רקע
אהוד בן עזר
"בכבלי המין" ללודוויג לואיסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.7.1973


הסופר היהודי־אמריקאי לודוויג לואיסון נולד ב־1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים גרמניים מתבוללים. בהיותו נער חש עצמו “אמריקאי, דרומי ונוצרי” – ואילו בשנים הבאות, כיהודי וחניך התרבות הגרמנית (למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), התחיל חש עצמו זר, חסר־מולדת, ופנה בחזרה למקורותיו הלאומיים ולציונות, תחילה החילונית ואחר כך הדתית. הוא ביקר פעמיים בארץ־ישראל, וכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת ברנדייס. היה נשוי לאישה אמריקאית, קרה ופוריטאנית, ועקבות המשבר של חיי נישואיו ניכרים בדמויות הנשים המופיעות ברומאנים שלו.

בשנות השלושים, זמן לא רב לאחר הופעתם, ניתרגמו לעברית שני רומאנים שלו: “ימי שיילוק האחרונים” (עברית ר. גרוסמן, תרצ"ג, 1933), סניגוריה, בדמות רומאן היסטורי, על שיילוק, ו“מורשת הדם” (תירגם יצחק שנברג, הוצאת שטיבל, ת“א, 1933, וכתבתי על הספר במדורי ב”תרבות וספרות", 19.11.1971).

“מורשת הדם”, אשר במקורו הוא נקרא The Island Within (1928), מספר על חיי נישואיו האומללים של ד“ר ארתר לוי, פסיכיאטר בניו־יורק, הנשוי לאליזבט נייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי, קרה, פוריטאנית, מלאה מעצורים כלפיו, שאפתנית, המנצלת את הידע שלו כפסיכואנאליטיקן כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. לאחר המשבר בחיי־נישואיהם פונה ד”ר לוי בחזרה למקורו היהודי ומשקיע עצמו בעבודה ציבורית ורפואית להטבת מצבם של בני־עמו. ספריו של לואיסון עשו בזמנו רושם גם על קוראים בארץ, אשר ראו אולי סמל בגורלו של ד"ר לוי.

לא ידעתי כי מצוי בעברית עוד ספר של לואיסון, עד שהתגלגל לידי ספרון־כיס ושמו – “בכבלי המין”, מודפס על רקע אדום מזעזע, עם צללית של פסנתרן מנגן ומאחוריו, ברקע, אישה בלונדית לא יפה ושפתיה משוחות באותו אודם זעקני, כמיטב המסורת המקומית של הספרות הצהובה לפני כחצי יובל שנים. ואילולא שמו של לודוויג לואיסון על הכריכה, לא הייתי משער שזהו ספר בעל ערך, מה גם שהתרגום איום ונורא.

שם הספר במקורו The Tyranny of sex וכותרת המישנה – The Case of Mr. Cramp – וייתכן שאילולא התיבה “סקס”, לא היה הספר מיתרגם כלל לעברית, אלא שזכה ובטעות חשבוהו לספר פורנוגראפי (אגב, חבל שספרים אחרים לא זכו להיתרגם, ואפילו בטעות ממין זו).

הרברט קרומפ, גיבורו של לואיסון, אינו יהודי. סבו של הרברט, הרמאן קרומפף, בא משוורין לקווינסהוון בקארולינה הדרומית בשנת 1865, על פי הזמנתה של עדה קטנה של גרמנים לותראניים, כדי להיות להם למנגן בעוגב של כנסייתם הקטנה. הכישרון המוסיקלי עובר בירושה, והרברט שואף מנעוריו להיות קומפוזיטור. הוא מגיע לניו־יורק, ושם, לאחר פרשת אהבים קצרה עם זמרת שאפתנית, גרדה, הוא נופל בידיה של אישה מבוגרת ממנו בכעשרים שנה, אנה, נשואה בשנייה ולה בן מבוגר ושתי בנות.

אנה והרברט נקלעים לפרשה של יחסים סבוכים המסתיימים בגירושיה של אנה ובנישואיה לרוברט.

“הוא חש בהתייחדותו עימה מקלט מאיבת ופורענויות החיים, הוא נתמסר כולו למקלט מדומה זה, להפוגה מזוייפת זו מאכפם של החיים. וכאן נוסף עוד יסוד אחד. לא עבר עליהם זמן רב בהתייחדם בחדר הרוגע, ואנה משכה את ראשו אל מעמקי חזהּ. הדופק שלו החל פועם בעוז ועד מהרה הגיעו לאותו מצב שהיה לגבי אנה מטרה ותכלית, עדות לאהבה, תירוץ לסחיטה איומה וקרבנות[?], כניעתו הגמורה של הגבר, הצדקה על שימושה בתרמית או אונס להדברתו הגמורה והמיידית. היא התבדרה, נעשתה צעירה יותר, עליזה, מנחמת, מלאה רוך וחיבה. הם יצאו יחד אל דמדומי הזהב הוורודים. מעודו לא היתה לו אישה לרשותו. הוא הניח לאנה שתרעיל אותו בכשפיה. הוא הקל עליה את מלאכתה. הוא רצה להיות מורעל. ביסודו של דבר הוא ידע כי ביחסים כאלה לא היה כל קסם או עונג. אפילו גופה של אנה, אף כי היה רענן לפי גילה, ניכרו בו עקבות תולדותיה. אולם נסיבות הרעלה זו, הכמיהה למוץ עד תומם את הסממנים האלה, נובעים מן העובדה כי הנפש לא תקבל את צו השכל, כי התפיסה אינה מובאת למשפט המוח, כי התחומים בין חלום ומציאות נמחים כליל.” (עמ' 67).

בין אנה להרברט מתפתחים יחסים של עינוי הדדי, השפלה, תאווה שתלטנית שאינה יודעת שובעה מצידה, והסתגרות מאזוכיסטית שלו בתוך עצמו. פרשת היחסים ביניהם כתובה בכוח סיפורי עז־ביטוי, חתומה בחותם אמת עד לפרטי־פרטיה, וקשה לדעת אם היא רק פרי דימיונו של המספר וכישרונו, או פרי חווייה אמיתית מרה. הסיפור מזכיר במרירותו, ובייחוד במה שקשור להשפלת הגבר, את “חיי נישואים” של דוד פוגל.

למרות הגיהינום בבית משחק המזל להרברט והוא מתפרסם והולך כאחד מהמלחינים הנודעים ביותר של אמריקה ומגדולי מנצחיה המוסיקליים. על גב הכריכה המפוקפקת כתוב, כי זיגמונד פרויד ותומאס מאן הכירו בסגולות המיוחדות של “בכבלי המין” ואמרו כי זו יצירה אמנותית שאין משלה. אינני ערב לנכונות הכתוב, אך אין ספק שהמלכודת, אשר הרברט נכנס אליה מרצונו, חוסר יכולתו הנפשית להשתחרר מכלאו, למרות ההשפלה המתמדת, ההרגשה שהוא מעניש עצמו על חטא אחד בחייו בכך שהוא חוטא לכל שאר ימיו ומבזבזם – כל אלה הם נושא למחקר מרתק בנבכי הנפש.

אנה נעשית מכשפה זקנה ונרגנת. היא שולחת בלשים לעקוב אחר הרברט. עינה צרה בהצלחתו המקצועית, אך להתגרש ממנו אינה מסכימה בשום פנים. היא מביישת אותו במסיבות חברתיות בספרה לכל מי שנקרה בדרכה כי היא אישה חמת־מזג עד לאימה ואילו הרברט הוא אדם חולה מאוד ומחלתו מתבטאת בפרישת מינית ממנה. היא גם מציגה עצמה כאישה רומאנטית אשר עזבה בעל וילדים והתפתתה למאהבה הצעיר, והיא גובה ממנו את מלוא החוב המוסרי: מכריחה אותו לקיים בבזבזנות אותה ואת כל משפחתה, ומאיימת עליו בשערוריה אשר תהרוס את מעמדו המקצועי – אם יעז לעזוב אותה.

וכשהוא אוזר אומץ, לאחר שנים רבות, לעזוב אותה, ומתחיל לחיות עם זמרת צעירה, מכינה אנה נגדו תביעת־גירושים סנסציונית ומאיימת להדליף לעיתונות את כל פרשת יחסיהם. הרברט, חיוור וזקוף, מנצח בכישרון נדיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן בשיקאגו, ולמחרת בערב, בניו־יורק, רוצח את אנה במרדה־האח ובכך שם קץ לקאריירה המוסיקאלית שלו ולחירותו.

אילו היה הספר כתוב בפחות כישרון, היה עשוי להידמות, בסממניו, לרומאן זול. אבל דומה שלמרות הזולות והזלזול שבמהדורתו העברית, הריהו ספר בעל־ערך, וראוי היה, בייחוד לאור העניין הגובר והולך ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאיים בני־תקופתנו, לחזור ולהוציא בעברית את הרומאנים של לואיסון, כדי לעמוד על שורשיה של אותה ספרות.


* לודוויג לואיסון: “בכבלי המין. פרשתו של מר הנרי קרומפ”. עברית: משה ספרדי. הוצאת פלס, תל־אביב, תש"י, 1950. 192 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות