1964

המאמר פורסם לראשונה בירחון “מאזניים” בחודש נובמבר 1965

חן רב נסוך על דפי החלק השני לספרו של שלמה לביא “עלייתו של שלום ליש”, דפים שסיפורם לא תם אלא מכוח הגורל, שהקדים מותו לסיום כתביו. סיפורו האוטוביוגראפי של המחבר נמשך על פני חודשיו הראשונים בארץ, שנתו הראשונה שעברה עליו בפתח־תקווה, בכפר־סבא בראשיתה, בטיול לירושלים ובהנחת היסודות לבית־החרושת של המהנדס נחום וילבושביץ, לסבון ולשמן, בבן־שמן, על האדמה שנגאלה על ידי הקרן הקיימת בבית־עריף.

הספר צריך להימדד לפי שתי בחינות ובשתיהן עולה המבחן יפה.

הבחינה היסטורית של הספר פורשת יריעה אופיינית ומעניינת מחיי אנשי העלייה השנייה, “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” במושבות, בתקופת כיבוש העבודה העברית, תקופה של ייאוש ולבטים מבפנים. – שרק לאחר שנים הפכו לאגדה זוהרת ודי מוגזמת, ואיבדו את חן קסמם הראשוני.

ספרו של שלמה לביא חושף בכנות מפרקיה של אותה תקופה מבלי להסתיר את שעות הייאוש ואוזלת־היד שלא תמיד באו באשמת ה“איכרים” דווקא. על כן נקרא הספר כתעודה מעניינת לתולדות ההתיישבות בארץ, לקושייה ולמועקותיה, ולדמויות הראשונים שלה, בין אם מדובר באיכרי פתח־תקווה המופיעים בשמם המלא – פסקל, חפץ, גיסין, או רוצ’קין הסנדלר, ובין אם המסופר הוא על אנשי חוגו של שלמה לביא המופיעים בשמם הפרטי או המקוצר – אהרון דוד (גורדון), אליעזר (יפה), אלכסנדר (זייד), מאיר ויל (וילקנסקי), יחזקאל (חנקין), נחום וילבוש (וילבושביץ) ואחותו מניה (וילבושביץ־שוחט). ומיוצאי פלונסק, עירו של לביא – משולם אלוני (שלמה צמח) ומאיר שדה (בן־גוריון). מימד היסטורי־ביוגראפי זה של הספר – חיותו שקולה לעיתים ואף עולה על “דיוקם” ויבשותם של ספרים אחרים בתולדות היישוב.

מן הבחינה הספרותית, זאת יש לציין בפה מלא, הצליח שלמה לביא לשרטט בספרו מצבים רגישים עד מאוד, דמויות מעניינות ופרקי־חיים הקונים להם מקום לעצמם גם מבלי הקשרם ההיסטורי־ביוגראפי. אמנם אין הספר נקי מקטעים של מלל ושל חזרות לצורך ושלא לצורך, אך אלו הן מן הסגולות ה“ספרותיות” הבלתי־נמנעות לדורו של המחבר, ומאחר שבימינו צעירים ממנו חוטאים במלל שאפילו פאתוס אין בו – מוכנים אנו לסלוח לרגשנותו היתירה של לביא, מאחר שאין אנו מטילים ספק באמיתות הפאתוס ובתמימות, שלעיתים אף הוא עצמו מכיר בהם ממרחק של פרספקטיבה וזמן ומתייחס כלפיהם באירוניה ובהומור שאף הם מסגולותיו של ספר.

אחת “הפרות הקדושות” של דעת הקהל בארץ היא עניין העבודה העברית במושבות. ספרו של לביא מציג באובייקטיביות ראוייה־לשמה את עניין העבודה העברית ולמרבית הפלא הוא פחות מריר כלפי חוגי האיכרים (אליהם הוא מתייחס בהערצה רבה כאל מוריו), משעשו זאת ממשיכיו, שלא חסו על כל הזדמנות ללכלך את שם העלייה הראשונה ולהעלים את חלקה המכריע בהקמת היישוב היהודי בארץ.

מבין השיטין, ואף מן הנאמר בפירוש, מתברר כי עניין כיבוש העבודה לא היה כה פשוט וחד־משמעי כפי שניסו לציירו לאחר־מכן. היו הרבה “שלומיאליות” וחוסר־יכולת להסתגל, מצד הפועל היהודי, היתה בריחה מן העבודות הקשות, היתה בריחה מן הארץ, ובכלל – היו מעט פועלים, לעיתים כטיפה בים אפילו ביחס לצרכי המושבות של אז, ובעיקר היתה “אידיאליסטיות” שלא הובנה על ידי האיכרים.

סיפור עבודתו של שלום ליש אצל האיכר פרץ פסקל הידוע מפתח־תקווה נכתב אף על ידי לביא עצמו במין הומור של סלחנות כלפי הקונפליקטים של העבר. פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת אדמה בכפר־סבא כמעט בחינם למען יתיישב בה. אך לליש היתה התנגדות עקרונית. יודע הוא כי פסקל וחבריו האיכרים מפתח־תקווה, שקנו את אדמות כפר־סבא בזול, מבקשים לנטוע שם איקליפטוסים (הצומחים מהר) וליישב פועלים – רק כדי להעלות את ערך האדמות למטרות ספקולציה, ולמוכרן ברווח גדול ליהודים הבאים לארץ ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

שלום ליש חוכך בדעתו אם לקבל את ההצעה, שהרי בכל זאת יקום כאן יישוב יהודי, או לסרב לה – כדי שלא לתת ידו לאותם איכרים שאין להם הכרה ציונית ומעמדית ר"ל ועיניהם רק לרדיפת הבצע נטויות. מתוך אירוניה הוא מכיר בעובדה שגם על ידי חשבונות מסוג “מצווה הבאה בעבירה” – נבנית הארץ, ורבה הערצתו לידיעותיו החקלאיות של פסקל, לאוטוריטה שלו ולידיעותיו כיצד לנהוג עם הערבים. לבסוף הוא מחליט שלא לקבל את ההצעה:

“לאחר שנפרדו זה מזה גמלה החלטה בליבו של ליש ובלי כל שיקול והיסוס – לאחר שיגמור עבודתו זו בכפר־סבא יפסיק לעבוד אצל האגרונום (פסקל). ועם שהחליט כך גם הצטער הרבה. מאגרונום זה למד כל כך הרבה בתורת עבודת האדמה ויכול היה ללמוד עוד. אמנם קשוח הוא האדם כלפי כל אידיאה אנושית, ועריץ הוא כלפי כל הנזקקים לו, אך יש בו גם מעלות רבות: אינו ציוני אבל אוהב את ארץ־ישראל, בתוך כל המהומה הטריטוריאליסטית שמסביבו מפגין הוא אהבתו לארץ הזאת. ‘לא אחליף את פלשתינה בעשר טריטוריות בשום מקום בעולם,’ אמר לו כמה פעמים – ‘באשר היא טובה, ברוכה ועשירה. זו השמש שלה משפיעה עליה רוב פריון והתחדשות תמידית אם רק יודעים לעבוד בה.’ אף־על־פי־כן יפסיק לעבוד אצלו, אם כי אינו בטוח שימצא נותן עבודה טוב ממנו.” (עמ' 56).

פרץ פסקל ודאי הביט בתמיהה בפועלו החרוץ שבא לארץ כדי להיות עובד־אדמה אך – מטעמים “עקרוניים”, אינו מוכן לקבל נחלה ולהיות לאיכר, ואכן מדגיש לביא קו זה של אי־הבנה העובר כחוט־השני בכל המאורעות המסופרים בספר. אי־הבנה שנועדה אולי להיות פוריה באשר לולא האנטאגוניזם הזה לא היתה קמה ההתיישבות העצמית של הפועלים, כפי שטוען אליעזר לבנה באחד ממאמריו האחרונים.

כניגודית לדמויות האיכרים מופיעה דמותו של נחום וילבושביץ, המהנדס ואיש־היוזמה, מחלוצי התעשייה היהודית בארץ, שהתייחס אל קבוצת הפועלים היהודיים כאל שווים לו, ומצד שני כאל חיילים העומדים לפקודתו במערכה המשותפת להכנסת שיטות מודרניות והתבססות יהודית בארץ. אך גם כאן, שעה שהוא מנסה לקרב אליו את שלום ליש, חושש הלה מפני מגע הדוק מדי עימו, מחשש מה יאמרו חבריו הפועלים – “…מרצו הרב (של וילבושביץ) וחתירתו ליצירה מחדשת בארץ הזאת… ההבנה המעמיקה שגילה לתפקידו של הפועל העברי בהחייאת הארץ והעם… על אלה היה רוצה (שלום ליש) לעמוד בשיחה רחבה יותר, והיא אף ניתנת לו, אלא שהוא מבקש להתחמק ממנה. הרגשה פנימית לוחשת לו, שהתקרבות מוקדמת מדי לאישיות מובחרת זו עלולה להרחיק ממנו את חבריו לעבודה, שאולי יראו בו מתחנף לבעל העמדה הגבוהה.” (עמ' 183).

סבוכים מאוד היו היחסים הפנימיים בקרב היישוב היהודי באותם ימים, וספרו של לביא רוקם לפנינו, על רקע העבר, פרשייה אחר פרשייה (ובהן גם ניצנוצים של אהבה זכה וכאבי בדידות) ההופכות בדרך סיפורו הנעימה לחומר־קריאה מעניין ומשכנע בכנותו למי שתקופה זו קרובה לליבו, ואף למי שמוכן לקרב עצמו אליה.

אמנם, מעמקים של ברנר אין כאן, גם לא יריעה רחבה ומפורטת כשל יעקב רבינוביץ ב“נדודי עמשי השומר”, אבל התיאור הסנטימנטאלי, הממושטר בחוש הביקורת והאירוניה העצמית של המספר – יוצרים את סגנונו האישי והמיוחד ומטביעים לטובה את חותמם על הספר כולו.

* שלמה לביא: “עלייתו של שלום ליש” (סיפור ב'). הוצאת ספרים “עם עובד” תל־אביב, 1964. 210. עמ'.

*

שתי הערות    🔗

לרשימתו של אהוד בן עזר “עלייתו של שלום ליש” (סיפור ב'), שהתפרסמה בחוברת “מאזניים” שבט־אדר, מבקש אני להעיר:

א) בהוסיפו לשם “אליעזר” את שם המשפחה “יפה” לא צדק. לא אליעזר יפה ז“ל אלא אליעזר שוחט יבדל”א. אליעזר יפה לא היה עוד אז בארץ.

ב) “פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת האדמה בכפר־סבא כמעט בחינם,” מספר אהוד בן עזר.

“כמעט בחינם” זה מתיישב קצת בקושי. פסקל ביקש 20 פרנק בעד דונם שקנהו ב־7 פרנקים. רווח של 200% כמעט. ו־20 פרנק, לפני 60 שנה, בערך, בארץ – היה להם ערך עצום. בכל אופן, “כמעט בחינם” אינו הולם אותם.

יהושע מנוח

דגניה א'

מאזניים, מאי 1965

אהוד: בתקופת היותי חבר קיבוץ עין גדי, בשנת 1957 לערך, ירד ובא אלינו יהושע מנוח ושהה עימנו כחודש ימים כדי להעביר מניסיונו רב השנים לצעירים כמונו. הוא היה אז כבן 65 ונראה בעינינו, בני העשרים פלוס, איש זקן למדי. הוא בא ללמד אותנו בעיקר חסכנות, ויום אחד הופיע בצהריים בכניסה לחדר־האוכל [של ההיאחזות, בנקודה הישנה] ובידו מונף מקל שבראשו התנוססה חזייה של אחת מחברות המשק, שאותה מצא בשדה או בדשא, כדי להוקיע אותנו על בזבזנותנו!

התיידדתי איתו ושמרנו על קשר מכתבים בשנים שעברו מאז, ואף התארחתי אצלו בדגניה א' כאשר לימים הוזמנתי להרצות בקבוצתו.