רקע
אהוד בן עזר
"מורשת הדם" ללודוויג לואיסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.11.1971


ד"ר ארתור לוי, פסכיאטר בניו־יורק, גיבור ספרו של לודוויג לואיסון “מורשת הדם” (1926. The Island Within) יכול להיחשב במידה מסויימת כאביהם הרוחני של מוריס בובר, פראנק אלפיין (האיטלקי שהתגייר), יעקב בוק, אלכסנדר פורטנוי, מוזס אלקנה הרצוג וארטור סאמלר.

בגלגול מוקדם מאוד, בתקופת השנים 1893–1925 לערך, מספר לואיסון על לבטיו של יהודי בחברה האמריקנית, לבטים שכבר מצוייה בהם הפרובלמטיקה של הרומאן היהודי־אמריקאי בתקופתנו. [שנות ה־60 של המאה ה־20 ואילך].

לואיסון נולד ב־1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים מתבוללים. הוא למד בבית־ספר באפטיסטי, ואחר־כך קאתולי. “בן חמש־עשרה,” הוא אומר על עצמו, “הייתי אמריקני, דרומי ונוצרי.” אך הוא לא היה כזה, והשנים הבאות היו לו שנים של אכזבה.

כיהודי וכחניך התרבות הגרמנית (הוא למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), חש עצמו תמיד זר, חסר מולדת, ופנה בחזרה אל המקורות הלאומיים ואל הציונות. תחילה הציונות החילונית ואחר־כך הדתית. הוא היה נשוי לאישה אמריקנית, זרה, קרה ופוריטאנית. בזכות תרגומיו הכירה אמריקה את יצירותיהם של האופטמן, ואסרמן וורפל. הוא כתב רומאנים ומחקרים בספרות, היה מבקר תיאטרון וחבר מערכת השבועון “ניישן”.

דומה שאת גיבוריו של לואיסון רודף הסיוט של התלישות וההתבולות. ב“מורשת הדם” הוא מתאר קורות ארבעה דורות של משפחה יהודית וילנאית, אשר ההתבוללות והשמד פוקדים אותה דוד אחר דור – בגרמניה, באנגליה ובארצות־הברית. סיוטו של היהודי המתבולל הוא להזדמן לנשף חברתי רם־מעלה שאינו אלא נשף־מסיכות תופתי, באשר כל נושאי השמות הלועזיים, התארים המצלצלים, הפובליציסטים, המלומדים ועורכי־הדין, אינם אלא יהודים מתבוללים או משומדים כמוהו, חוץ מארבעה־חמישה נוכרים מלחכי־פנכה ורודפי טובות־הנאה. זה קורה בברלין בראשית המאה, וחוזר ומתרחש בניו־יורק בשנות העשרים. לשם מה כל ההתחפשות והטיפוס במעלות החברה, אם בסופו של דבר אנחנו מזדמנים עם עצמנו בלבד?

ד"ר ארתור לוי הוא דור רביעי לאותה משפחה יהודית־ליטאית. הוא נולד בניו־יורק ב־1893. בית הוריו הוא בית מתבולל, אבל מתבולל במה? בריקנות? באמריקניות? הלא אין אמריקניות סתם. ממש כאלכס פורטנוי, מרגיש ארתור לוי בהתבגרו כי הוא נקרע בין המשפחתיות הגזעית, חסרת הרוחנית, של ביתו היהודי – לבין העולם הלא־יהודי, שבו יישאר תמיד זר.

הוא נושא לו אישה נוכרית, אליזבט גייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי. חיי־נישואיהם אינם עולים יפה, היא קרה, פוריטנית, מלא מעצורים כלפיו, ועם־זאת שאפתנית. היא משתמשת בידיעותיו בתחומי התרבות הגרמנית והפסיכואנאליזה, שאך זה התחילה “להיות במודה”, כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. אבל כל הזמן היא רואה בו, בבעלה, את היהודי, ואף פעם לא את האמריקני. היא איננה “מכשפה”, להיפך, לואיסון מתאר אותה בהרבה הבנה ואהבה. היא אינה עושה בכוונה שום דבר מכוער, פוגע. תמיד היא מוותרת לבעלה, אבל רק עד גבול מסוים. היא אינה יכולה לצאת מעורה, להיות אחרת, ובייחוד מתבטא הדבר בקרירותה המינית ובפרישותה ממנו.

ממש כפורטנוי, נמצא אפוא ארתור לוי על הגבול שבין שני עולמות, ואולי שני מיתוסים. הבית היהודי הריק, המיושן, שרק המאכלים והגזענות המשפחתית משמשים לו דבק, בית שאי־אפשר לחזור אליו – ומולו האישה הלא־יהודייה, החֶברה הלא־יהודית, שאי אפשר לחדור לתוכה ולהתערות בה. אמנם נולד לארתור ולאליזבט ילד, אבל דווקא ילד זה ממחיש להם את זרותם, את התהום הפעורה ביניהם, וגורם להם שייפרדו ויילכו כל אחד לדרכו.

ממש כפורטנוי, פונה גם ארתור לוי אל מקורו, אל אותה מורשת הדם היהודית, בבקשת תשובה. פורטנוי נוסע לישראל ומתאכזב. ארתור לוי חוזר אל היהדות ואינו מתאכזב. בכך הוא קרוב יותר לגיבוריו של ברנרד מלמוד, העושים את הדרך מן התבוללות אל ההזדהות עם היהדות כמצב של סבל קיומי, של שותפות עם גורל העם, ואפילו בא הדבר בלי אמונה בדת, בלי האידיאה הרוחנית של אלוהים.

