רקע
אהוד בן עזר
"מגילת סן מיקלה" לאכסל מונתה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1935–1936, 1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.6.1975


“מגילת סן־מיקלה” איננו בדיוק אותו הספר שהקורא, או הקורא־התייר בקאפרי, סבור שהנהו, כלומר, מגילה על־אודות המקום סן־מיקלה. כך אמנם מצטייר הספר בזיכרון שנים רבות לאחר הקריאה הראשונה, אך בקריאה חוזרת שבים ועולים רבדים מרוחקים מסן־מיקלה, והם־הם עיקרו של הספר.

אכסל מונתה, אותו רופא שוודי גבה־קומה, אשר השמועה אומרת כי היה אחיו הלא־חוקי של מלך שוודיה, נולד ב־1857 באוסקארשאמן בשוודיה, ומת בסטוקהולם ב־1949. הוא למד רפואה באוניברסיטת אופסלה בשוודיה והשתלם בפריס בהדרכת הנוירולוג הידוע שארקו. שנים אחדות עסק ברפואה באיטליה, וב־1903 נתמנה רופא חצר לגוסטב החמישי מלך שוודיה. מונתה חיבר סיפורי מסע ומסות בהשפעת חייו הרבגוניים והקוסמופוליטיים. “צלב אדום וצלב ברזל” (1916) ו“זיכרונות והזיות” (1908 ואילך). ספרו “מגילת סן־מיקלה” נכתב במקורו אנגלית (1929) ובנוסחו השוודי הופיע רק ב־1930, ומיד להופעתו זכה לפרסום עולמי, נדפס תוך שנה־שנתיים ב־12 מהדורות ותורגם ל־44 לשונות.

הרובד הראשון, ואולי המרכזי בספר, הינו מחרוזת סיפורים קצרים, נוסח מופאסאן, מחיי פאריס ורומא, סיפורים פיקאנטיים, אמינים, מאחר שכולם מסופרים בגוף ראשון ומבוססים על ניסיונו האישי של מחברם, ובהם תיאורי החברה הגבוהה ואהבת החיות, שני תחומים שאותם הכיר המחבר מקרוב, והם באים יחד, לעומת הצד האחר של החיים, אשר גם אותו הכיר מונתה מתך העזה והסתכנות אישית – מגיפת החולירע בנאפולי, הרעש במסינה, מעונות העניים בפאריס. אגב, מונתה הכיר את מופאסאן מקרוב, וגם התארח אצלו בספינת טיוליו “בל־אמי”.

“לאחר חודשים,” מסיים מונתה פרק זה של זיכרונותיו, “ראיתי את מופאסאן בגן הבית הלבן בפסי, הוא בית־המשוגעים המפורסם. הוא היה מהלך נשען על זרועו של פרנסוא הנאמן והיה זורק אבנים קטנות אל ערוגות הפרחים בתנועת ‘הזורע’ של מילט. ‘תראה, תראה,’ אמר, ‘כולם תצמחנה באביב ותהיינה מופאסאנים קטנים, אם רק יירד גשם.’” (עמ' 233).

[ראו ויקיפדיה, גי דה מופאסאן]


החיפוש הפר־גינטי

הרובד השני הוא פרשת חיפושיו של המחבר, איש צעיר מארצות הצפון, אחר זהותו העצמית, פשר חייו והגשמתם, וזאת דווקא בנופי הדרום, באיטליה ובקאפרי. ועולה בזיכרון דמותו של מחפש אחר, פר גינט (1868), שאמנם הרחיק לכת והגיע עד למארוקו ולבית המשוגעים של קהיר, בעוד מונתה אינו מרחיק בחיפושיו מעבר לחופיו הצפוניים של הים התיכון – ובכל־זאת, גורל גיבורו האוטוביוגראפי של מונתה מזכיר את הנדודים והחיפוש הפר־גינטיים.

בהקדמה למהדורה ה־12 אומר מונתה כי מבקרי ספרו מתקשים לשייך את “מגילת סן־מיקלה” לסוג ספרותי כלשהו. היו שקראו לו “אוטוביוגראפיה” ואחרים קראו לו “זיכרונותיו של רופא”, ולדעת מונתה אין הספר לא זה ולא זה. ודומה שהוא צודק. הביוגראפיה משמשת לו בעיקר חומר להפלגה סיפורית, ובסופו של הספר אנו יודעים עליו מעט מאוד: “ודאי לא היו מספיקים לי חמש מאות עמודים כדי לכתוב את פרשת־חיי, אפילו לא השמטתי ממנה את הפרקים העגומים ורבי־המאורעות ביותר.” (עמ' 407). אין אנו יודעים, למשל, דבר על הנשים בחייו.

גם התווית – “זיכרונות של רופא”, אינה משמשת לו אלא אמתלא לרקום את מחרוזת סיפוריו הקצרים, אשר קשרם לספרות חזק יותר מקשרם לרפואה וליומן הזיכרונות. אף כי דומה שטוב יעשו רבים מרופאי דורנו אם יחזרו ויקראו ב“מגילת סן־מיקלה” ולוא רק למען עורר עצמם למחשבה אם אין הרגשתו של החולה והקלת סבלו מבחינה נפשית חשובים לא פחות מן הצד המקצועי והמדעי של הריפוי עצמו.

הנושא המעסיק יותר מכל את מונתה בספרו הוא התמודדותו עם המוות, התמודדותו כאדם בן־תמותה, התמודדותו המקצועית כניצב מול מלאך המוות ליד מיטת חולה. מונתה חתם את הספר ב־1929, בפרק המתאר את מותו ומשפטו בשמיים. אגב, הרהורים אלה היו לו סגולה לאריכות־ימים, הוא מת ב־1949, בן 92!


חלום של חיים אחרים

מה משמעות ההתמודדות הרוחנית של מונתה ב“מגילת סן־מיקלה”? – דומה שקיים היה בחייו צירוף של הומאניזם נעלה יחד עם פראות צפונית, ויקינגית, הרפתקנית, שיש בה לעיתים קלות־ראש ואפילו שמץ שרלטנות. ואולי גם סוד הצלחת הספר בזמנו היה באותו צירוף ספרותי של הנורא עם המוֹנדֵני, של החולי עם חיי החברה הגבוהה.

לדעת מונתה, מוטב להלקות פושעים, ואם חטאם כבד, להרגם, כדי שיהיה אפשר לפנות את מקומם ולעזור לעניים ולחולים.

גם דיעותיו על הרפואה מתנודדות מקצה לקצה. מצד אחד רצופים חייו שליחות הומאנית של עזרה לזולת, אינו חס על כספו, מקריב קורבנות ומסכן עצמו בשליחות רפואית. ומצד שני הוא מדגיש את ערך האמונה שברפואה (פרשת ה“קוליטיס”), את השפעת אישיותו של הרופא (מקום רב הוא מקדיש לכוחו ההיפנוטי) ומלגלג על קוצר ידו של מדע הרפואה במקרים רבים. וכדאי היה אולי להביא קטע מן “האני מאמין” שלו:

“דרכך להסביר תמיד לחולים שלך מה שאינך יודע להסביר אפילו לעצמך, אתה שוכח שכל זה אינו עניין של דעת, אלא עניין של אמונה, כדומה לאמונה באלוהים. הכנסייה הקתולית לעולם אינה מסבירה כלום, והריהי כוח אדיר מכל הכוחות שבעולם. הכנסייה הפרוטסטנטית מנסה להסביר ולבאר כל דבר, והיא מתפוררת לרסיסים. כל מה שהחולים שלך ממעיטים לדעת את האמת, כן מוטב להם. היוצר לא נתכוון שפעולתם של אברי גופנו תהיה מסורה לפיקוחה של רוחנו, אתה גורם לחולים שלך להיות מהרהרים במחלתם, אתה פורע בזה את חוקי הטבע. אמור להם שעליהם לעשות כך וכך, ליטול רפואה זו וזו כדי שיתרפאו, ושאם לא יצייתו לך, ילכו להם אל רופא אחר. אל תבקר אותם אלא בשעה שהם זקוקים לך ביותר, אל תגיד להם יותר מדי, שמא יירדו לסוף דעתך ויכירו מה מועטה היא ידיעתך. רופאים, בדומה למלכים, צריכים להיות מרוחקים מן הבריות עד כמה שאפשר, שאם לא כן אין נוהגים בהם כבוד.” (עמ' 143).


ברובד השלישי של הספר אנו פוגשים את סיפור המסגרת – הפרק הפותח ובו תיאור ביקורו הראשון של מונתה בסן־מיקלה, האידאה של בניית סן־מיקלה שמלווה את מונתה בכל שנות לימודיו ועיסוקו כרופא, ולבסוף, בניית המקום, כמה פרקי הוויי משעשעים, ואחר־כך, פרידה עצובה ממנו.

במרוצת השנים מזהה הקורא את שם הספר עם המקום, אתר תיירות פורח, שם ניצבה החווילה של טיבריוס, ושוכח שעיקרו של הספר אינו סן־מיקלה וקורותיה אלא קורות השאיפה אליה, כאל חלום בהיר של חיים אחרים, חופשיים, טבעיים, בריאים, שהתגשם רק לזמן לא ארוך בחיי המחבר.

אמציה פורת ערך וחידש את תירגומו של י.ל. ברוך וכן הוסיף לו קטעים שהושמטו מן המהדורה הישנה. יש לאחל לכל ספר ישן, שתורגם לעברית ואזל, גורל דומה – שיודפס במהדורה חדשה אשר יישמר בה חן תרגומו המקורי (ורבים הם התרגומים הישנים הטובים), ועם זאת יותקן ויחודש כדי שההקורא בן־ימינו ירוץ בקריאתו ולא ימצא בו שום צורת לשון שהתיישנה.


אכסל מונתה: “מגילת סן־מיקלה”. תירגם י.ל. ברוך, הוצאת “אמנות”, כרך א’־ג', תרצ“ה־תרצ”ו.

אכסל מונתה: “מגילת סן־מיקלה”. תירגם מאנגלית י.ל. ברוך, חידש אמציה פורת. ספריה לעם. הוצאת ספרים עם עובד, תל־אביב, תשל"ג, 1973, 413 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות