסק ביחסים בין המתיישבים הגרמניים ליישוב היהודי בארץ בשנים 1868–1914. שתי התנועות תימרנו בזהירות את דרכן בין הכוחות הפוליטיים הגדולים של המעצמות שבחשו בקדרת האימפריה הטורקים השוקעת. היחסים בין שתי התנועות ידעו מעלות ומורדות. ההתיישבות היהודית נעזרה רבות בניסיון החקלאי, התחבורתי, התעשייתי והבנייתי של מושבות הגרמנים, שהיו חלוצי החידושים הטכניים והמדעיים בארץ.

הגרמנים ראו ביישוב היהודי בארץ בעל־ברית כנגד איבת היישוב הערבי. ככל שגדל הפער המיספרי בין ההתיישבות היהודית המתפתחת לבין מושבות הגרמנים הנהנות רק מריבויין הטבעי – הרגישו הגרמנים כי הציונות המתגשמת מביאה את קיצו של חלומם הדתי לריבונות של “עם־האל” הנוצרי בארץ הקודש. אבל מאחר שהזיקה הדתית התרופפה ממילא במושבות הגרמנים, ראו לעצמם אינטרס כלכלי מובהק בסחר עם היישוב היהודי, שהיה שוק מצויין לתוצרתם ולידע שלהם.

אך שוב, ככל שהתפתח יישוב יהודי זה, הוא נהפך מלקוח למתחרה. ושוב פרצו ניגודים. הפעם על רקע של תחרות כלכלית.

עוקצה של תחרות זו קהה כאשר ערב מלחמת העולם הראשונה הכריע, בקרב הטמפלרים, השיקול הלאומי של טובת גרמניה. גרמניה ראתה בדוברי הגרמנית בקרב היישוב היהודי בארץ קלף חשוב בוויכוח המדיני העתיד לפרוץ על קבלת מנדאט לשלטון ולהשפעה גרמנית בארץ־ישראל.

*

ספרו של אלכס כרמל, שהופיע במקביל גם בהוצאה גרמנית, ישמש מעתה ספר יסוד ללימודה של פרשת ההתיישבות הטמפלרית בארץ־ישראל. יש לקוות כי באותה מידה של שקדנות, בקיאות וידע יסיים כרמל את מחקרו בספר נוסף שעניינו יהיה השנים 1914־1948 בתולדותיה של התיישבות הטמפלרים.

* אלכס כרמל: “התיישבות הגרמנים בארץ־ישראל בשלהי התקופה העות’מנית, בעיותיה המדיניות והבינלאומיות”. הוצאת החברה המזרחית הישראלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג [1973], 242 עמודים בצירוף 58 תצלומים.

*

אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן “המושבה שלי”, 2000    🔗

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי [יהודה ראב בן עזר] ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב“ג, שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא [ברחוב ביל”ו בפתח־תקווה] כדי לומר לו:

“באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ־ישראל!”

המושבה שלי