דרכו של ארתור לוי היא מן הגיטו־שבלב אל ההתבוללות בזהות אמריקנית כללית, וחזרה אל ערכים יהודיים, חזרה שבאה לאחר אכזבה טוטאלית מן האפשרות להשתלב בעולם הלא־יהודי. בכל מקום הוא מרגיש את האפלייה הסמויה, את היחס השונה שמתייחסים אליו בגלל היותו יהודי, הערה של נער אירי בבית־הספר, בושה באברו הנימול בשעת שיעור התעמלות, הסתייגותם של חבריו הנוצריים באוניברסיטה, המקבילה בדיוק להתנהגותם של הסטודנטים הגרמניים כלפי דודו הברלינאי. חובת השירות בצבא, שכשם שלא עזרה לאגף היהודי־הגרמני, המשומד, במשפחתו, כן לא תעזור גם לו ולחבריו –תמיד תישאר בקירבם הזרות, הגלות. עבודתו בבית־חולי־רוח, שם הוא נוכח באנטישמיות המכוונת דווקא כלפי החולות היהודיות. נישואיה הכושלים של אחותו, המתעקשת לחיות בסביבה לא־יהודית בבוסטון. מקרי התאבדות ונברוזה שהוא מוצא בעיקר אצל יהודים מבין חוליו, שאינם יכולים להסתגל לאי־התערותם בחברה הלא־יהודית.

עם התמוטטות חיי־נישואיו עושה ארתור לוי דרך ארוכה של חזרה אל מקורו היהודי, אל חיי הקהילה והדאגה לעמו. הוא מתחיל לעבוד בבית־חולי־רוח יהודי. הוא מגיע להכרה כי הדרך היחידה שבאמצעותה יכולים יהודי אמריקה לשמור על זהותם, כבודם, ייחודם וביטחונם היא לקיים רשת נפרדת של בתי־חולים, בתי־ספר ומוסדות־ציבור. המגמה הצנטריפוגלית, מן המרכז החוצה, היא מגמה הרסנית וחסרת־תקווה. רק המגמה הצנטריפטלית, אל המרכז, אל הצד היהודי והלאומי, יש בה תוכן רוחני, כבוד ועתיד.

ארתור לוי מגשים את עצמו כיהודי בכך שהוא מקבל הצעה של קרוב־משפחה נשכח, שנתגלה בפניו, ר' משה הכהן, יהודי דתי, להשתתף כרופא פסיכיאטר במשלחת אמריקנית היוצאת לחקור את מצבם הקשה של יהודי רומניה. כל זה מתרחש בראשית שנות העשרים [למאה ה־20], והספר מסתיים בנימה מאוד דידאקטית.

הולסוורתי ברוֹוּן, רופא יהודי מתבולל, נפגש עם ד"ר צ’ארלז דאוסון, לא־יהודי, בשעת סעודה במועדון. הוא פונה אליו בשאלה במיבטא בריטי צרוף:

“הן היכרת את ארתור לוי מן האוניברסיטה קולומביה?”

“כן, ידידים טובים היינו. אלא שאחר־כך נפרדו דרכינו. בחור נפלא – שקט, הוגה דעות ומחונן מאוד.”

“והנה שמעתי,” אומר ברוון ושפתיו מתעוותות בלגלוג, “כי נטש את אשתו, משום שנוצרייה היא, והוא נעשה אדוק בדתו, ומתכונן לצאת בשליחות יהודית לארצות הבלקן. מוזר!”

דאוסון מציץ בבוז, בעיניו הבהירות והצוננות, בפני ברוון. “אין זה מדרכיו של ארתור. בחור הגון הוא ללא דופי. רוצה הייתי לשמוע את פרשת העניין מפי אשתו. לו אני תחתיך, כי עתה לא הפצתי דיבות ארס כאלה. אם רוצה הוא לחלוק את גורל עמו – איני רואה בזה אלא דבר שגם אני הייתי עושה כמוהו! טבעי הוא ולו יאתה תהילה. אילו עשו כמוהו כל היהודים כולם – הייתי מוקיר אותם יותר. מושחת הוא האיש המתכחש לצור מחצבתו… אני הייתי מתבייש לעשות זאת.” (“מורשת הדם”, עמ' 193–194).

לואיסון, שבא כילד לאמריקה ב־1890, מזדהה עם גורל גיבורו ארתור לוי, שנולד באמריקה ב־1893. בכך הוא קרוב לסופרים היהודים באמריקה כיום, גם הן בני דור ראשון באמריקה והפרובלמטיקה שלהם אינה זו של דור־המהגרים אלא של בניהם ובני־בניהם. באמונה בתוכן החיובי שביהדות, גם אם היא יהדות חילונית, ובסולידריות המשפחתית והלאומית, שנעשית לערך רוחני – דומה שרק מלמוד קרוב כיום להשקפתו של לואיסון.

דרך דומה, אם כי מטורפת, אל זהותו היהודית, עושה אלי הקנאי בסיפור בשם זה מאת פיליפ רות (בקובץ “היה שלום, קולומבוס”). אבל אלכס פורטנוי, והרצוג, וסאמלר – להם אין יכולות הזדהות עם סביבה וערכים. אמנם מצבם דומה מאוד למצבו של ארתור לוי, אבל, בייחוד אחרי השואה, ולמרות קיומה של מדינת ישראל, ואולי דווקא בגללה – אין הם מסוגלים עוד לאמונה חיובית, לאומית, יהודית ותמימה. אמונה בנוסח גיבורו של לואיסון, ההוזר בתשובה אל הגטו ואל ההזדהות עם המרטירולוגיה היהודית שבתקופת מסעי־הצלב.


* לודוויג לואיסון: “מורשת הדם”. תרגם יצחק שנברג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. 1933. 194 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות