1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.5.1971

צבי כשדאי נולד ברוסיה ב־1862 ומת בחיפה ב־1937. ג. קרסל מספר עליו (בלכסיקון הספרות העברית) כי כסוחר וכסוכנן של חברות מסחריות, נסע כשדאי הרבה ברחבי רוסיה והגיע לפינות נידחות ביותר, עד לקאווקאז ולרוסיה האסיאתית, והתעניין ביהודים ובתולדותיהם שם. לפני מלחמת העולם הראשונה סייר בארצות השכנות לארץ־ישראל, בסיני ובעוד מקומות.

ספר המסעות “להר סיני” כולל כנראה סיפורי כמה טיולים, שצירפם המחבר לחטיבה אחת, “ספרותית”, ואולי גם הוסיף עליהם מדמיונו. בסוף הספר הוא מודה: “ולמודעי אנו צריכין: לא בפעם אחת עשיתי נסיעותיי אלו ולא כל מה שתיארתי הוא מדילי, אלא שבכדי שלא לקלקל את הרושם הכללי, סידרתי וכללתי אותן בספר אחד, על פי הכלל ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ – וגם בתורה זו, שניתנה בהר הזה.” (עמ' רל"ד).

הספר פותח בתצלום של המחבר חבוש תרבוש ובעל זקן לבן ומחודד, רכוב על גמל, לשמאלו עומד מורה־דרך כושי יחף, לבוש כותונת (“תוב”) בהירה וארוכה, צניף לבן לראשו, והוא מחזיק בגמל. ברקע – הספינכס ופירמידה ועוד אדם אירופי רכוב על גמל שאוכפו עטוף מעשה־ארג רקום ובעל גדילים, ולמטה כתוב: “צבי כשדאי, ממצרים להר־סיני – סוף ניסן תרע”ד." [1914].

באונייה האוסטרית “לויד טריסטינה” המפליגה מצריימה, יוצא כשדאי למסעו באסרו־חג של פסח תרע“ד (1914). לאחר ויכוחים נרגשים עם הנוסעים, הלועגים למטרת נסיעתו, הוא מגיע לפורט־סעיד. משם הוא עושה דרכו הלאה ברכבת לסואץ: “המסילה תאחז דרכה ישרות על שפת התעלה מבלי נטות ממנה אף צעדים אחרים.” (עמ' ז'). וכשדאי רואה בכל מקום מחזות מן התנ”ך ובעיקר מפרשת יציאת ישראל ממצרים.

הוא עובר את קנטרה ואיסמעיליה, זו “דרך גשור”. את האגם המר שעל שפתו נמצאות חורבות “סוכות ואיתם”, ומגיע לעיר סואץ אשר “לפי החקירות זו מגדול שבתורה.” בנמל “טבפיק” הוא שם לב לתופעה שמקום זה הוא “הבסיס היחידי וחוף בטוח לצי אנגליה, המשוטט פה ושם ושומר על הים־האדום ובייחוד – על האוניות הצרפתיות לבל תצללנה פתאום.” (עמ' ט').

מה פירוש? –

מסביר כשדאי בהערת שוליים באותו עמוד: “כנודע, נתכוננה תעלה זו על־ידי אחד מגאוני מהנדסיה של צרפת, האינג’נר לספס. אך אנגליה רכשה לה את כל מניותיה ותקם לה התעלה לצמיתות. לפיכך היו זמן רב שוררים יחסי חשד בין שתי הממלכות וכל פעם שהיתה עוברת אוניית־צרפת, היו אנגלים חוששין לה, שמא תשקע בכוונה, כדי להפסיק לימים אחדים את מהלך האוניות בלוע התעלה, בגיחה מהים־סוף. והצחוק היה לראות: האיך הצי האנגלי היה חרד ומתגייס ומזדרז ל’גונן' על כל אונייה צרפתית, הנראית על האופק בקרבת התעלה שבמפרץ הים־סוף ולא נתנו לה בשום אופן להיטבע או להישקע בשרטון.” (שם).

כשדאי מחפש בסואץ את אחיו היהודים, נדהם נוכח שפל מצבם, ולמראה ראש עדת ישראל, החכם והחזן, הנראה לו כ“ערבי גס ומגואל עם מכנסיים רחבות ומפולשות, יחף וחציו ערום.” (עמ' י"ב). ובכלל, משאירה עליו העיר רושם קשה כי "שוררת בה אחדות גמורה בנוגע להפקרות והוללות… האוויר כאילו ממוזג הוא באותה ‘תועבת מצרים’ העתיקה! (עמ' י"א). ומכל עמי התבל באים אליה “לטמא את החיים…”

לא עוברים ימים רבים וכשדאי מפליג ב“אונייה כדיבלית” (של הכדיב, תוארו של המושל במצרים בתקופת התורכים מהמאה ה־19) – “ההולכת לבית עדן” (לעדן). ולמחרת הוא מגיע אל התחנה היחידה שבחצי האי סיני, א־טור, שם הוא מצטרף לחבורת צליינים רוסיים ותיירים אנגליים, ויוצא בשיירת גמלים לעבר הר סיני, הוא ג’בל קטרינה. הם עוברים נאות מדבר, מתרחצים, ושומעים את “מנגינות החול”. רואים את הבדווים לשים בצק מתערובת דורה וקמח שעורים, ואופים עוגות־מצות למול השמש. חמים הימים וקרים הלילות. בדווי אחד חוטף את העיפרון שבידי כשדאי ואינו מניח לו לרשום את רשימותיו, ונימוקו: “שבאם יתנו לכל נוסע לרשום מה שהוא רואה בעיניו, הרי יסתפקו רבים בקריאתם הכול בספר, ונמצאת פרנסתם מקופחת – והלא זוהי כל מחייתם מהעברת נוסעים ותיירים…” (עמ' ל"ו).

בדרך מגלה כשדאי את השליו שבתורה, אותו צדים הבדווים ברשתות, לפנות בוקר, בעוד הטל כבד. וגם את המן הוא רואה, המכסה כפתותי שלג בלילה את העצים. כשדאי אף קונה אצל הבדוויות כמה קופסאות פחים של מן ארוז ומהודק היטב.

השיירה עוברת את ואדי מוכתאב, עמק הכתובות, את נאות מדבר פארן, עד שמגיעה לרגלי הר סיני, אל המנזר שעל שם יקטרינה אשר “עצמותיה אינן נרקבות”. הרוסים והאנגלים כורעים ומצטלבים, ואילו לכשדאי יש רגע של “שפע ממרום”:

“ותקפני שפע־עילאה, אור עולם צח־ומצוחצח, ורעיוני קודש נשאוני והעלוני למעלה־למעלה… אך בעודני כורע וכפיי פרושות השמיימה, בעוד ציץ־הקודש על מצחי… והנה מתחתיות ארץ קדמתני להקחת נזירים בלוויית צלמים־צלבים ודגלים מצועצים (כך!), עם איקונין ותמונות ‘כל־הקדושים’, אשר יצאו לקבל את פני הרוסים, שכבר עייפה נפשם וידם מרוב הצטלבויות… ובאותו רגע – נסתלקה הֵימני השכינה…” (עמ' מ"ו).

ולמחרת בבוקר: “ואחרי שכרכנו פת שחרית, הובאנו לבית התפילה הראשי, שבו תנוחנה עצמות יקטרינה הקדושה. תיכף נערכה תפילת־אשכבה לנשמתה ושני נזירים הוציאו אלינו את ראשה הכרוך בשיראין ומטליות של ארגמן ואת זרועה השמאלית העטופה שש ורקמה עד קשרי האצבעות שעליהן מתנוססות טבעות זהב משובצות אבנים יקרות, ויניחון על שולחן עגלגל של סנפירון.” (עמ' מ"ט).

הרוסים, גם האגלים והלטינים, נופלים על ברכיהם, משתחווים, מצטלבים ונושקים את האצבעות ואת השולחן; ובינתיים הנזירים סובבים ביניהם ואוספים נדבות בקופסאות, ואילו כשדאי – "נתון בין שני עולמות: סיני וגולגלתא דנשקי אהדדי… ומורשי לבבי ירעשו, יסערו, יהמו, יחמרו – – – " (עמ' נ').

למחרת, עם הנץ החמה, מתחילה העלייה לראש ההר. נפשו של כשדאי נקלעת כל הזמן בין מסורות הנוצרים המושמעות באוזניו, לבין חזיונות שעת־שפע ממרום שחוזה נפשו ורואות עיניו פנימה.

השיירה מגיעה לג’בל מוסה, הוא הר סיני, שם מרגיש כשדאי התרוממות הנפש: “ואני בן ונכד לאותם האבות הגדולים, עומד עתה בראש ההר הזה ומקפל תחת רגליי אלפי שנים, מאות דורות, מאות גויים וממלכות ומביט דרך הווילון הפרוש ביני ובין אבותיי אלו והריני מוצא שם את שורש נשמתי וסוד הווייתי ואין מרחק רב בינינו…” (עמ' ס“ב–ס”ג).

ביום הבא מעפילה השיירה אל “ראש גבנון זקוף, הנקרא שוב על שם יקטרינה ההיא, גברת המנזר הגדול.” (עמ' ס"ז), ושם, מראש המצוק, “נשקף כמעט כל חצי האי והים־סוף הסובבו כמזח.”

חניית לילה עושה השיירה בראש ג’בל קטרינה, ולמחרת, בשעת הירידה, קורה מקרה נורא לכשדאי: “עיניי לא שבעו מראות ומהתענג על המחזה הנאדרי הזה! וכה נמשכתי אחרי מראה עיניי, עד שנטיתי קצת הצידה ונפרדתי פתאום מכל האורחה שלא הרגישה בי, כשם שאני לא הרגשתי בה… ואשאר עומד בדד על שן סלע זקוף, ממש תלוי באוויר. לפניי נקרה עמוקה, מגיעה שאולה, ומאחוריי – כף נטוי בצוואר איום ונורא, כמו אריה משחית ומזנק, ובדהרה אחת – יבלעני חיים.” (עמ' ע"ג).

כשדאי הרים קול צעקה, וחצי־שעה עמד בודד, דומם ומשמים – עד אשר שניים מהבדווים המלוים את השיירה טיפסו ועלו כנגדו כחתולים, הטילו אליו חבל ארוך עם “אבנט־בד”, ומשכוהו אחריהם למעלה ממקום עמידתו המסוכן.

אגב, צלצולי הפעמונים של הכנסיות הנשמעים למטה, מסביבת מנזר יקטרינה, מפריעים כל הזמן להתייחדותו של כשדאי עם מעמד מתן־תורה. ובמאבק מתמיד זה שבין סיני לגולגלתא הוא מוצא משמעויות רבות, ואף מתווכח בחום עם בני־לווייתו הנוצריים.

הרפתקאות רבות עוברות על כשדאי החוזר בשיירת הגמלים עד לסואץ. בחצות אחד הלילות, בעודו יושב על אוכף גמלו שהכניסו לאוהל במקום שולחן וכיסא, וכותב רשימותיו בהסתר מפחד הבדווים – מתפרץ אליו ביריון רוסי חסון ואלים, מן הצליינים שבשיירה, משתטח בבכי, ומבקש סליחה על אשר השתתף בפרעות בקישינוב שתים־עשרה שנה לפני כן, ועתה מרחפים מולו דמויות קורבנותיו היהודים אשר רצח ואינם נותנים מנוחה לנפשו הרדופה. לאחר שכשדאי מרחם עליו ומושיט לו את ידו – זורק הרוסי את הצלב שעל צווארו ארצה, רומס אותו ברגל, וקם ונס החוצה.

ב“אונייה כדיבלית” חוזר כשדאי מסואץ לפורט־סעיד, ועימו אלמוג מהודר ששלה בים־סוף בעזרת ספנים ערביים. מפורט־סעיד – באונייה ליפו. כשדאי מגיע אל בית מלונו הקבוע שבתל־אביב (השנה היא 1914, ובארץ התיישב כשדאי דרך קבע רק ב־1923, בחיפה) – “ותיכף באו סגן מנהל הגימנסיה הרצליה ואחוזת מרעיו המורים, עם כמה תלמידים בוגרים, וישאוהו (את האלמוג) ישר אל הגימנסיה לחדר הפיסיקה, והנהו שם עכשיו.” (עמ' קל"ד).

* צבי כשדאי: “להר סיני”. על־פי מקורות שונים של סיפורי תיירים וציילנים־נוצרים וכו‘, והעיקר – מה שראיתי בעיניי. חיפה תר“ץ [1930]. דפוס נח ורהפטיג. קל”ד עמ’. המכירה הראשית – בתי מסחר ספרים “מוריה”, ת“א, ירושלים, חיפה, פ”ת.