רקע
אהוד בן עזר
"בביט" לסינקלר לואיס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.3.1973


סינקלר לואיס (1885–1951) היה הסופר האמריקאי הראשון שקיבל את פרס נובל (1930). הוא היה בן של רופא בעיירה שבמינסוטה וגדל באווירה רחוקה מספרות. ובכל־זאת כבר בהיותו ילד, תקפה אותו תאוות הכתיבה. הוא היה גבוה מאוד, רזה ומנומש, חבריו כינוהו בשם “ראֵד” (אדמוני) ולו היתה הרגשה שהוא מכוער ורבות סבל מכך.

בצעירותו היה מוכר “נושאים” לג’ק לונדון, וגם צמיחתו שלו, כצמיחתו של לונדון, היתה איטית, וסיפוריו הראשונים לא עשו רושם. אולי משום כך אמר לאחר שנים על הספרות, שזאת אמנם עבודה טובה, אבל לא היה מייעץ לבחור לו דרך־חיים זו אלא למי שמצפצף על תהילות ותשבחות, על פרסים, על כל דבר אחר לבד מן ההנאה החשאית לשבת בגלימה מזוהמת לפני מכונת־כתיבה, כאשר במשך שעות מעטות באות המילים, נאצלות או גסות, בכך אין הבדל, בשטף שחור על גבי לבן, והטלפון אינו מצלצל והארוחה יכולה ללכת לעזאזל.

פרסומו של לואיס החל עם הופעת ספרו הרביעי “הרחוב הראשי” (1920), אשר נמכר בחצי מיליון עותקים. אחריו באו “בביט” (1922) ו“ארוסמית” (1925), שבו תיאר את התנגשותו של איש־המדע באינטרסים מסחריים רפואיים. לואיס נחשב לסופר זועם ומוקיע. לאות מחאה דחה את פרס פוליצר, שהוענק לו בשנת 1936. ספרו “זה לא ייתכן פה” (1935) נלחם בסכנת הפאשיזם בארה"ב. אשתו היתה דורותי תומפסון [עיתונאית אמריקאית ידועה ובעלת השפעה. פרטים מרתקים עליה אפשר למצוא בגוגל]. הוא היה אדם טראגי, אומלל בחיי משפחתו ומבקש שיכחה ביין. ב־1941 שיבר, בשעת התקף אלכוהולי, את רהיטי דירתו. מיתתו היתה ממושכת ואכזרית, בסרטן־העור.

בהספד דמיוני סאטירי, שכתב על עצמו ב־1941, אמר:

“אף שבימינו אין הרומאנים שלו נקראים כמעט, היו כמה מהם, ובמיוחד ‘הרחוב הראשי’, ‘ארוסמית’, ‘בביט’, ידועים לכול הסוציולוגים וחוקרי הספרות בזכות התיאור של הדקדקנות והתמימות שבמחצית הראשונה של המאה שלנו. המשכילים אשר יעיינו ביצירותיו המאוחרות יעמדו על כך, שלואיס בז להתמוגגות סנטימנטאלית, או על־כל־פנים ניסה לבוז לה, משום שבסתר־ליבו היה הוא עצמו סמטימנטאלי. כמו־כן היה מלגלג על גילוייו הגסים קצת של האימפריאליזם היאנקי, משום שבתוך־תוכו היה הוא עצמו אמריקני נלהב כל־כך. אף כי לואיס לא היה אבי אסכולה, היתה, כנראה, השפעתו על ספרותנו בריאה בעיקרה, בלעגו לשעמום ולדופסי הנימוסים.”

גיבורו ג’ורג' בביט, אשר באפריל 1920 מלאו לו ארבעים ושש שנה, נעשה שם־דבר, מושג, עם הופעת הספר “בביט” (1922).

על־פי מקצועו בביט הוא סוכן מתווך למכירת בתים וקרקעות, ראשו הגדול אדום, שערותיו קלושות ויבשות, וכל מראהו של אדם מצליח, מעורה במשפחתו ובלתי־רומאנטי לגמרי. יש לו אישה, שתי בנות ובן. הוא סמל האמריקאי המשגשג – המתגורר בפרבר בדירה מודרנית, המצליח במקצועו, בעל־סיכויים ובחיים המתנהלים על־פי מתכונת חברתית קבועה מראש. הוא התגלמות ההצלחה האמריקאית הממוצעת, והוא מוקף באנשים ובמשפחות שאורח־חייהם דומה לזה שלו.

יחסו של לואיס לגיבורו מורכב מאוד והוא הנותן לספר את עיקר טעמו.

מצד אחד, בביט הוא פארודיה. מיסודו הוא אדם בור, בן עיירה קטנה, אשר חינוכו החלקי וחייו בעיר הגדולה הצליחו רק לעדן כמה מחספוסיו, אך לא לשנות את מהותו. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היו לו חלומות ליבראליים, שטחיים למדי, אשר עד מהרה זנח אותם. הוא התחתן כאילו במקרה, התרגל לאשתו אבל אינו בטוח אם אהב אותה אי־פעם. הוא מתנהג כאדם בור, אשר לועג לנימוסים מסויימים ומביע דיעות על עניינים שאינו בקיא בהם, כאילו היה מלומד עד כדי כך שמותר לו להיות בור. יושרו בנוי לתועלתו. עסקיו אינם בנויים על מרמה פשוטה, אלא על עורמה וקשרים חברתיים טובים. הוא יכול לנהוג ביושר בתוך עולם מושחת למדי, משום שאינו מפר את כלל־הברזל של “שמור לי ואשמור לך.”

הוא חסר דעת עצמית, לעיתים מיטרד, לעיתים מגוחך, ועם־זאת אינו אדם רע. קניית בקבוק ויסקי בתקופת ה“יובש” גורמת לו הרגשת חטא. מדי כמה ימים הוא מחליט להפסיק לעשן ולאכול ארוחות כבדות בצהריים – אלה הם חטאיו היחידים. הוא שייך למועדון החברתי השני־במעלה בעיר וסועד שם מדי יום בצהריים. הוא משתדל להתאים עצמו לדעת הרוב, לשאת עיניו כלפי מעלה, להיטיב קשריו החברתיים, ולסבול מאנשים פחותים ממנו במדרגתם החברתית אשר שואפים את קרבתו, מטעמים דומים. וכך הוא טוחן ונטחן בתוך פירמידה חברתית, שפיסגתה אינה נראית לעולם.

עד כאן צידו האחד של בביט. אבל אין הוא רק קאריקאטורה. החלק הטוב של חייו הוא ידידו פאול ריסלינג. פאול חלם להית כנר ונעשה משווק נייר לזיפות גגות. הוא נשוי לאישה מרירה, אשר מוציאה אותו משיווי־משקלו, גורמת לו לבגוד בה ולבסוף אף לנסות לרצוח אותה. בפאול הענוג, המוכה, הלא־יוצלח, מוצא בביט את האדם היחיד המבין לנפשו. יכולתם של השניים להתוודות זה לפני זה על החלק היותר כמוס של חייהם, על הרגשת כישלונם ומאיסתם בחיי המשפחה, נותנת בהם כוח להמשיך לשאת בעול. וכאן מתגלה בביט במיטבו, כידיד מסור, כאיש בעל נפש, ואנו נוטים אפילו לסלוח לו את חוסר הדעה העצמית, ואת היגררותו אחר הצלחות חברתיות קלות והיעשותו ל“איש ציבור” ול“נואם”.

ואולם פאול ריסלינג הוא אדם חלש־אופי, עבד לשיגיונותיו, וברגע של חולשת הדעת, הוא יוצא מכליו ויורה באשתו. על כך הוא נשלח למאסר ממושך וחדל לשמש בולם־זעזועים לנפשו של בביט. ומכאן מתחילה גם פרשת נפילתו ההירואית של בביט. הוא מסתייג מאשתו, מוצא לעצמו מאהבת ומתחבר לכת ריקים ופוחזים המכלים זמנם בשתייה, בטיולי הוללות במכוניות, וחלקם אפילו נוטה לסמים. לשכרות יש קסם מיוחד באותה תקופה, תקופת האיסור על מכירת משקאות חריפים. בביט מגשים את כל חלומותיו הכמוסים. הוא נעשה אפילו בעל דיעות ליבראליות. אין הדבר קורה לו מתוך שגיבש לעצמו דיעה, אלא מתוך אותה היסחפות, שהיא הקו הדומינאנטי באופיו.

ידיד שלו מתקופת האוניברסיטה, ליבראל מובהק, שהוא פוגש במקרה, משלב בשיחתו כמה שמות של אנשים ידועי־שם שהתוודע אליהם. הדבר משפיע כבמטה־קסם על בביט, כי נדמה לו שבליבראליזם יש איזה קסם חברתי, סנובי, עז יותר ומיוחס; ובביט אפילו משמיע דיעות, אמנם מאופקות, כנגד שבירת שביתתם של פועלים בעיר. דיעות אלו, בצירוף “הידרדרותו” המוסרית, גורמות לנידויו בקרב חבריו למועדון החברתי, ומעמדו הולך ונהרס.

בתקופה זו נראה בביט איש חוטא וישר־לב, אדם המוכן להרוס את עצמו למען עצמאותו וחופש דיעותיו. אלא שבביט הוא איש חלש ואין לו דיעה משלו. הוא נסחף אחר דיעות ליבראליות, כשעם שנסחף קודם־לכן אחר מהלכים חברתיים אחרים. משלו אין לו כמעט ולא כלום. ושעת המבחן מגיעה כאשר חבריו־לשעבר מכריחים אותו להיכנס לליגה של האזרחים הטובים, מעין “קו־קלקס־קלאן” או “אגודת ג’ון בירץ'”, שכוונתם לטפל באופן נמרץ בביעור היסודות הליבראליים בעיר. בביט מתנגד. הוא אינו מוכן שיכריחו אותו לעשות משהו. חוש הכבוד שלו נפגע. הם מטעימים לו לקח של הרס כלכלי, והוא מתחיל לפלל ליום שבו ישובו ויבקשוהו בנועם להצטרף אליהם. יום זה בא לאחר שאשתו נחלית ועוברת ניתוח. בביט מתפייס עימה, וחבריו מתפייסים עימו. הוא שוכח את כל דיעותיו הליבראליות, כוחו המוסרי, שלא היה רב, תש לגמרי, והוא נעשה לנואם מובהק בדבר החטאים של הסתדרויות הפועלים, הסכנות של ההגירה, הנעימות שבגולף, מוסר ופנקס־חיסכון בבנק. הוא שב אל החיק החברתי שלו ונעשה אדם מושחת, הגון.

בביט הוא פיתוי נורא, דווקא משום אנושיותו.


* סינקלר לואיס: “בביט”. רומאן. תרגום י. פישמן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין־תל־אביב. תר"ץ, 1930. 387 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות