רקע
אהוד בן עזר
"ביליטיס" לפייר לואי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1968

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.1.1975


בשנת 1894 פירסם המשורר הצרפתי פייר לואי (1870–1925), סימבוליסט, ידידם של ז’יד וּוַלֵרי, ומייסד כתב העת La Congue את הספר “שירי ביליטיס” שבשערו צויין: “מתורגם מיוונית”, בליווי הקדמה על תולדות חייה של המשוררת היוונית, בת־דורה של ספפו:

ביליטיס נולדה בתחילת המאה השישית לפנה"ס, בכפר הררי, השוכן בגבולות מילאס, מזרחה לפאמפיליה. אזור זה היה קודר ועצוב, מואפל על ידי יערות עבותים, כשגוש ענקי של הרי הטורוס חולש עליו. היא היתה בתם של יווני ואישה פיניקית. דומה שלא הכירה את אביה, שכן לא נזכר בשום מקום בזיכרונות ילדותה. היא חיתה חיים שקטים עם אימה, אחיתיה וחברותיה הצעירות. מדי בוקר היתה קמה, הולכת לרפת, מוליכה את הבהמות אל השוקת, עוסקת בחליבת הפרות. ובימים נאים היתה משוטטת בשדות ומשחקת עם חברותיה בכל מיני משחקים, עליהם היא מספרת לנו בשירתה.

חייה הפאסטוראליים באים אל קיצם עם התבגרה והתמסרה באהבה עזה לרועה־הצאן לוקס, שהיה הגבר הראשון בחייה. אין אנו יודעים מה עלה לה באהבתה זו. ביליטיס נטשה את פאמפיליה מפני טעמים בלתי־ידועים, ושוב לא חזרה למקום הולדתה. לפי שיריה אנחנו מוצאים אותה אחרי־כן במיטילנה, בירתה של לסבוס, הבנוייה על חצי־אי, למול חופי אסיה. הים הכחול הקיף את הכרך, והרחובות הצרים הצפופים מהמוני־אדם הבהיקו בשלל צבעי האריגים, גלימות־הארגמן ויקינתון, חלוקי־שיראין שקופים, ושלמות נסרחות באבק מנעלים צהובים.

ושם, בחברה שבה הגברים עסוקים בלילות במשתאות של יין ומחוללות, שאין בה מפלט לנשים אלא בהתקרבותן האחת אל השנייה ובמציאת נחמה בבדידותן ובדביקותן באותן האהבות העדינות, שהיה בהן יותר מהתשוקה האמיתית מאשר פריצות, שם פגשה ביליטיס בספפו, וממנה למדה סוד אהבת־נשים ועליה כתבה בשירה, כשהיא מכנה אותה בשם פסאפפה.

גולת הכותרת של תקופת ישיבתה של ביליטיס בלסבוס הוא מחזור שלושים האלגיות המתארות את תולדות אהבתה לנערה צעירה בשם מנאסידיקה:


שדיה של מנסידיקה

בזהירות פתחה בידה את חלוקה והגישה לי את שדיה החמים והענוגים, כהקרב לאלה זוג יונים חיות.

"אהבי אותם – אמרה – אני אוהבת אותם כל־כך. הם ילדים פעוטים, יקירים. אני מתעסקת בהם כשאני לבדי, משתעשעת בהם. אני מהנה אותם.

"אני מקלחת אותם בחלב, זורה עליהם אבקת פרחים. שערותיי הדקות, המנגבות אותם, חביבות על פטמותיהם הקטנות. אני מלטפת אותם וכולי – רעדה. אני כורכת אותם בצמר.

“הואיל ולא יהיו לי ילדים, היִי, אהבתי – מניקתם, והואיל ורחוקים הם מפי, העניקי להם נשיקות בעדי.” (עמ' 42).

מחזור האלגיות פורש את סיפור אהבתן של שתי הנשים, למן הפגישה הראשונה, דרך הקירבה האירוטית הראשונית, המהוססת, ההתקשרות הקבועה, התלקחות אהבתה וקנאתה של ביליטיס למנאסידיקה, עד לסוף המר – בגידותיה התוכפות והולכות של מנאסידיקה, ההשפלה־העצמית והייאוש של ביליטיס, והפרידה.

ביליטיס הולכת עתה לקפריסין ומתחילה את חייה בפעם השלישית, בתור אשת־תענוגות לגברים ולנשים גם יחד, אשר חיה חיי עוגבת הפורטת ושרה על בשרה ועל חייה. בשיריה מתקופה זו לא נמצא עוד את התמימות של תקופת התבגרה ואהבתה ללוקס, וגם לא את אהבת חייה היחידה והנכזבת למנאסידיקה, אלא שיכרון מעייף של תאוות בשרים, שאליו נילווית האירוניה, פרי חוכמת חיים וייאוש כאחד:


לבעל מאושר

מקנאה אני בך, אגורקריטס, שיש לך אישה כה חרוצה. היא בעצמה מטפלת ברפת, ובבוקר, במקום להתעלס באהבים, היא משקה את הבהמות.

אתה שמח בכך. שיחלמו אחרים, אומר אתה, רק על חשקים נחותים, ערים בלילות, ישנים ביום ומבקשים עוד בנאפופים את הרווייה הנפשעת.

אכן, אשתך עובדת ברפת. יש המרננים אפילו, כי הוגה היא אלף חיבות לעיר הצעיר בחמוריה, הו, זה בעל־חיים נאה! יש לו כתם שחור מעל עיניו.

מרננים עוד, כי היא מתעלסת בין כרעיו, מתחת לבטנו האפורה והנעימה… אבל האומרים כך הריהם מוציאי דיבה. אם חמורך נושא חן בעיניה, אגורקריטס, הרי מבטך מזכיר לה, ללא־ספק, את שלו. (עמ' 61).


ההפתעה הגדולה

קברה של ביליטיס – מספר פייר לואי – “נמצא על ידי מר ג. היים בפאלאקו־לימיסו, בפאתי דרך עתיקה, לא הרחק מחורבות אמאתונטה. החורבות הללו כמעט שנעלמו מזה שלושים שנה, ואבני הבית, שם אולי שכנה ביליטיס, משמשות כעת אבני הרציף של נמל פורט סעיד. אך הקבר חצוב בתוך מעמקי האדמה, לפי המנהג הפיניקי, וניצל אף מגונבי־אוצרות. מר היים חדר לשם דרך באר צרה ממולאת עפר: בקרקעיתה מצא פתח סתום, שצריך היה להבקיע אותו. מערת הקבר הנרחבת והנמוכה, המרוצפת באבני־סיד, היו לה ארבעה קירות, מצופי לוחות־אמפיבוליט שחור, עליהם היו חקוקים באותיות זעירות פרימיטיביות שיריה. שם שכבה בארון גדול של קרמיקה, תחת מכסה מגולף על ידי פסל־אנדרטאות עדין־נפש, אשר כייר בחומר את דיוקנה של המנוחה. כשפתחו את הקבר, נתגלתה באותו מצב, שיד נאמנה השכיבה אותה לפני עשרים וארבע מאות שנים. בזיכי־בשמים היו תלויים ביתדות של חומר, ואחד מהם, אף לאחר זמן כה כביר, הדיף עדיין ריח־ניחוח. האספקלריה של כסף מרוט, בה היתה ביליטיס ניבטת, והציפורן, בה היתה מעבירה את הששר הכחול על עפעפיה, נמצאו על מקומן. עשתורת קטנה ערומה, מזכרת יקרה לעולם, עוד שמרה על השלד, המקושטת בכל עדיי־הזהב שלה והלבנה כזמורה של שלג, אך כל־כך עדינה וכל־כך פריכה, שעם המגע הקל נתפוררה לאבק.” (עמ' 10).

במילים אלה חתם פייר לואי את הקדמתו לשירי ביליטיס, ואף ציין: “קונסטנטין, אוגוסט 1894”.

תיכף להופעתו עורר הספר התפעלות רבה בחוגי הסופרים והקוראים בשל האירוטקה הטהורה, חן־הקדומים החופף עליו, ובשל שלימותו הפיוטית. המבקרים התפעלו מגודל הספרות העתיקה, הקלאסית, וכמה מביניהם אף העמידו פנים שמכירים הם מכבר את המשוררת היוונית הגאונית, ומוקירים אותה.

ואז גילה לואי את הסוד: ביליטיס לא היתה ולא נבראה. כל השירים הם מעשה־ידיו, בדייה פיוטית, וכן גם תולדות חייה. קאפריזה ספרותית של פייר לואי, שבבקיאותו הרבה בעולם היווני העתיק ובספרותו, השכיל “להמציא” דמות משכנעת, בעלת ביוגראפיה, משוררת יוונית קדומה, ו“לזייף” את שיריה בהעניקו לבוש ארכאי מושלם לחוויותיה האירוטיות – ונעשתה כך ליצירה בעלת ערך עצמאי, אולי המפורסמת ביותר כיום מבין כל יצירותיו.


* פייר לואי: “שירי ביליטיס”, מיבחר. עברית: אליהו מיטוס. ציורים: גד אולמן. הוצאת עקד, 1968. 68 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות