רקע
אהוד בן עזר
"מסע לארץ־ישראל" לאלחנן ליב לוינסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1892

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.11.1972


“ביום ג' חמישה־עשר בסיון שנת ה' ת”ת (2040) חגותי את חג כלולותיי עם רעייתי אשר אהבתי, ולמחרת היום הזה עזבנו את הורינו וקרובינו ואת אוהבינו ונשים לדרך פעמינו – לבלות את ‘ירח הזהב’ בארץ אבותינו.

“ידעתי כי הקורא העברי לא יסתפק במעט זה: הוא יחפוץ לדעת: מי אני? מאין אנוכי? מה מעשיי? ועוד פרטים כאלה הנחוצים לו מאוד לדעת. אתאמץ למלאות תאוותו. אני הנני מורה שפת־עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. אשר בסוריה ורעייתי, יהודית לבית יוסף, אחת התלמידות בגימנזיום ההוא.” (עמ' 6).

כך נפתח הפרק הראשון באוטופיה של אלחנן ליב לוינסקי, אשר הופיעה לראשונה בדפוס בשנת 1892, ומתארת מסע של “ירח דבש” לארץ־ישראל בשנת 2040.

א.ל. לוינסקי נולד בעיירה שבפלך וילנה בשנת 1857 ומת באודיסה בשנת 1910. בפרוץ הפרעות ביהודי רוסיה, בראשית שנות השמונים [של המאה ה־19], עבר לחארקוב ולמד רפואה. עם התסיסה הלאומית, שהולידה את קבוצת ביל“ו בעיר זו, עלה לארץ־ישראל במחצית סיון תרמ”ב (1882), ישב בארץ כמה חודשים והתבונן במצב היישוב ובמצב קליטתם של בני העלייה הראשונה. עם שובו לרוסיה, נעשה מראשיה של תנועת חיבת־ציון. מ־1896 ישב באודיסה והיה מנהלה של חברת “כרמל” במחוז הדרומי־מערבי של רוסיה ועשה הרבה לשיווק יין ארץ־ישראל ברוסיה. השתתף בקביעות בעיתונות העברית בפליטונים וברשמי־מסע. ב“השילוח” היה לו מדור קבוע “מחשבות ומעשים” בחתימת “רבי קרוב”. ממייסדי הוצאת הספרים “מוריה”. על שמו נקראים הרחוב והסמינריון למורות בתל־אביב. עשר שנים לאחר עלייתו הקצרה לארץ, פירסם את האוטופיה שלו.

ביקורו היחיד של הרצל בארץ־ישראל היה בסוף חודש אוקטובר 1898, וארבע שנים לאחר־מכן, בשנת 1902, התפרסמה האוטופיה שלו.“אלטנוילנד”. אחד־העם, שישב באודיסה, וכידוע לא “פירגן” להרצל, כתב כנגדו בשנה שבה הופיעה “אלטנוילנד” את הדברים הבאים:

“והקוראים העברים זוכרים בוודאי, כי לפני עשר שנים (1892) כתב סופר עברי אחד אוטופיא מעין זו בשם 'מסע לארץ־ישראל בשנת ת”ת‘. גם שם מוצאים אנו סבלנות, שלום ואחווה. ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים. אבל מי שישווה שני הסיפורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי. שם – חירות לאומית אמיתית וחיים לאומים אמיתיים ‘על יסודות אנושיים כלליים’. ופה – חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה’עבדות בתוך חירות’, בת הגלות המערבית, נודף מכל העברים." (כל כתבי אחד־העם, הוצאת דביר, תשי“ד. 1954. עמ' ש”כ).

אחד־העם ודאי שהגזים לשלילה. אמנם לוינסקי היה חברו במסדר הסודי “בני־משה”, אבל האוטופיה של הרצל, עם כל מה שיש בה (ובעיקר מה שאין בה) היא ניסיון הרבה יותר רציני להבין לתהליכי ההתפתחות של העולם המערבי ולכוח הכלכלי היהודי – מאשר הציור התמים של לוינסקי.

כך, למשל, אצל לוינסקי גם בשנת 2040 ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית בעיקרה, רובה מושבות, נוהגת על פי חוקי התורה (2040 היא שנת יובל, והקונים מחזירים את הקרקע למוכרים), וחקלאותה, המתוארת באורח רומאנטי, נוהגת על־פי המסורת התנ"כית־ערבית:

“השדות והגנים כולם משקה: בארות וחריצים, ותעלות ואפיקים ומעיינות בבקעה ובהר, ומהם ישקו את השדות והגנים. העמקים עטופים בר, וההרים יטפו עסיס. ובאחו ירעו עדרי צאן ובקר וסוסים וחמורים וגמלים. ובני ישראל יעבדו בשדה, יחרשו וישדדו ויזרעו ויקצרו, והאדם והבהמה בריאים ושבעים, דשנים ורעננים.” (עמ' 39).

סוריה, שבה גר מחבר האוטופיה, היא ארץ רוסיה, ואולי מטעמי צנזורה בחר להסוות את שמה. אודיסה עירו, שממנה הוא יוצא לדרך, קרויה בשם – אשדות, והיא כמין סניף לארץ־ישראל. “ובכל יום ויום אוניות יוצאות ובאות מיפו לאשדות ומאשדות ליפו, אוניות נושאות כל טוב ארץ הקדם וארץ הצפון.” (עמ' 17). דומה כי מסחר יֵין ארץ־ישראל, שבו עסק באודיסה, הוא שגרם ללוינסקי ליחס חשיבות כה רבה לקשרים המסחריים שבין עירו לארץ־ישראל בשנת 2040.

המספר ואשתו מגיעים באונייה לחוף יפו ומתאכסנים ב“מגרש שלום”, היא האכסניה הצפונית אשר בטבור העיר. רבים מהאורחים באים מכל העברים במסילת החשמל, במגדל הפורח ובדרך הים. מחלון חדרם אשר במכפלה הרביעית נראית העיר יפו בכל יופייה, גניה ופרדסיה, והמושבות והכפרים העוטרים אותה: מקוה ישראל, ראשון לציון, פתח תקוה, יהוד, מיכאל, חובבי ציון, חדרה, באר בנימין, נחלת בנימין, אשל אברהם, שדה מנוחה, בית יעקב וגבע. לוינסקי מוסיף שמות יישובים שטרם נוסדו כטוב עליו דימיונו, ולעיתים הוא קולע לשֵם שאכן התחדש, אך לא במיקומו.

כדי לעמוד על הווי החיים בארץ־ישראל הוא קורא את המודעות והידיעות בששת מכתבי־העת, כלומר העיתונים, המופיעים ביפו: “המודיעים מיפו”, “קול העם”, “המגיד מיפו”, “השרון”, “חדשות מיפו” ו“המאה השמינית”. הידיעות, תודה לאל, כולן טובות. ובאשר למודעות, יש למספר שיטה. אם תקרא “מודעות” מרופאים כי ירפאו כל נגע וכל מחלה, ובתי־המרקחת יודיעו כי יש איתם אמצעים “ידועים” לכל נגע ומדווה, לכל זב ומצורע – אות הוא כי המחלות ההן מצויות מאוד בעיר ההיא. אם תקרא כי “גופות צעירים” מבקשים להיות סוכנות או אומנות אצל רווקים יחידים – אות כי יש ויש גופים העומדים להימכר, ויחידים הנכונים לקנות מיני סחורות יפות אלו. (עמ' 32). וכן הלאה וכן הלאה, אבל, תודה לאל, רוב המודעות בעיתוני יפו הן של אנשים המחפשים את בעלי הקרקע הקודמים כדי להחזירה להם בשנת היובל ת"ת (2040) אבל יש גם ממודעות ממין אחר, על חגים ושמחות, תכשיטים ובגדים, כמו:

“המודה האחרונה בירושלים! במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי־שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. לבושים כאלה על־פי הבנייה והגיזרה ההיא, אפשר להשיג בחנות של בגדי נשים לשרה בת טובים, רחוב הצפוני מיספר כ”ד." (עמ' 33).

וכן המודעות של מדפיסי הספרים. הנה מודעה מדהימה באקטואליות שלה, אשר לא תפוג כנראה גם בשנת 2040:

“האנציקלופדיה העברית מהדורה חדשה עם הוספות ותיקונים רבים תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי, חלק כ”ה, מן מוריה עד משה, יצא לאור עם מפות וציורים ותמונות רבות. להשיגו במחיר שקל אצל כל המו“סים במדינה ובחוץ־לארץ.” (עמ' 36).

ומה על “השאלה הערבית”?

הרצל באוטופיה שלו האמין, כידוע, בכוח הכלכלי היהודי שיביא טובה גם לערבים, ולא שיער כלל התנגשות על רקע של התעוררות לאומית. לוינסקי תמים ממנו. גבולות המדינה היהודית בעיניו הם: “כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה, מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר פרת, מנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לעיר מואב ומעיר מואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל.” (עמ' 63).

היהודים אשר התיישבו בתחילה במושבות הראשונות סביב יפו, הרחיבו לאט־לאט את גבוליהם עד שכם ועד הירדן, ויעברו גם את הירדן – “כי לא בחרב ולא בחנית ולא בחוכמת הדיפלומטים כבשו בני־ישראל את הארץ לפניהם, ורק שדות בכסף קנו, ובעד כל צעד ושעל שילמו בכסף מלא, ויכתבו בספר ויעידו עדים. והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו ‘שטר מכירה’ על ארצו… אבל מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? – כמוה כאין. שדות בלתי־מעובדות, גלי אבנים, מעי מפלה…” (עמ' 42).

פקיד מצודת שכם, מר אביעזר הענתותי, מראה למספר את תבנית המצודה ומספר לו על עבודת הצבא בארץ־ישראל. רק אחוז אחד למאה מבין הבחורים מבני עשרים שנה ומעלה חייב בה. בסה"כ יש בארץ ארבעים אלף שולפי חרב, ומשך שירותם שנה אחת, עם חופשה לעת הקציר והבציר. “עד הנה אמנם עוד לא נלחמו היהודים מלחמת תגרה – ורק מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן. כי שלום לישראל מכל העברים.” (עמ' 48).

בשכם נפגש המספר גם עם שר הפלך הנכבד שמוע בן זכור, “אשר היה שלוש שנים שר צבא מצטיין במלחמתו את ‘הזמזומים’ במזרח ים המלח.” (עמ' 50).

וירושלים?

היא בירת כל מדינות היהודים. גם חבל הארץ “נחלת צבי” ומדינת “בני משה” אשר בארגנטינה. מיספר תושבי העיר שלוש מאות אלף. גרים בה בני עמים ואמונות שונות, אך הרוב בה יהודי. יש בה אוניברסיטה והיכלי שרים ואצילים. נחל קדרון מלא מים על כל גדותיו. בהר הזיתים יש זיתים ובראשו מצפה כוכבים מהולל. רק הכותל המערבי בחורבנו עומד, כי עוד לא בא יום גאולתו.

“כירח תמים עשיתי בירושלים וכל העת ההיא לא נחתי ולא שקטתי. ביקרתי בבתי אוסף דברים עתיקים וסגולות החמדה, ביקרתי בתי־הספר, בתי השיר והזמרה, נכבדתי ל’קבלת פנים' בבית הנשיא שנבחר זה שנה, ביקרתי את ‘ישיבת הוועד הלאומי’, את השרים היושבים ראשונה בהנהגת העם, את מר יהושע בן יצחק שר ההשכלה, את מר אליהו גאון ראש האוניברסיטה, את הגאון מר שמואל בן חפני ראש הוועד הלאומי, את המשוררים אסף, הימן וידותון, את הסופרים והחכמים, את מערכות כתבי־העת הרבים, – – – ולו הייתי שם עוד שלוש פעמים ככה גם אז לא הספקתי לראות ולהתבונן בכול.” (עמ' 58).


* א.ל. לוינסקי: “מסע לארץ־ישראל בשנת ת”ת“. הדפסה ראשונה: “פרדס”, ספר ראשון, אודסא תרנ”ב, 1892. המהדורה שבידי: הוצאת כלל, ברלין 1922, תרפ"ב. ספריה כללית. 64 עמ'. Klal-Verlag \ Berlin SW63 \ Markgrafenster, 73. Copyright by Klal-Verlag, Berlin, 1922. Klal-Druckerei, Berlin.

המלצות קוראים
תגיות