רקע
אהוד בן עזר
"נתיבות ציון וירושלים" לאברהם משה לונץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.4.1971, במסגרת “ספר השבוע”


אברהם משה לונץ נולד בעיר קובנה ב־1854. בשנת תרכ“ט, היא שנת 1869, בהיותו בן חמש־עשרה, הוא עולה עם המשפחה לירושלים. יש אומרים – העלייה באה מפחד השפעת ההשכלה הקובנאית על הבן, ומסורת אחרת – נדר שנדרה האם לעלות בהגיע בנה לבר־מצווה. ומאז, בהפסקות מועטות של נסיעותיו לחוץ־לארץ לצורך הדפסת ספריו ולצורך בריאותו – נעשה לונץ עד למתרחש בירושלים למן שנת עלייתו, לפני למעלה ממאה שנה, ועד למותו בשנת 1918, זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי הגנראל אלנבי, ואולם עד ממש, בחינת אדם שעיניו רואות מה שהוא מספר עליו – היה לונץ רק עד שנת 1878, שהיא גם שנת ייסודה של פתח־תקווה, המושבה הראשונה בארץ־ישראל, כי הנה באותה שנה בדיוק, בהיות לונץ בווינה לצורך ריפוי עיניו שנחלשו מרוב עבודה בסידור ספרו “נתיבות ציון וירושלים” – התברר כי אין תרופה למאור עיניו, ולאחר ניסיונות ריפוי אחדים בווינה, נעשה לעיוור מוחלט. אולם גם עיוורונו לא מנע ממנו מלעסוק עוד ארבעים שנה במפעלו הספרותי־ההיסטורי החשוב לתולדות יישובה של ארץ־ישראל, והוא עומד בהבטחתו הנרגשת, אותה הוא מפרסם ב”הצפירה" מחודש תמוז תרל"ט, מיד לאחר התעוורו:

“עוד לפני ירחים שלושה, בשמעי את השם ‘עיוור’ יוצא מפי או מפיות אחרים – כמדקרות חרב היו ללבבי, ושערות ראשי סמרו מפחד לזיכרו. ועתה בקור־רוח אוציא בעצמי את המילה הזאת, כאילו לא תיגע לנפשי ולבבי מאומה. אהה! מי מילל לאברהם משה לונץ, כי בהיותו בן כ”ה יכהו עיניו מראות ולא יראה באור השמש כי יהל. שונאיי, או שונאי האמת והדעת – כי אנוכי לא פעלתי רע לאדם מעולם – יאמרו, כי יד ה' נגעה בי לרעה על חטאותיי כי עצמו מספור! בהיותי אחד ממייסדי בית־עקד הספרים בעיר קודשנו, או על עוררי את בני הנעורים לחוכמה ומדע, לשלוח במלאכה ידם, ולגעול בלחם־עצלות, או על הרהבתי בנפשי לכתוב – במ“ע חבצלת שנה שלישית, כי מהראוי ונכון כי מכל הנדבות אשר יובא אל ארץ הקדושה יודפס אחרי כן חשבון גלוי לעיני השמש וכהנה – – – בין כה וכה אחת היא לי: עיוור הנני כעת. אולם אך עיני בשרי קמו מראות, ועוד אעבוד עבודתי על הרי ישראל.” (עמ' 39).

הרמזים על “חטאותיו” כביכול נוגעים להתייצבותו של לונץ הצעיר לצד הכוחות המתקדמים בירושלים של אותה תקופה, המשכילים, שדוברם הראשי היה ר' ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון הירושלמי “חבצלת” (עמ' 15). לונץ, שראשית דרכו היתה כתלמיד ישיבה ונתמך ב“חלוקה”, לא היה יכול להתמיד לאורך ימים בהשתייכותו לחוג הפרושים־האשכנזים, בני ליטא, אליהם השתייך לראשונה באופן טבעי, ותקע עצמו בקהל החסידים המשכילים. ובזאת אף גזר על עצמו הפסד החלוקה, והיה עליו להתפרנס למחייתו כמלמד, ואף כאן נרדף כל אימת שלאביו של אחד מתלמידיו היה נדמה שהמורה מעיין בסתר בספרים אסורים של אפיקורסות.

ספרו הראשון של לונץ “נתיבות ציון וירושלים” יצא לאור בשנת 1876, בירושלים, – בדפוס הרב ר' ישראל דוב פרומקין, מו“ל “החבצלת” – כך נרשם בשער, ועוד נאמר שם על מהות הספר: “נתיבות ציון וירושלים יפלס נתיב לכל אחינו הנפוצים בארבע קצות הארץ בדרכי ציון וירושלים האבילות ויראה לכל איש את תואר ותכונת עי”ק ירושלים וסביבותיה מצבה ומעמדה. ומצב העם היושב עליה. החמרי והמוסרי ככל חוקי הטאפאגראפהיע דבר לא נעדר עם הרבה מראות וציורים פתוחי עופרת.”

בראשית שנת תרמ“ב, כלומר ב־1881, והוא כבר עיוור – מופיע הראשון בקבצי “ירושלים”, שנדפס ב”וויען, בדפוס של געארג בראג, המנהל פ. סמולנסקין." עד שנת תרע"ב [1912] הופיעו עשרה קבצי “ירושלים” שהיה, לפי הגדרת לונץ “מאסף ספרותי לחקירת ארץ הקודש, גלילותיה, קורותיה, קדמוניותיה, תולדות גדוליה וכל הנוגע לה בעבר ובהווה, בעזרת חכמים וסופרים מצויינים בארץ וחוצה לה.” (עמ' 362).

בקבצים הראשונים שם לונץ גם מדורים באנגלית ובגרמנית, כדי למשוך אנשי מדע שאינם יהודים ואשר מתעניינים בארץ הקדושה, וכדי להתמודד במידת מה עם פירסומים מדעיים שנתיים לתולדות ארץ־ישראל שכבר נתקיימו אותה תקופה בידי לא־יהודים ובשפות האנגלית והגרמנית.

בשנת תרנ“ה (1895) התחיל לונץ להוציא גם את “לוח ארץ ישראל”, ממנו הוציא עד שנת תרע”ב [1912] שבעה עשר כרכים. את מטרת הלוח הגדיר לונץ בשער הלוח הראשון:“לוח לבני שלושת הדתות הגדולות בצירוף המידות והמשקל, ערכי המטבעות, סדרי הפוסט [הדואר] והתיליגרף ועוד עניינים שונים בארה”ק. מאמרים, ספורים, תמונות, שירים וספירות המתארים מצב וחיי אחינו בערי ארה“ק ומושבותי'. מצב וחיי אחינו ומצב הקהילות בכל ערי ארץ הקדם. הדעות ממצב בתי הספר, החינוך והחסד, החברות, המסחר והאמנות בארה”ק."

הלוחות משמשים אוצר בלום להבנת החיים בארץ במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

עוד הוציא לונץ “מורה־דרך בארץ ישראל וסוריה”, בשנת 1891, שצריך היה להיות מקביל “במהותו ותוכנו למורה דרך הגרמני הנודע על שם מוציאו לאור ‘בעדעקער’.” (עמ' 363), אלא שלונץ התכוון בראש ובראשונה לתייר ולעולה (אז אמרו המהגר) היהודי.

כמו כן החל להוציא משנת תרכ"ז (1897) ספרים מאוצר ספרות ארץ ישראל, בהם ספר “כפתור ופרח” לרב אשתורי הפרחי “הראשון בחוקרי ארץ הקודש”, ספר “תבואות הארץ” לרב יוסף שווארץ, קובץ “המעמר” וכן שקד בשנותיו האחרונות על הוצאה חדשה של התלמוד הירושלמי, וזכה להוציא רק מסכתות אחדות.

על פרשת חייו של לונץ, הספרים והקבצים שהוציא, קשייו ומאבקיו, גם הערכת מפעלו ההיסטורי־התיעודי, מפעל שערכו בחד־פעמיותו – על כל אלה מספר הביבליוגרף ג. קרסל, שהתקין את המבוא לקובץ הכתבים, ואף ערך את מבחרם. קרסל אינו נלאה להדגיש במבואו את החוש המדעי שהיה ללונץ בכך ששימר ואסף פרטים, תעודות, עובדות ותיאורי חיים יקרי ערך, אשר בלעדם לא תיתכן הבנת קורות היישוב היהודי בארץ במחצית השנייה למאה הקודמת [ה־19]. הפרטים שמביא לונץ בלוחותיו, גם הללו שכל כוונתם היתה לתת מורה־דרך שימושי בהילכות חיים בארץ בפרטים של יום־יום, כל אלו מתבררים עתה כאוצר בלום להכרת אותה תקופה.

הדו“חות ששקד להביא מן המושבות בכל לוח חדש, המונוגראפיות שלו, תיאורי ירושלים, כי לונץ לא היה רק אספן, מורה־דרך ומשמֵר, אלא גם חוקר בזכות עצמו. ואולם בעיניי מצאו יותר מכל חן אותם פרקי תיאור מופלאים מתוך “לוח ארץ ישראל”, בהם מספר לונץ בפשטות שנראית כיום ציורית ובעלת ניחוח משכר – על חיי יום יום בירושלים. טיבם של תיאורים אלו הוא כיין המשומר, ככל שהם עתיקים יותר, כן משתבח טעמם. עולם שלם מתגלה בפנינו בסעיפים של סקירה שנתית, עובדתית לכאורה, על ירושלים בשנת תרכ”ט (1869), ועל אורחות החיים בה: המצב הכלכלי וחיי הבית, אפיית הלחם, השגת הבשר, עשיית יין, יום הכביסה, המאור, התלבושת, החיים החברתיים. עולם שלם מתחייה בפנינו עם קריאת הדפים האלה.

הנה למשל תיאור עשיית היין, שאגב נהוג היה לעשותו כך גם במושבות הראשונות:

"המשפחות האמידות, וביחוד אלה שכבר התאזרחו פה והיה להם המקום המוכשר והכלים הנחוצים, נהגו לעשות בעת הבציר בעצמן יין די צורכם עד הבציר הבא. סדר עשייתו היה באופן היותר פשוט: בעלי הבתים קנו את ענביהם בסוף הבציר, לאמור בין כסא לעשור, או מיד אחרי הסוכות, שאז נתבשלו הענבים וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. שוק הענבים היה אצל בית המכס, שהיה סמוך לשער יפו מבחוץ. ובעלי הבתים שעשו בעצמם יין, הרוויחו ריווח מישנה: כי מלבד הריווח שמוזג מרוויח בעד שכר עבודתו הרוויחו גם מס היין שעושה יין לעצמו פטור ממנו. הענבים הושמו באגנות־נחושת גדולים, והותלשו מאשכולותיהם (המלאכה הזאת נעשתה על הרוב על ידי נשים), ובכלות התלישה נכנסו הדורכים – אחרי אשר רחצו את רגליהם למשעי – לתוך האגן, וידרכום עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ואז נשפך הכול, לאמור, העסיס יחד עם הזגים והחרצנים, לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעמדו בהמרתף שמתחת להבית (ואלו שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים). וככלות היין את תסיסתו הוציאו ממנו את הזגים והחרצנים ויכבשום במכבש עץ למען הוציא מהם את התמצית שאפשר להוציא. ואחרי עבור זמן קצר סיננו את היין במסננת בד לזכותו משמריו (והזגים והחרצנים נמכרו להמוזגים להוציא מהם יין שרף).

ובכל ערב שבת ומועד לפנות ערב ירד בעל הבית להמרתף ושאב יין הדרוש לו לכל השבוע. ובסוף הקיץ לפני הבציר החדש, היה מריק את השיירים מהכדים ושופכם בבקבוקים, והקיפם [אולי – פקקם] היטב, והכדים הורחצו ונתייבשו להכינם להבציר הבא. ויש שנהגו להטמין בכל שנה בקבוקים אחדים משיירי יינם באדמה (לבלי יחמץ) למשמרת, והיו משפחות שכיבדו בנשואי בניהם את המסובים ביין משנת הולדת החתן או הכלה." (עמ' 216).

למי שמתכוון לכתוב רומאן על הימים ההם מזומן ומשומר אוצר בלום ב“לוחות ארץ־ישראל” של לונץ. טוב שלעת עתה יש בידינו לפחות מבחר מלוחות וקבצים אלו, שהינם ספרים נדירים ויקרים שאין הקורא יכול אף לחלום להכניסם בצל קורת ספרייתו. הבה נקווה כי תימצא בבוא העת דרך נאותה להוציא מחדש את כל כתביו של לונץ, או להוציא מהדוות מצולמות של כל קבציו וכתביו, או להעתיקם בסידור חדש. כל אלה הם עניינים יקרים למדי ומכוונים לקהל קוראים מצומצם המורכב מאנשי מדע וממשוגעים־לדבר, וספק אם יימצא המימון לכך, ויש אפוא לראות מטרה רחבה יותר זו – כתקווה שלעתיד לבוא.


* “נתיבות ציון וירושלים”. מבחר מאמרי אברהם משה לונץ. ערוכים בצירוף הערות ומבוא מאת ג' קרסל. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א, 1970. 392 עמ' בצירוף לוח השמות והעניינים ושער לועזי.


*


 

אסתר ראב: המרתף

בקובץ גן שחרב

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על־ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות־כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק־עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי־ענק מזכוכית, נתונים בכלי־נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ־הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז־עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי־ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת־עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי־הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן־זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי־מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת־קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא־ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים־ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית־המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי־החלב הערביים, כדי־חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב־הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג’ארות [כדי־חרס] גדולות מלאות דבש־אזוב ודבש־תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות־ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת־ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים־גושים שחורים ומסוכרים; חוטי־ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות־עץ עבות, שתי־וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות־אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי־החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות־שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת־גיגיות־נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק־הלחם. מערכת־גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל־חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית־הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

“להפסיק!”


אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון־לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח־יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי “לנגן”, לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי־הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה־למחצה.


*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 29.11.1968. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ': 74, וכן בכרך “אסתר ראב / כל הפרוזה”, 2001.

המלצות קוראים
תגיות