1885, 1924, 1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.10.1972

זלמן דוד לבונטין (1856–1940) עלה לארץ פעמיים. בראשונה עלה מרוסיה בהיותו בן עשרים ושש, באביב 1882, יסד ביפו את “ועד חלוצי יסוד־המעלה”, עסק בחיפושי אדמות לקנייה והיה עם משפחתו ואחרים בין ראשוני העולים על “ארד אל עיון קרא”, היא אדמת ראשון לציון, לפני תשעים שנה, ושימש כראש הוועד הראשון שלה.

שנה ושמונה חודשים שהה לבונטין בארץ, ומסיבות משפחתיות נאלץ לעזוב את המושבה החדשה ולחזור לרוסיה; שם עבד בבנקים בערים שונות ולא הפסיק את פעילותו בתנועת “חיבת ציון”. בקונגרס החמישי (1901) הציע הרצל להזמין את לבונטין לנהל את “אוצר התיישבות היהודים” בלונדון, וכעבור שנתיים הסכים למנותו כמנהל של אפ"ק (אנגלו־פלשתינה קומפני) ביפו. לבונטין חזר לארץ־ישראל לאחר שנעדר ממנה עשרים שנה (1883–1903) ופתח את הבנק הלאומי ביפו ועמד בראשו יותר מעשרים שנה, (עד 1924). בתפקידו זה אף עזר בהלוואות לבוני בתיה הראשונים של תל־אביב, לאיכרי המושבות, יסד קופת־מלווה בארץ והפיץ בה את הרעיון של הקואפרציה האשראית. הוא נפטר בתל־אביב ב־1940.

רשמיו היותר מעניינים וציוריים הם מסיורי קניית הקרקעות שעשה עם יוסף פיינברג בשנתו הראשונה בארץ. וכן זיכרונותיו מן השנה הראשונה לייסוד ראשון לציון. בפרקים אלה מתגלה בו ניצוץ של מספר, ואילו בשאר הפרקים מתגבר בו העסקן, לעיתים גם העסקן הדואג (אך אינו יחיד בדאגה זו) להערכה נכונה של פעולותיו בהיסטוריה היישובית, ולפולמוס עם מנגדיו.

עסקי תיווך וסרסרות קרקעות היו רעה חולה למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, וזיכרונותיו של לבונטין מלאים אותם ואת סכסוכיהם. (עד היום שמור עימי כתב־יד של “מחזה” משנת 1914 בשם “הבורס”, שכתבו בימי בחרותו בפתח־תקוה דודי ברוך בן עזר (ראב) וחתם עליו בשם “הג' ר' עיפס שאינו לוקח דמי סרסור,” וגיבוריו בשמות בדויים – כתריסר סרסורי קרקעות מתושבי המושבה. דודתי אסתר ראב מספרת כי ה“מחזאי”, אחיה, שהיה גם בעל כישרון־משחק, נהג, בנוח עליו הרוח, לעמוד בביתם במגרעת החלון הרחבה, ששימשה לו בימה, ולהציג בזה אחר זה את כל “סרסוריו”).

את הנסיעה המעניינת ביותר עשה לבונטין ב־1882 מיפו לאשדוד ולעזה, יחד עם יוסף פיינברג, מתוך מחשבה לקנות שם את האדמות שעליהן היתה עתידה להתיישב הקבוצה שיסדה אחר־כך את ראשון לציון. שני נוסחים לתיאור המסע. הנוסח בספר “לארץ אבותינו” הוא, כנראה, המאוחר יותר, ועבר עריכה יסודית (כך על כל פנים במהדורה השלישית שבידי). ואילו התיאור המקורי, הארכאי והספרותי יותר של המסע, מצוי בחמשת פרקי “תמונות וצללים”, שפירסם לבונטין ב־1886 במאסף “כנסת ישראל” אשר הופיע בווארשה. רוב הסיפורים מחיי הארץ באותה תקופה, כסיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט ברזילי, היו מעין “סיפורי־מסע” כאלה, והחפץ לעמוד על טיבו של הז’אנר הארץ־ישראלי הזה וקסמו המיוחד, ישווה את הרצאת הדברים ב“לארץ אבותינו” במהדורתו השלישית עם התיאור המקסים ורב־ההרפתקה והאכזוטיקה של אותו מסע ב“תמונות וצללים”.

בעזה מתאכסנת המשלחת בבית האדון רפש. מסתבר שאדון רפש זה הוא יהודי מומר (ב“לארץ אבותינו” ניתן שמו המקורי: שפירא). ואדון רפש, העוסק גם הוא בסרסרות קרקעות, מכריז ברגע של התגלות בפני אורחיו:

“לא אכחש מכם אדוניי, כי אמנם עזבתי מקור־מחצבתי, אבל בכל־זאת ליבי הומה אהבה וידידות לעם ישראל, ואם רק לא תכחשו מאיתי מטרת נסיעתכם, הנה אוכל להועיל לכם רב. זה שנים אחדות לשבתי פה. יודע אנוכי שפת הארץ, תושביה, נימוסיה וחוקיה. הבידואינים יושבי פלך עזה יכבדוני עד מאוד והנני פה כאב וראש לכל הערבים מקטנם ועד גדולם. הפלך עזה הוא כיכר רחבת ידיים ואנוכי כבר השמעתי דעתי לפני הקונסול האנגלי כי הפלך הזה הוא היותר מוכשר להתיישבות היהודים ובכל לבבי ונפשי חפץ אנוכי להיות לכם לפה ולעמוד על ימינכם.” (“כנסת ישראל”, 582–583).

בתיווכו של האדון רפש, שהוא האדם האירופאי היחיד בעיר עזה, נפגשים לבונטין ופיינברג עם “הנשיא הבידואיני” איברהים:

"כשתי שעות לפני חצות היום יצאנו מעזה ללכת דרומה, וכשעה אחת אחר חצות באנו עד הכפר דיר־בלך היושבת כשעה אחת מחוץ הים, מוקפת סביבה שדות דשנים ועצי תמרים למכביר. – ואחר־כן עברנו הלאה ונלך בדרך כארבע חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בידואינים ונבוא עד נחל גרר לפנות היום.

אוהל הנשיא איברהים אחוז ביתדות חזקים מעורות גמלים ומקושט באדרי שער חטובות אטון מצרים ופרס. בבואנו האוהלה, הציעו על הרצפה כסתות וכרים משוזרים שש ותכלת. ערבי אחד הגיש לפנינו מקטרת האשישה [כנראה נרגילה. – אב"ע] והשני לקח את המדוכה וישם בה זרעוני הקהוה וישב על פתח האוהל וידך במדוכה את זרעוני הקהוה הידק היטב והיכה במדוכה להשמיע קול, אשר יבשר בזה אל יתר גרי האוהלים, כי אורחים סרו אל אוהל הנשיא למען יבואו גם המה לקדם את פניהם. – כעבור רגעים אחדים באו עוד שלושה ערבים מעוטפים במעילי הבידואינים ובנשלם נעליהם מעל רגליהם, דרשו לשלומנו וישבו על־ידינו.

– האורחים האלה – אמר הנשיא איברהים אל הערבים – כמה אנשים גדולים ונשואי־פנים, והפחה בעזה אף האדון רפש ביקשוני ללוות אותם בדרך ולשוט עמדם פה.

– ברוכים יהיו לאלוה! – ענו הערבים.

– אף לא מהאנגלים הכופרים המה, בלתי אם מבני־ישראל – הוסיף הנשיא לספר להם.

– אנחנו ובני־ישראל – אחים אנחנו, חי מחמד! – ענה האחד…

­– לו היו פה אירופיים, כי אז בטח הוטב מצבנו פה – ענה הנשיא בהביטו בפנינו ובפני רעיו הערבים.

– אבל נשיאנו – קרא אחד הערבים – האירופיים יביאו כפירה בנו ויטו את יושבי העיירות מדרך האמת.

– אל תדבר כדברים האלה, עבדל פתח – ענה השני – לא כל התמרים בני גובה אחד!

– כן הדבר – ענה השלישי – כבר מילתי אמורה, כי בני־ישראל אחים המה לנו."

(שם. עמ' 585–587).

סוף דבר אין קניית הקרקע הזאת יוצאת לפועל, וראשון לציון נוסדה באדמת עיון קרא, ולא בסביבת דיר בלח אשר ברצועת עזה.

ואולם עוד לפני שבאה על סיומה פרשת קניית אדמות המושבה, נפגשים לבונטין ופיינברג בירושלים עם פרופסור הופמן, “אבי המושבות של האשכנזים הווירטמברגים בארץ־הקודש”.

ב־1882 היו בארץ ארבע מושבות של הטמפלרים: בירושלים, בחיפה, ביפו ובשרונה. הופמן מסביר לאורחיו את מהות ההתיישבות בארץ־ישראל (את ההקבלה בין התיישבות הטמפלרים לציונות ניסיתי לתאר בספרי “אנשי סדום” וכנראה אשמתי היא, אם איש מן המבקרים לא שם לב לפרט קטן זה):

“הפרופסור הופמן סיפר לנו דברי־ימי התייסדות המושבות האלו ואת כל המעצורים והמכשולים שהיו לפניו על דרכו. נוכחנו לדעת, כי ההתיישבות בארץ־הקודש לא תוכל להיות התיישבות כנהוג בארצות לא נושבות אשר תמשוכנה אליהן את הרעבים ללחם או את האצים להתעשר מארצות שונות, כי אם רעיון רוחני דרוש שיהיה לרוח החיה באופני הסיבה הזאת, והרעיון הרוחני שנטע מר הופמן בחוכמתו בלבבות בני עדתו, הוא שעמד לעבור על כל המכשולים שהיו לפניו. הרעיון הרוחני, הוא שעמד לו לייסד מושב שרונה, במקום כזה שהאדמה היתה אדמת חול והאוויר היה רע מאוד ויגזור על ימין ועל שמאל ויאכל חלק גדול מהבאים שמה; וכל זאת עשה רק למען הראות, כי אמת בפי הנביאים שחזו: ‘יהיה השרון לנווה צאן’.” (“לארץ אבותינו”, עמ' 50).

ואי אפשר לסיים רשימה זו בלי להביא את השיר ששרו לבונטין וחבריו בשנה הראשונה בראשון לציון, לאחר הניסם מן השדה רועים ערביים בחשכת הלילה:

– יהודה, יצחק, מחמד! – קראתי לשני נערי היהודים ומשרתי הערבי, אשר נמו שנתם באורוות הסוסים, – קומו מהרה וחיבשו הסוסים ונרכב חיש מהר ונצא השדה.

לא עברו חמישה רגעים וכבר ישבו שבעה אנשים מאיתנו על הסוסים, מזויינים זה בקנה־רובה וזה בחנית וזה במקל ונרכב אל שדותינו. לקול שריקותינו ודהרות סוסינו נפוצו הערבים ובהמותיהם לכל רוח; רדפנו אחריהם ונשיג שני רועים וחמש בהמות ונשוב אל המושב בשמחת ניצחון.

ובקול תרועה זימרנו הפזמון הידוע:

“אדיר הוא ולא ינום. / בחור הוא ולא ישן / שדי! / שדי! / הן בעיר והן בכפר / הן בבקעה הן בהר / תצילנו מכל צר!” (שם. עמ' 93–94).

1. תמונות וצללים מחיי החלוצים הראשונים והאיכרים באה“ק מאת זלמן דוד בן יהודה לייב לעוואנטין. מתוך: “כנסת ישראל”, יוצא לאור על ידי שאול פנחס ראבינאוויץ, וארשה תרמ”ו, 1886. עמ' 577־588.

2. ז. ד. ליבונטין: לארץ אבותינו. דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ“ב־תרמ”ג. מהדורה ראשונה, וארשה, תרמ“ה, 1885. מהדורה שנייה מתוקנת, ת”א תרפ“ד, 1924. מהדורה שלישית, הוצאת מסדה, תל־אביב, תש”י, 1950. 158 עמ'.

*

 

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון    🔗

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק תשעה־עשר, חלק שני: יהודה מדריך את מייסדי ראשון־לציון וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882

פרשים על הירקון

בסוף הקיץ ההוא [תרמ"ב, 1882] נוסדה המושבה השנייה של העלייה הראשונה בארץ־ישראל, ראשון־לציון, ולאחריה נוסדו ראש־פינה [גיא אוני בגלגולה הראשון] וזכרון־יעקב. החלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוּד מושבות. אחדים מן האנשים המעורבים בקנייה ובהקמה ביקרו בירושלים אצל פרומקין, עורך “החבצלת”, ואצל יחיאל מיכל פינס, כדי לשאול בעצתם. פינס היה נציג הקרן של השר משה מונטיפיורי, שמטרתה היתה לעזור ליהודים בארץ־ישראל להתפרנס מעבודות יצרניות ולהשתחרר מן התלוּת בשיטת החלוקה. הוא ניסה לעזור רבות גם למתיישבי פתח־תקווה, הן בכסף והן בהעמדת המושבה על יסודות חברתיים וכלכליים בריאים יותר.

אחד ממייסדי ראשון־לציון, זלמן דוד לֶבוֹנְטִין, פנה בבקשה לפרומקין:

“אולי אתה יכול להמליץ לי על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקי וידריך בעבודת האדמה גם את שאר המתיישבים, שרוּבּם עדיין חסרי ניסיון בחקלאות?”

פרומקין לא היסס רגע והמליץ על יהודה.

יהודה נפגש עם זלמן בביתו של פרומקין, ולאחר משא־ומתן קצר הוסכם כי בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש יקבל עליו יהודה את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות של שנת תרמ“ג, שנת 1882, עזב יהודה את ירושלים והלך לראשון־לציון שרק בשלהי הקיץ הוקמה [ואילו שנת השמיטה תרמ”ב הסתיימה־למעשה רק אחרי החגים של שנת תרמ"ג]. שם מצא את לבונטין וכמה מן המתיישבים הראשונים גרים בצריף מלא כלי־עבודה ושקים של תפוחי־אדמה. בלילה הוזמן לישון עימם על השקים הללו.

למחרת, השכם בבוקר, ערך סיור של היכרות בסביב. הוא הגיע לאחת הבקעות במושבה, ונדהם לראות את חבורת המתיישבים הצעירים, כולם חרוצים ונמרצים, שירדו זה לא מכבר מן האונייה ביפו – עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר בפתח הבקעה.

“מה אתם עושים?” שאל.

“אנחנו מתכוונים לחסום את מי הגשמים בבקעה.”

“לשם מה?”

“תהיה לנו סַגַ’עלְקָה.”

“מה זאת סג’עלקה?”

“זה ברוסית אגם מים המשמש להשקייה ולצֵיד דגים.”

“השתגעתם? במקום מי השקייה תהיה לכם כאן ביצה, ובמקום דגים – קדחת ממארת!”

“אתה מגזים.” – “ובהונגריה אין אגמים?” – “אתה לא מבין, הוא בא מירושלים!” – נשמעו קולות.

"לטובתכם, אני מזהיר אתכם – "

לא שמו לב אליו והמשיכו בשמחה בעבודתם, כשהם שרים שירים רוסיים שהביאו עימם מן המולדת הרחוקה.

יהודה מיהר אל לבונטין והסביר לו איזה אסון ימיטו על עצמם הבחורים החרוצים, היוצרים בהתלהבות – ביצה! – לבונטין נסע למחרת ליפו, התייעץ שם עם הברון אוֹסְטִינוֹב [סבו של שחקן הקולנוע הידוע פיטר אוסטינוב] וד“ר לוֹרְך, בני המושבה הגרמנית ביפו, ובסופו של דבר נתקבלה דעת יהודה, והאגם של ראשון בוטל. ועוד שנים רבות לאחר מכן, כשהיה יהודה פוגש את חבריו מבּין ראשוני המושבה, ובייחוד את ידידוֹ הטוב לוליק (ישראל) פיינברג, לימים אבי אבשלום, גיבור ניל”י – היו מתלוצצים ואומרים שבגלל יהודה אין אגם בראשון־לציון, שאם לא כן היתה כמו טבריה.

המתיישבים התחילו בעבודה. יהודה קנה זרעים, סוסים ומחרשות, והיה מביא מדי יום מים לבניין ולשתייה ממעיין עְיוּן קַארַא הסמוך, בעגלה רתומה לזוג גמלים. לאחר שירד היורה, יצאו לזריעת תפוחי־האדמה, ששימשו עד לאותו זמן בתור מיטות. בגורלו של יהודה עלה למתוח גם בראשון־לציון את התלם הראשון. המעמד היה פחות חגיגי מזה שנתרחש לפני ארבע שנים בפתח־תקווה, אך עיני לבונטין זלגו דמעות.

במשך השנה הדריך יהודה ועזר לחבורת הביל"ויים הללו, ממייסדי ראשון, בתחומים שונים: פתרון סכסוכים עם השכניחם הערבים, סידור תור השמירה, אילוף סוס משתולל, לימוד מלאכת החריש, הקציר, ורתימת סוס לעגלה.

ידידות עמוקה, שנמשכה מאז שנים רבות, נתקשרה בין חבורת הצעירים והצעירוֹת בני־גילו, הביל"ויים, שהיו שונים לגמרי מחבריו הירושלמיים. הם היו רווקים, סטודנטים־לשעבר מרוסיה, שרו שירי־עם רוסיים ועבריים והיו מנהלים ויכוחים סוערים על הדרכים שיש ליישב בהן את ארץ־ישראל. איש מהם לא חשב שיש לעבד את האדמה רק לשם מילוי מצוות התרומות והמעשרות. להם היה ברור כי מדובר בתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. נפשו של יהודה חיתה בחבורה נפלאה זו, לאחר שנות השיממון בין החומות בירושלים, ושנות הסבל האפור והכבד בפתח־תקווה המסוכסכת.

יום אחד רכב יהודה יחיד לרמלה, בדרך לירושלים. לאה נשארה כל אותה שנה לגור בבית־הוריה, ואחת לכמה שבועות היה יהודה עולה להיות עימה למשך ימים אחדים. חבורת הבחורות הרוסיות, המשׂכּילות והתוססות, שסיימו גימנסיה ולמדו באוניברסיטה, לילות השירה בצוותא בצריף הביל"ויים, הָרְכיבה עימן בחצות על סוסים, ותנאי הקיום שדָמוּ לקשיים שכבר סבלה לאה בימי פתח־תקווה – כל אלה לא נראו ליהודה מתאימים לאשתו הצעירה, שגדלה ללא השכלה בבית ירושלמי דתי ובאורח־חיים שמרני.

לפתע התנפלו עליו שלושה שודדים מזויינים ברמחים. זמן לתחבולות נוסח אבו־יוסף לא היה. יהודה ידע בבירור שהוא נמצא בסכנת חיים. ברגע הנכון שלף את האקדח של סֵיטשִׁי, שממנו לא נפרד לרגע – וירה. אחד השודדים עוד הספיק לדקור ברומח את יהודה בקרסולו והותיר בה צלקת לכל ימי חייו – אבל רק שניים מן השודדים נמלטו על נפשם…

שנת תרמ“ג, 1883, הגיעה לקיצהּ, ושוב אכזבה. יבול השדות לא עלה יפה. המשק שהקים לבונטין – התפרק, והוא־עצמו נטש את ראשון־לציון לאחר השנה הראשונה, חזר מאוכזב לרוסיה, ולא שב לארץ־ישראל אלא לאחר עשרים שנה בערך. לבונטין קנה לו מקום כבוד בתור מייסד מושבת הביל”ויים של העלייה הראשונה, ואילו איכרי פתח־תקווה, שרובם־ככולם, מחוץ ליואל משה סלומון, היו “עולים חדשים”, והם לא נטשו את ארץ־ישראל מיום עלותם אליה, ושבו לעבד את אדמות מושבתם החרבה ולחדש את יישובה בתוך זמן קצר – נחשבו לבני היישוב הישן בירושלים והופקעו מחלקם בעלייה הראשונה עד כדי כך שלאחר מאה שנה נאסר על משפחותיהם להשתתף בספר העלייה הראשונה בהוצאת “יד יצחק בן צבי” – מפני שעורכיו כללו בו רק את אותם אלה שעלו לארץ־ישראל משנת 1882 ואילך!…

*

נספח 1: יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון    🔗

פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן־עזר): התלם הראשון, זיכרונות 1862–1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן־עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית על־יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. עמ' 88–90. מהדורה ראשונה 1956 בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית.

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ־לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון־לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא־ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון־לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי־עבודה ושקי תפוחי־אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי־אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש־רוסית משונה בעיניי. “הדיאדקה” (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה “סאג’עלקה”. לשאלתי מה זאת “סאג’עלקה”, בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש והזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי־השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת!

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד“ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה”סאג’עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ“עין הקורא” (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית־דגון או ממקווה־ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי־האדמה. גם בראשון לציון עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות…

את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי “בהשאלה” לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא “כַּרַאמוֹת” [גזעים] של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור־השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש.

לאחד המתיישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חיבה “שׂים־אל־האווה” (מריח אוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו השמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את “שים־אל־האווה” זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עַם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי־עבודה, אלא בסוסי־רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את “היחסנים” בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון־לציון בעיקר תפוחי־אדמה, ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת־קיץ, על־פי־רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח“כ ד”ר), שטיין (אח“כ ד”ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת/ צוהלים ומלאים משאת־נפש וחום־נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ־לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל“ו (קראו להם אז: בִּילוּ’יְצֵעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקה עד היום הזה [שנת 1930 לערך]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי־עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון “משמר הירדן”, “טל ומטר”” ואם אינני טועה – גם “התקוה”. ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהן יש ליישב את ארץ־ישראל; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם… נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח־תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות… אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית־ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה“הכנסת אורחים” שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הביל"ויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון־לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה, שלושה התנפלו עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם…

מראשון־לציון עברתי לזמן־מה לוואדי־חנין (נס־ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ־לארץ.

[עד כאן דברי יהודה ראב בספרו “התלם הראשון”]

*

נספח 2: פרק מאת דוד יודילוביץ, על פי יואל פרימן, מהספר “דברי ימי ראשון־לציון”: המצורף / יְהוּדָה רַאבְּ (בן־עזר)    🔗

יהודה ראב נולד בשנת התרי"ח [1858] בכפר סנט אישטבן אשר בהונגריה. היה עוזר לאביו בעבודת אדמה וגם היה רועה את צאן אביו.

את החינוך הרך הראשון קיבל על ידי קרובו [בן־דודתו] יהושע שטמפר. בהיותו עוד קטן כבר הגה באהבה לארץ־ישראל.

כבן שמונה־עשרה עלה לארץ־ישראל (בתרל"ה, [1875]) ביחד עם אביו. מיד בבואו ליפו, עלה יחידי ירושלימה ברגל, מה שנחשב בזמן ההוא לגבורה; בירושלים עסק עם אביו בתעשיית גבינה ומכירתה.

כשמייסדי פתח־תקווה, סלומון, גוטמן ושטמפר, גמרו את קניית השטח הראשון, נצטרף יהודה ראב אליהם בתורת חלוץ היישוב החקלאי. הוא לימד את עבודת האדמה. וניהל את ההגנה כנגד הליסטים הערבים.

כשנוסדה ראשון־לציון, הזמין זלמן דוד ליבונטין את יהודה ראב, לנהל את עבודת המשק שלו. ויחד עם המייסדים התענה באשר התענו הם.

מפה אל פה, שמסר לנו יהודה ראב על ידי יואל פרימן על ימי ראשון־לציון הראשונים, אנו מביאים פה בשמו:

"יצאתי משדות פתח־תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון־לציון. וכיצד מוצאים את ראשון־לציון, שעדיין לא בנויה? נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה “ג’ומֶזֶת אל עיון”. – הבנתי כי זו היא ראשון־לציון. עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.

הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי־מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה־עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד. ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר־כך כנושא כליו של הפקיד בלוך). –

"התבוננתי שלמטה מן הגבעה מתרחשת איזו תנועה: ערביות נושאות סלים על ראשיהן טעונות אדמה, ושופכות אותן אל מורד הגבעה קדמה, ויהודי אחד עומד ומנצח על העבודה. דרשתי בשלומו, ושאלתיו: מה הוא המעשה שאתם עושים?

– "אנחנו עושים סכר, לעצור בעד מי הגשמים בחורף, למען נשתמש בהם לצרכינו.

– "המשגיח הזה היה – כפי שנודע לי אחר־כך – אחד ממייסדי המושבה, יהודה ליב חנקין. לא העירותי לו כלום. לנתי שמה. למחרת בא ז.ד. ליבונטין; התייעצנו על דבר המשק ומה שיש לעשות תיכף: – העמדנו צריף, שנחלק לשלושה תאים: 1) לאורווה; 2) למחסן; 3) לבית דירה. זה היה הצריף הראשון בראשון־לציון.

"באותו פרק זמן נתפרק המשק השיתופי, הקומונה, שהיתה בראשון־לציון, ואני החזרתי להציבור את הבהמות המשותפות והמכשירים, שהיו כולם שמורים בידי ליבונטין.

"והנה העירותי את אוזני ליבונטין על דבר הסכר שעושים לרגלי הגבעה, והבעתי דעתי: ראשית, יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסכר, אזיי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה. ושום תקנה לא יהיה בסכר מלבד להרסו.

"חנקין מצידו, שראה במפעל־מים זה גאולה שלימה למושבה, מצא בדבריי הרס וחורבן לכל מגדליו, ויתנגד בחוזקה לדבריי. –

"ויוסף פינברג עמד לצידי; ודבר זה עורר חמתו של יהודה חנקין. וכמעט שפרצה מחלוקת באסיפה הלזו שדנה בשאלה. אז הצעתי לפינברג, שהיה דר במושבה הגרמנית, הסמוכה ליפו, להזמין את הברון אוסטינוב, ואת לֶמלֶה, ראש המושבה שׂרונה, שיגידו הם את דעתם בתורת מומחים לדבר. ואני ערבתי כי בוא יבואו, יען כי עבדתי אצלם והִכרתים.

הצעתי נתקבלה. הוזמנו ברון אוסטינוב ולמלה ובאו. ודעתם התאימה לדעתי, ועניין הסכר בוטל." –

ראב מספר: שבחול המועד פסח יצא לטייל על סוסו עם יעקב טופורובסקי ולוליק [ישראל] פיינברג מראשון־לציון לוואדי חנין ונבי רובין; בדרך יש ביצה שקוראים בערבית “בַּסַת־רובין”. והנה דבר תמוה לעינינו: האדמה מכוסה עשבים ירוקים נפלאים, בגובה למעלה מן הברכיים. ויכיר בהצמח הגדל פרא את התלתן הידוע, היא הבקיה או טריפוליוֹ, הכול רענן וטרי. וקשה לראות איך נותנים לרכוש יקר כזה שיילך לאיבוד.

כששבו הביתה, סיפר את הדבר לליבונטין, ויבקש ממנו לקנות לו מגָּלים אחדים, והוא יֵצא לקצור את השחת. שמע ליבונטין לעצתו והביא מיפו את המגלים – ראב לקח איתו אחדים מן הביל"ויים, אשר אך באו למושבה, ויצאו לקצור בתלתן. – ארבעה ימים רצופים קצרו, ואין פוצה פה ומוחה, כנראה שאיש מן הערבים לא הבין את הטוב הצפון במספוא הנעשה מן עשבי בר ההפקר האלה.

ראב לימד והורה לצעירי המושבה, את ריתום העגלות, את מעלות הסוסים, ומגרעותיהם; כל המתיישבים פנו אליו והשתמשו בידיעותיו בתורת מומחה לקניית סוסים, פרות, עגלות וכלי עבודה. – וכל זה עשה שלא על מנת לקבל פרס. והוא מתגאה בזה. – את משכורתו קיבל מליבונטין בתורת פקיד שלו. והוא השתדל להיות לתועלת במושבה לכולם.*

יהודה ראב הוא כיום [1938] בן שמונים (עד מאה ועשרים) רענן וחי, ושמח שזכה לראות בהתרחבות כפרו פתח־תקווה שנהייתה לעיר ואם בישראל. –

*

יהודה ראב התחתן בירושלים עם לאה לבית שינברג [שיינברגר] ילידת אונגריה. היא ילדה לו 3 בנים ובת אחת. – הבנים: ברוך, נשא את רבקה שלנק; אליעזר [אלעזר], נשא את בלה שריבמן; בנימין, נשא את דבורה ליפסקי [אלה הוריי, אב“ע]. – הבת: אסתר נתאלמנה מבעלה יצחק גרין ז”ל.

[סוף הפרק על יהודה ראב ב“דברי ימי ראשון לציון”]

אהוד בן עזר: את הפרק מספרו של דוד יודילוביץ “דברי ימי ראשון־לציון” מצא ושלח לי נעמן בלקינד. השוואת המקורות שהבאתי כאן מראה, חרף השוני בפרטים פה ושם – עד כמה אפשר לסמוך על יושר מסירָתו של יהודה ראב את זיכרונותיו – בתור מקור אמין וראשון במעלה לייסודן של פתח־תקווה וראשון־לציון. אדם אמיץ וישר היה, שלא חשש לומר את האמת גם בפני תקיפים ממנו, ורבה מאוד היתה גם מקצועיותו בחקלאות. לא לחינם העריצה אותו כל ימיה בתו המשוררת אסתר ראב.

על כל אלה העניק לו דוד יודילוביץ בראש הפרק על אודותיו בספרו את התואר – “המצורף”, שהרי יהודה לא היה בעל נחלה בראשון־לציון ולא נמנה להלכה על מייסדיה, אבל למעשה היה מצורף למייסדיה במשך כל שנתה הראשונה.

פרטי הספר והציטוט: ראשון־לציון / התרמ“ב־1882 – התש”א־1941 / העורך: דוד יוּדִילוֹבִיץ (כתיב גלותי) / דוד יוּדָה־לֵב־איש (כתיב עברי) / יצא לאור בעזרת חברת “כרמל מזרחי” / שלהי התש"א, ראשון לציון 1941 / עמ' 104–105.