רקע
אהוד בן עזר
"ירושלים" לסלמה לגרלף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1921–1928, 1957

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.12.1970


“ירושלים, ירושלים, את ממיתה את כולנו! נדמה לי כי אלוהים עזב אותנו!” – אומר אחד האיכרים השבדיים שבאו מדאלארני לירושלים ב־1896 ונספחו אל המושבה האמריקאית של מרת גורדון, ודברים אלה הוא אומר מול גופת אהובתו, גונהילד, שהתייבשה ומתה במכת־חום, בשמש הקשה של ארץ־ישראל.

עיר קשה היא ירושלים של סלמה לגרלף: “הדבר אמנם כך הוא, שלא כל בני־האדם הם חזקים למדי בשביל לשאת את החיים בירושלים, וגם אלה היכולים לשאת את האקלים, ואין מחלות מתדבקות בהם, רואים אותם תכופות נכנעים ונופלים. העיר הקדושה עושה אותם קשי־יום או מטורפים, כן, היא גם ממיתה אותם. אי־אפשר כלל לגור שם כמה שבועות, בלי לשמוע את האנשים אומרים על פלוני או אלמוני שמת פתאום: ‘ירושלים המיתה אותו.’” (עמ' 229).

ספרה של סלמה לגרלף הופיע לראשונה ב־1901, כשנתיים לאחר שביקרה הסופרת בירושלים וראתה במו עיניה את החיים בעיר, בסוף המאה הקודמת, אף השתמשה בחומר שאספה לשם כתיבת ספרה. אמנם, לא תמיד במיטב הבנתה. כך למשל היא כותבת כי אחרי בנייני הרוסים (“מגרש הרוסים”) בצד המערבי של ירושלים “משתרעות המושבות החקלאיות החשובות של היהודים והגרמנים, המנזרים הגדולים ומוסדי הצדקה השונים” (עמ' 231), וכבר העיר על כך יעקב רבינוביץ [המתרגם] בהערה בגוף הספר: “הסופרת חשבה את השכונות היהודיות החדשות בירושלים של אז למושבות חקלאיות, כי הנוצרים קוראים להן ‘קולוניות’.”

ואמנם ראוי לציין כי יחסה ליהודים בספר אינו מצטיין בחיבה יתירה. יהודים קנאים חופרים מקברה זקנה יהודייה שמתה בבית חולים של המיסיון, ואשר נקברה בבית הקברות היהודי על ידי אנשי המיסיון, והם מבקשים להשליך את גופתה החוצה. אינגמר בן אינגמר, גיבור הספר, עובר על פניהם בלילה, נלחם עימם, והם פוגעים בעינו במכת סכין וגורמים לו לעמוד בחשש עיוורון גמור, אשר בעטיו הוא עוזב את ארץ־ישראל וחוזר לשבדיה מולדתו.

מעיר יעקב רבינוביץ בגוף תרגומו: “מאורע זה, מעשה שהיה, מסופר פה בצורה נוצרית טנדנציוזית, ובאמת שימש מקרה זה צעד ראשון להתעוררות הכרת־הכבוד של היהדות הירושלמית. במעשה זה השתמש בן־אבי בסיפורו ‘הקורבן’, והאירו מנקודת ראותנו אנו.” (עמ' 355).

בליל קיץ ערפילי של שנת 1880, מספרת סלמה לגרלף, עשתה אוניית הנוסעים הצרפתית הגדולה “ל’אוניבֵרס” את דרכה על פני האוקיינוס האטלנטי בקו שבין ניו־יורק ולאֵ־האבר. באונייה נמצאה אישה אמריקאית צעירה בשם מרת גורדון עם שני ילדיה הקטנים. במעמד מרגש מתוארת טביעת האונייה (וגדול כוחה של סלמה לגרלף בתיאור מעמדים מרגשים, שמסוגלים להעלות דמעות אף בעיני קורא ביקורתי ככותב השורות הללו, ובייחוד בהגיע פרשת־האהבה שבספר אל סיומה בסופו). מרת גורדון ניצלה בדרך נס, ורעיון האחווה שמאיר את הכרתה בהינשאה על פני הגלים, לאחר טביעת ילדיה, הוא שגורם לה לעלות לאחר זמן עם בעלה לירושלים וליסד את המושבה השיתופית בעלת העקרונות הדתיים־נוצריים.

אף כאן כותבת סלמה לגרלף בעקבות מעשה־שהיה. אותה שכונה, ששבה ונתגלתה לנו לאחר מלחמת ששת הימים, השכונה האמריקאית, אכן נוסדה במאה הקודמת בעקבות מקרה טראגי, ומייסדיה היו בני משפחה נוצרית משיקאגו ושמה ספפורד. אשתו של ספפורד, אנה, יצאה בשנת 1873 עם ארבע בנותיה לטייל באירופה. בהיותן בלב ים התחוללה סופה קשה שטיבעה את האונייה. הבנות טבעו, ואילו האם, שניצלה בנס ושבה אל ביתה, החליטה לעלות לירושלים עם בעלה ולהתחיל בחיים חדשים. אליה הצטרפו כמה משפחות סקאנדינאביות, שהקימו איתה לפני כתשעים שנה את המושבה האמריקאית.

ברטה ספפורד־ואֵסטר, שנפטרה בירושלים לפני זמן לא רב, ואף נכתב עליה אצלנו בעיתונים, בתה של אותה אנה ספפורד, פירסמה ב־1950 ספר באנגלית “ירושלים שלנו” ובו היא מספרת על תולדות משפחתה בירושלים בשנים 1881־1949, ומזכירה את עליית האיכרים השבדים מדאלאני ואת ביקורה של סלמה לגרלף.

כל אלה הם, כמובן, בבחינת חומרים ורקע, כי עיקר הרומן של סלמה לגרלף, כמוהו כספרה הראשון “גסטה ברלינג” (1891) – הוא בתיאור הדרמה הצפונית, הממזגת תיאורים ריאליסטיים של הווי היסטורי ושל חיי יום־יום כפריים – עם תמונות פאנטאסטיות ודמויות דמיוניות. ירושלים היא רק אחת הבימות לדרמה של הספר, ועיקר הרומן – פרשת הולדתו של אינגמר בן אינגמר, אהבתו לגרטרוד, התכחשותו לה, על מנת לזכות מחדש בנחלת אבותיו, באמצעות נישואים עם כלה עשירה. ומכאן ואילך מתפתלים גורלות גיבורי הספר, שלובים באמונות טפלות, בקללה הרודפת אותם ובחיפושיהם הדתיים אחרי “ירושלים של מעלה”. אלא שירושלים של מעלה אינה קיימת אלא בדמיונם של האיכרים השבדיים התמימים. ובבואם לעיר מוכת החום, החולי, האבק, השנאה, הקנאה ולשון־הרע – הם קמלים, ורבים מהם מתים או שוגים בהזיות־שווא.

למרות העניין המרתק שיש לקורא הישראלי בתיאורי ירושלים כפי שנראתה לסלמה לגרלף, הרי עליו להודות כי מיטבו של הספר הוא דווקא חלקו הראשון, המתרחש כולו בשבדיה! וסיומו – שאף הוא במולדת הצפונית. ואילו ניסיונה של הסופרת לקבץ ידיעות היסטוריות עם אגדות ומסורות ששמעה, ליקטה, לכדי מיתוס פאנטאסטי־מזרחי המלווה, בדומה לאגדות־הצפון, את גיבוריה בארץ־ישראל – ניסיון זה נראה לעיתים קצת מלאכותי ומאולץ.

אגב, לא אתפלא אם דניס מייקל רוהאן קרא ב“ירושלים” את הפרק “הבאר של גן־העדן” בטרם התגנב ונכנס להצית את מסגד אל־אקצה. בפרק זה מספר אינגמר מאנסון לגרטרוד, ההוזה בקדחת, כיצד הוא עתיד להתלבש בבגדי ערבים ולהתגנב אל מסגד אל־אקצה כדי להביא לה מן הבאר אשר שם, שמימיה באים מגן־העדן, מים זכים (לא מי־בורות מורעלים), אשר ירפאוה ממחלתה. הוא מצליח להתגנב ולשאוב את המים, אולם ביציאתו מן המסגד הוא נתפס, ורק נס שהוא מצליח לחולל, באמצעות המים, מציל אותו ממוות בפגיוני המוסלמים הקנאיים.

תרגומו הצלול והפיוטי של יעקב רבינוביץ מתאים לרוח הספר ושובה את דמיונו של הקורא גם במקומות שבהם סגנונו ארכאי, ללמדך שלא כל תרגום מיושן רע הוא, ולא תמיד החדש – משובח.


* סלמה לגרלף: “ירושלים”. תרגם יעקב רבינוביץ. תרפ“א–תרפ”ח [1921–1928], א’־ב‘. מהדורה מתוקנת בכרך אחד, הביא לדפוס שמשון מלצר. הוצאת ניומן, תל־אביב, 1957. 395 עמ’.

המלצות קוראים
תגיות