רקע
אהוד בן עזר
"בת האוקיאנוס" לדז'ואן לואל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.3.1975


“כשאמרו לי המו”לים שאכתוב להם שמונים וחמישה אלף מילים, אמרתי בליבי, כי אין מיספר מילים גדול כל־כך בעולם. ואולם אם אחרים זולתי יכולים לכתוב כך, גם אני אוכל. ישבתי, אפוא, על הרצפה בביתי, הקשתי במכונת־הכתיבה, כשאני אוכלת תפוחים בין עמוד לעמוד, כתבתי כמטורפת וקרעתי כל עמוד, שנראה לי משעמם ומיותר. לא היו תחת ידי לא מילון ולא אנציקלופדיה לספנות – כתבתי על־פי הזיכרון ולפי מה שסיפרו לי אבא והמלחים. לא ידעתי, כי ספרי יתחבב על אלפי־קוראים רבים כל כך, ואני שמחה על הדבר עד כדי־כך, שאני מצטערת שלא הארכתי את הספר מילים הרבה, מה שיכולתי לעשות, ולא השמטתי כמה וכמה מניסיונותיי.

"מאות אנשים כתבו אליי לשאול אותי, אם המסופר בספרי אמת. ‘בת האוקיינוס’ – כשמו כן הוא: רשמי חיי על פני ימים, בהיות אבי אומן אותי באוניות־מפרשים, המהלכות בין האיים בימי־הדרום ועם חופי אוסטרליה.

"עריסתי בת ארבעת התרנים, אשר בה התנדנדתי על־פני הים, שלי היא באמת. הכנסתי את כל הסיפור כולו לתוך תחומי הארבה ‘מיני א. קין’, מפני שזאת היתה האונייה האחרונה, אשר בה הפלגתי על פני הים ואותה אהבתי ביותר. ואשר לעובדות ממש, כפי שהן נמצאו ברשומות, ירדתי הימה בשבע אוניות שונות במשך שבע־עשרה שנות־חיי הראשונות, ובשבע אלה למדתי לרכוס מפרשים ולאחוז בהגה, לרקוק בחצי עיגול כלפי הרוח, לספוג מלקות מבלי לפצות פה, לקלל ארבעה רגעים רצופים מבלי לחזור על קללה אחת פעמיים, ולחיות את חיי ככל אשר באוני ולא לדבר על החיים סתם.

דז’ואן לואל."


נקמת הנשיקה

הספר “בת האוקיינס” צף ועולה בפני הקורא בן־ימינו עטור הילת־זוהר של “רב־מכר” מן העבר. סיפור־הרפתקאות אוטוביוגרפי, כתוב על פי מסורת סיפורי ים ועלילה שגירו את דמיון הקוראים בטרם נעשו סיפורים אלה נחלתם של הקולנוע והסדרות הטלוויזיוניות.

דז’ואן לואל נולדה בברקלי, בקליפורניה, שהיתה ידועה אז בעולם הספנים בשמה המיוחד: “חדר־המיטות של רב־החובלים”. היא היתה הוולד האחד־עשר במשפחתה, ומאחר שארבעה מאחיה מתו בתוך שנתיים, החליט אביה כי יצילנה בקחתו אותה מן היבשה, והים יגדלנה, עד כי תהיה הטוב שבגוריו. והוא לקחה עימו טרם מלאה לה שנה, ובאונייה חייתה, עד מלאת לה שבע־עשרה שנה.

פרשת חייה, המסופרת בנאמנות ציורית, עשויה לקסום גם כיום לקורא, בתנאי שאינו מבקש למצוא בספר יותר ממה שיש בו. הילדה הקטנה גדלה בתנאי חיים קשוחים ומרתקים. מידי אביה היא זוכה לחינוך בעל עקרונות מעטים וחסרי־פשרות – כתבי־הקודש, מכות והסתפקות במועט. נשים, נערות וילדים בני־גילה אינה רואה כלל, וממילא נעשים המלחים לחבריה היחידים מילדותה. הם אנשים מחוספסים, רבי־כוח, נוכלים וטובי־לב, אכזרים ורחמנים, ורובם מעוטי־שכל. המוסר השולט בחברתם הוא בדומה למוסרם של גנבים: החטא הגדול ביותר הוא ההלשנה. חטאת, עליך לסבול ולקבל את העונש בשתיקה. מישהו אחר חטא ואתה לקית בגללו, גם אז עליך לסבול ולא לפצות פה, ואפילו פגע בך במזיד.

מצד שני, רשאי אתה לעולל לו בבוא תורו כל תעלול אכזרי שיעלה על דעתך, ומובטח אתה שהלה יסבול עונשו בדומייה ולא ילשין עליך.

לאחר שאחד המלחים האלימים ביותר מנשקה על כורחה בפיו המגואל בכתמי־טבק, ובסדני־שיניו הצהובות, אין דז’ואן, הנחליית מחוויה מבחילה זו, מסגירה את סודה לאביה, אלא מחבלת תחבולות ומזימות לנקמה.

לילה אחד, בקרבת מקום לשוניות־אלמוגים מסוכנות, בהיות סונסון, זה שם המלח, מחזיק בהגה, מטפסת דזו’אן הקטנה ועולה על תיבת המצפן, העומדת לפני אופן־ההגה, מציגה את שתי כפות רגליה על המצפן, וסונסון אינו יכול לראותו כדי להנהיג את הספינה על פיו, וגם להסיר ידיו מעל יתדות האופן אינו מעיז, כי מיד ייסוב ההגה ושוב לא תהיה לו שליטה בספינה. הספינה כמעט ויורדת למצולות־שחת, וסונסון זוכה למכות־רצח מידי אביה של דז’ואן, רב־החובל, והוא נאסר בשלשלאות ומפוטר באי־כבוד מן הספינה, ואולם את פיו הוא נוצר ואינו מלשין על דז’ואן הקטנה שסיבבה באסונו. ואילו היא מסכמת לעצמה את הפרשה: “לא הלשנתי על סנסון, ואולם, דומה, יודע הוא בכל אשר הוא נמצא שם כיום, שלא הוא שניצח אותי.” (עמ' 66).

חלום־חייה של הילדה־הנערה הוא להיות ראוייה להיכלל כשווה בין שווים בחברת המלחים של ספינת־המפרשים “מיני א. קיין”. לכן היא שומרת בקנאות על חוקי־הכבוד המיוחדים של חברתם. כמעט זוכה היא לכתובת־קעקע על גופה. לומדת להתחרות בשטף קללות ואף משחקת ב“פוקר־העירומים” בו מפסידים המלחים זה לזה את חלקי לבושם.

במסעותיה היא מגיעה אל האי פיטקרן, איים של מורדי ה“באונטי”, ופוגשת בצאצאיו של מנהיג המרד, נגר־הספינה מר כריסטיאן, ובפרנסס מקוי, הראשונה מבני האי אשר לאחר שנים יצאה בספינה לסיאטל שבאמריקה כדי ללמוד רפואה למען רפא את בני האי ממחלת “צפדת־הלחי” העושה בהם שמות ומוחה אותם מעל פני האדמה. ואולם שלושה חודשים לאחר הגיעה לסיאטל, מתה בקדחת המוח מתוך שלא היתה רגילה בשאונה ובחייה המוזרים של עיר גדולה.


מחיר הבתולות

עוד פרק מקסים בספר הוא “מחול הבתולות באטפו”, ובו מתואר מחול טקסי בקבוצת איים דרומיים זו, מחול שבו בוחרות הבתולות את חתניהן. לאחר שבחרה הנערה את חתנה, מחכה הזוג לאות הקידושין מידי נשיא האי. החתן נושך את כתפה החשופה של הכלה עד זוב דם. הנשיא קורא: “דם האישה בגוף הבעל ישימכם גוף אחד תמיד.” – ואז בא המבחן הסופי: הנערות הצעירות והיפות שבכפר טופפות אחת אחת לאיטן ומתקרבות בהילוך מגרה וחושני וגופן מלטף את החתן. הבחור עומד ומפנה עינו הצידה, ללא התעורר כלל. ורק לאחר שהוכיח בדרך זו כי גבר על יצרו, ניתן האות לתופים לתת את קולם בקצב המוזר של טקס־הקידושין.

עם התבגרותה של דז’ואן נעשית שהותה על אוניית־המפרשים רבת־בעיות. היא מתאהבת, מתאהבים בה. אביה מורידה לחוף והיא בורחת בחזרה לספינה. אהבתה לים גדולה עד שאינה מסוגלת לחיות עם אחיה ואחיותיה בבית אימה בברקלי.

הספינה “מיני א. קיין” הולכת ומזדקנת, צוותה מתמעט והסופות עושות בה כלה, עד שהיא עולה באש וטובעת. כך בא הקץ על הקאריירה הימית הממושכת של האב בן השבעים, הנעשה זקן הולך־בטל בחוף, בתקופתן של אוניות־הקיטור. אך דבריו יהדהדו כל ימיה בלב בתו המתבגרת, שוחרת ההרפתקאות:

“הורדתיך אל החוף פעם ואת ברחת: לא אתנגד, אפוא, הפעם, לספן את ספינתך שוב על היבשה, עד שתדעי לאחוז דרכך למישרים. ראיתי גם ראיתי, מה עושים החיים לנשים על היבשה – ממלאים את ראשן נטל כל־כך, עד שצר המקום בו למטען ממש, כגון שכל הישר. לא אתיר עבותייך [עבותותייך?] מן הספינה, עד שתדעי לשוט ברוח מצוייה ושאינה מצוייה, מבלי לעלות על שרטון.” (עמ' 235).


* דז’ואן לואל: “בת־האוקיינוס, סיפור אוטוביוגרפי”. תרגם: ש. הלקין. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ג. 1933. 256 עמ'.


*

מכתבים לעורך: אוטוביוגרפיה בדויה [“הארץ”, 21.7.1975]

במדורו “ספרי דורות קודמים” בגיליון ה־14 במרס 1975, פותח אהוד בן עזר את מאמרו על הספר “בת האוקיינוס” של דז’ואן לואל בציטוט קטע ארוך מספר זה, המציג אותו כסיפור אוטוביוגראפי, כפי שגם מציינת כותרת־המישנה של הספר עצמו.

אין הדבר כך.

זמן קצר לאחר שהופיע “בת האוקיינוס” או בשמו המקורי The Cradle of the Deep ­– – בארצות הברית בשנת 1929, התברר כי הספר הוא סיפור בדים. ג’ואן לואל לא גדלה בספינה על פני האוקייאנוסים, ומה שכתבה ותיארה בספרה, זה היה פרי דימיונה העשיר בלבד, ואינו מבוסס על מעשים שהיו. הספר נשאר מכל־מקום רומן מעניין, אך סיפור אוטוביוגראפי איננו.

אינפורמציה נוספת על פרשה זו אפשר למצוא בספר (משנת 1940) “Hoaxes” מאת C.D. MacDougall – כמו גם בספרים אחרים העוסקים בזיופים ספרותיים.

דוד שביט

קרית־גת

המלצות קוראים
תגיות