רקע
אהוד בן עזר
"שניים חיים ואחד מת" לסיגורד כריסטיאנסן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.2.1975


סיגורד כריסטיאנסן (1891–1947) היה סופר ומחזאי נורווגי. במשך שנים שימש פקיד הדואר בדראמן, שהיתה ידועה כעיירת דייגים עוד במאה ה־13, ובה נולד ומת. ב־1931 נתפרסם ברומאן שלו “שניים חיים ואחד מת”. הספר זכה בפרס גדול בתחרות גילדנאל הסקאנדינאווית וכן בפרס ראשון בנורווגיה, ותורגם להרבה לשונות, וביניהן, שנתיים לאחר הופעתו, גם לעברית.

מבין יצירתיו האחרות של כריסטיאנסן: “המנצח” (1915) ו“חיי עצמנו” (1918). אך דומה כי כשם שנתפרסם שמו בבת־אחת עם “שניים חיים ואחד מת”, כך נשכח לגמרי לאחר־מכן, ספר אחר שלו לא תורגם לעברית, ושמו אינו נזכר כמעט בלכסיקונים לספרות עולם.

מה היה בו ברומן “שניים חיים ואחד מת” שהיקנה בבת־אחת למחברו פרסום עולמי?

הרומאן בנוי בצורה בלשית־סכימאטית סביב בעייה ההופכת לבעייה מוסרית וחברתית ממדרגה ראשונה, בדומה ל“אוייב העם” של איבסן.

ערב אחד נשדד משרד הדואר בעיר נורווגית לא־גדולה על־ידי שני אנשים רעולי־פנים. במשרד היו אותה שעה שלושה פקידים: ברגר, לודרסן וקוויסטהוז. קוויסטהוז, הנפגש ראשון בשודדים, נהרג בניסיונו להתנגד להם. לודרסן, הנבעת עד מוות מפגישה עם אחד השודדים ואינו מאמין כי הלה ירה בו, מתנפל עליו, מוכרע ארצה ונפגע פגיעה לא רצינית בראשו. ברגר, ידידו הטוב של קוויסטהוז, מבחין אחרון במציאותם של השודדים. תחילה מנסה הוא לחסום את הדלת בפני האחד, ולמלט את הקופה לחלון, אך בהופיע השודד השני עם אקדחו השלוף, מבין ברגר כי לחינם יתנגד, ומצרף גם את קופתו ובה הסכום הגדול ביותר, למלקוחם של השודדים. הללו נעלמים בלא הותר כל סימן אחריהם, ואינם עתידים להתגלות למשטרה לעולם.


גבורת השוטים

מה בין השניים שנשארו בחיים לאחד המת? כיצד מקרה השוד הופך למשל על התנהגותו של אדם במצב בחירה בין חיים למוות, משל על ההבדל בין תבונה לחוסר־זהירות, בין מה שנראה כפחדגות לבין אומץ־לב של טיפשים, הנראה ככבוד? משל על טיפשותה וצביעותה של החברה? – על כך נסב ונרקם המשכו של הרומן.

קוויסטהוז המת נעשה לגיבור, “קדוש”. איש אינו מעז לומר כי שטות היתה זו מצידו לסכן נפשו בעבור מאתיים קרונות שבקופתו, אשר ממילא נלקחו על־ידי השודדים. אשתו ובנו הקטן זוכים להרבה כבוד בזכות הקרבתו. בעיתון המקומי נכתבים עליו דברים נרגשים. אך שאריו זוכים רק בסכום פיצויים חד־פעמי, לא גדול ביותר, ובקיצבה חודשית בשיעור שליש ממשכורתו, וסופם מידרדרים לחיי דחקות, כאשר האם־האלמנה משכירה עצמה כסוכנת־בית כדי לאפשר לבנה השכלה נאותה.

על קברו הטרי של בעלה, ביום הלווייה, היא היחידה האומרת לברגר דברי אמת: “אהה, למה לא עשה הוא (בעלה) כמוך?”

לודרסן, שאינו חכם ביותר, אך יהיר ושואף כבוד, הוא היוצא נשכר. דעת־הקהל משבחת אותו על סכנו את חייו על משמרתו (אמנם, ארבע מאות הקרונות שבקופתו נשדדו אף הן). הוא מהלך בתחבושתו, כמין צלב־ברזל על גבורתו. אמנם, יש הלועגים לו, כברגר זה, האומר שאילו היה לשניהם שהות יותר לחשוב, כי אז לא היה קוויסטהוז מוטל עתה בקברו, ועל לודרסן לא היה להלך בגאווה עם תחבושתו!

בפנסיון שבו מתגורר לודרסן יושב אדם בשם רוגנוס, המקנטר אותו. לודרסן רומז כי ברגר נהג בפחדנות. רוגנוס עונה כי בשעת סכנה רשאי אדם גם לפחד, ופחד אינו צריך לגרור אחריו תוצאות ארורות אלו של גינוי־כללי. אדרבה, “מחובתו של הגבר לחשוב כל־שהוא על חייו – הקניין היקר ביותר שניתן לאדם על הארץ.” (עמ' 79).

אך הדעה הכללית, החברתית־מוסרית, ניצבת כולה לצד לודרסן. וזה, אף שאינו חכם ביותר, גם לא מוכשר מאוד, מתקדם מהר בכל דרגות פקידות־הדואר, ונעשה מנהל בית דואר, בעוד ברגר נותר שנים ארוכות פקיד־אשנב ללא כל עלייה בדרגה.


מצפונו של רוצח

ברגר, גיבור הרומן, הוא גם הדמות הטראגית והעמוקה ביותר. הוא נוהג בתבונה. הוא לא סיכן נפשו לחינם. אמנם קופתו הכילה שבעת אלפים קרונות ויותר, אך מאחר שידע כי השודדים אכן יירו, והיתה לו שהות־מה לשיקול־דעת, וגם טיפש לא היה, הבין שאין טעם להתנגד מאחר שאפילו את הכסף לא יציל בהתנגדותו. אך דעת הקהל, העיתונות, ואפילו המשטרה, כולם נגדו, אף חושדים בו תחילה בשותפות לפשע. והרע מכול הוא שאשתו בזה לו על התנהגותו, שופטת אותו על פי מה שאנשים אחרים חושבים עליו. השבחים שזכתה בהם בעיתון משפחת המת, וזכה בהם אותו טיפש לודרסן, מעבירים אותה על דעתה.

ברגר מחפש תמיכה מוסרית לעמדתו, אך הכול מגנים אותו. גם אימו, גם אלמנתו של קוויסטהוז, האומרת לו:

“ידעתי, בעלי מת מות גיבורים – כך ייקרא הדבר בפיהם, ואני אמנם אתגאה, שהוא עשה את המוטל עליו. אולם אהה, מה מאוד הרביתי לשמוח, אילו התיירא גם הוא!” (עמ' 68).

גם היא אפוא אינה מבינה שלא מיראה עשה ברגר מה שעשה, אלא מתוך הערכת מצב מפוכחת ונבונה ביותר, שעה שהשניים האחרים נבהלו וסיכנו נפשם לחינם, ללא מחשבה.

השנים חולפות. לודרסן מתקדם והולך בעבודתו ובמעמדו החברתי. ברגר שוקע בייאוש ובבדידות. הוא עוקר עם אשתו ובנו הקטן לאוסלו, כדי להימלט מן הנידוי החברתי שהוטל עליו בעירו, וכל שאיפתו מתמצית ברצון להחזיר לעצמו את כבודו לפחות בעיני שני אנשים, אשתו ולודרסן.

באוסלו הוא קונה לו ידיד, רוגנס, זה אשר לימד עליו זכות לפני לודרסן. יחסי הרעות בין השניים מתהדקים ורוגנוס מחזיר לברגר את הכרת ערך עצמו, ואז בא הגילוי הנורא: רוגנוס, רדוף רגשות אשמה קשים, הוא־הוא השודד אשר עמד באקדח שלוף אותו יום בבית הדואר ואיים להרוג את ברגר. חברו, השודד השני, מת בינתיים. רוגנס מסגיר עצמו בידי ברגר, וברגר מסרב להסגירו למשטרה ומניח לו לצאת את הארץ, לאחר שהלה גם סיפר לו כיצד הוא מתעתד להחזיר את כל הסכום שנשדד, וכך אמנם היה.

רק לאשתו מספר ברגר על הגילוי הזה. וכשאינה מבינה מדוע לא יסגיר את רוגנוס, הוא עונה לה: “את כבודי אני רוצה להשיב רק לעיני שניים, לעינייך ולעיני לודרסן. אם חלילה לא השגתי את המחצית, לא אשיג עוד זאת לעולם.” (עמ' 127).


החיים או הכסף

לאחר שהצליח להחזיר את כבודו בעיני אשתו מרגיש ברגר בעצמו כוח להחזיר לעצמו את הכרת ערכו על־ידי מפגש דראמטי עם לודרסן, ממש כשם שרוגנוס יזם את ידידותו עם ברגר כדי להיפטר מן המועקה המוסרית, להתוודות בפני קורבנו ולזכות במחילתו.

ברגר מעולל סצינה, אשר דומה כי נלקחה לימים ונשתלה במחזה (ובסרט) Sluth (“משחקי בילוש”) של אנתוני שאפר. ברגר מופיע אצל לודרסן שעה שהלה יושב בלילה ועורך את חשבון קופת הדואר. הוא מפציר בלודרסן להבין את מניעיו ולהודות בכך שהוא, ברגר, היה זה שנהג בתבונה בכך שלא סיכן חייו לחינם.

לודרסן מתייהר ומכנה את ברגר משוגע. הוא טוען שטירופו של ברגר גורם לו להאשים אותו, את לודרסן, בכל כשלון חייו.

ברגר שולף אקדח ומעמיד את לודרסן בפני ברירה: החיים או הכסף. הוא מכריח את לודרסן לנהוג בדיוק כפי שנהג הוא עצמו לפני שנים.

לודרסן נכנע. בקופה יש עשרת אלפים קרונות. ברגר משליך לפניו בחזרה את הכסף, את האקדח, ואומר:

“האומנם תאמר כי צריך אני את כספך? רק דבר אחד היה נחוץ לי, והוא – כי גם אתה תרגיש פעם בכל זה. אתה היית עכשיו – אני, מה שהייתי אז. ומעכשיו אולי אינך עוד גיבור ואני אינני עוד פחדן עלוב.” (עמ' 155).

לודרסן תופס את האקדח, מתרגז, מאיים עליו במאסר, ואז מגלה לו ברגר עד כמה היה מגוחך. האקדח לא היה טעון!

מעתה השפלתו של לודרסן שלמה. הוא נשבר. וברגר אומר: “לא למען העליבך באתי לכאן, אלא למען הציל את כבודי. וכלפיך אתה דווקא, כי אתה אשר השפלת את כבודי יותר מכל שאר האנשים. כלפי האחרים לא איכפת לי. אין ברצוני לבקש ממך כי תשכיח מליבך את אשר התרחש היום. אדרבה, ברצוני כי תשמור את הדבר בזיכרונך, אולם עם זה רצוני גם כי תדע שמהיום והלאה לא תהיה עוד בליבי טינה עליך. יחד עם רוח גבורתך נמחתה גם זו ואיננה עוד.” (עמ' 197).


* סיגורד כריסטיאנסן: “שניים חיים ואחד מת”. רומן. תרגם ש. הרברג. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ד, 1933. 159 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות