רקע
אהוד בן עזר
"דרך גבר" ליגאל מוסינזון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1953, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.11.1974, תחת הכותרת “‘דרך גבר’ – מקץ עשרים שנה”


כאשר הופיע לפני עשרים שנה הרומאן “דרך גבר” ליגאל מוסינזון (וזאת כשלוש שנים לאחר שעזב את קיבוץ נען, בו היה חבר תריסר שנים) רעשה כל הארץ.

אחד מזיכרונותיי הספרותיים הראשונים הוא ערב עם יגאל מוסינזון לרגל הופעת “דרך גבר”, באולם של מועצת פועלי פתח־תקווה, ואני אז נער בכיתה שביעית בגימנסיה, וזה, דומני, הערב הספרותי הראשון שאני עד לו בחיי. הסקרנות משכה אותי. מה־גם ש“דרך גבר” היה אחד הרומאנים ה“ארוטיים” ביותר שהתגלגלו לידינו באותה תקופה. ואני זוכר כיצד עלו לבמה בזה אחר זה קוראים מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, אחדים מהם, דומני, אנשי קיבוץ גבעת השלושה הסמוך למושבה, ורובם, מי פחות ומי יותר, יסרו את יגאל מוסינזון ודנו אותו ברותחין. [ביניהם היה גם דובק’ה עפרון, המבוגר ממני בשנה, צעיר הדוברים]. היחיד שנקט לשון מתונה היה המורה הזקן של המושבה, שהיה חובב־ספרות וגם ניהל את הפגישה.

על מה יצא הקצף?

בעיקר על תמונת הפתיחה של הרומאן, בה משולב סיפור מותו של חבר־קיבוץ מהכשת נחש, בלי שהחובשת והרופא יתייחסו ברצינות להכשתו:

“לבסוף תוחבים את הנשוך למיטתו באוהל השומט יריעותיו, ומניחים אותו לנפשו ולמכאוביו. וכל הלילה צעק מנדל וילצ’יק: ‘אני אמות. הצילו אותי. אני אמות. הצילו את חיי!’ גבר זה, שעבר את כל מוראות המלחמה, ומחנה־הריכוז לגולים בסיביריה בכלל זה, ממרר בבכי, וצעקותיו מפלחות את אוויר־הלילה – אך איש אינו מקשיב לו. איש לא. הקיבוץ ישן. הקיבוץ מתעתד, למחרת, להמשיך את המשימות ההיסטוריות אשר ציוו עליו הציונות והסוציאליזם.” (עמ' 14–15).

הורגש שהאנשים שדיברו באותו ערב אינם מוכנים לעשות איזושהי הפרדה בין ספרות למציאות. עיקר הזעם יצא על הצגת הקיבוץ באור שלילי. ולעיתים קשה היה להבחין מתוך דבריהם מהו עיקר “פשעו” של מוסינזון: האם בכך ש“הוציא החוצה” ותיאר מעשה אמיתי שאירע בקיבוץ מסויים, או בכך שטפל על הקיבוץ מעשה אשר לא ייתכן כלל שהתרחש בו? הנימה הכללית של ההתקפות המילוליות היתה שהסופר “יורק אל הבאר ששתה ממנה”!

ובנוסף לכך הועלה גם עניין ה“סיזון” – מפני מה מצא לנחוץ יגאל, שהוא בכל זאת “אחד משלנו”, כלומר מאנשי תנועת העבודה – לחזור ולהעלות ולחטט בפצעים שהגלידו זה מכבר ואשר השיכחה יפה להם?!

את תשובתו של יגאל מוסינזון באותו ערב רחוק, לפני עשרים שנה, אינני זוכר בדיוק. דומני שגם הוא ניסה להלך בין שני העולמות: מצד אחד דיבר על חירותו של הסופר לבדות ברומאן את העלילות שהוא חש צורך להעלותן, ואמר שאסור לבחון את הספר על פי מה שהתרחש או לא התרחש בקיבוץ זה או אחר, ומצד שני דיבר על התכנים עצמם ועל כך שהסופר חייב לתת ביטוי לתקופתו ולהעלות בחריפות את הנושאים החשובים בעיניו, אפילו הם עוסקים בתקופה קשה של מלחמת־אחים, אשר זיכרה אינו ערב לרובו של הציבור.

הרגשתי באותו ערב היתה די ברורה ומוגדרת: הייתי בטוח שיגאל מוסינזון כתב דברים אמיתיים בספרו, שכך ממש התרחשו במציאות – שהרי אחרת לא היה מעורר על עצמו רוגז כה רב. חשדתי בו שעשה זאת גם למען עורר “סנסאציה”, וסיכמתי לעצמי שסופר הוא אדם שכותב דברים אמיתיים, מעורר רוגז סביבו, מתפרסם וסובל. ואני מקווה כי הקורא אינו מצפה שאקום ואומר כי באותו לילה החלטתי אני עצמי להיות סופר.


לפני שבועות אחדים קיבלתי את מהדורתו החדשה של “דרך גבר”, שנים לאחר שהספר אזל לגמרי מחנויות הספרים. (הוצאת טברסקי, שהוציאה את המהדורות הראשונות, התחסלה לפני שנים). חזרתי וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, מנקודת־מבט מבוגרת ומרוחקת, שונה לגמרי מזו של הנער בפתח־תקווה לפני עשרים שנה. ואכן, הרושם היה אחר לגמרי, כאילו שני ספרים שונים קראתי בשתי תקופות בחיי.

דבר ראשון, הקטעים האירוטיים. כמה מן הדברים הבולטים שזכרתי בספר, במשך השנים, לבד ממותו של מנדל וילנצ’יק מהכשת הנחש, היו קטעי התייחדות של גבר ואישה, ובייחוד הלילה שמבלה רפאל הובר במיטתה של עתליה, הג’ינג’ית היפה והמשותקת ברגליה. זה היה משהו מפעים, משהו שמאיץ את זרימת הדם בגופם הבתול של נערים צעירים. משהו מיסתורי. ועם זאת, בכמה מפרטיו, אפילו לא מובן. ועתה קראתי, הבנתי יותר, בעצם – הכול, ועם זאת – לא התרגשתי. הזיכרון של ההתרגשות הראשונה היה חזק יותר מן התגובה שבפגישה המחודשת עם הספר עצמו.

גם הנושא הפוליטי – ה“סיזון”, הוויכוחים בין אנשי ההגנה, אצ“ל ולח”י, דרכו של רפאל הובר חבר הקיבוץ ואיש־ההגנה למן הסגרתם של אנשי אצ“ל לבריטים ב”סיזון" ועד לנטילת גורלו בידיו והתקרבותו לאנשי לח"י. בסוף הרומאן – כל אלה נראו עתה באור חדש ושונה.

מצד אחד, במלוא חשיבותו של הספר מבחינת הצגת היריעה ההיסטורית־התרבותית של תקופה זו, באמצע שנות הארבעים [של המאה ה־20]. לגבי דור ושני דורות של קוראים צעירים כיום, נשמעים קורות אותה תקופה כסיפורים שאינם רחוקים מימי “השומר” וניל"י, והם מתארים אווירה של שנאת אחים חריפה ויריבויות שכמעט והשתכח טעמן וזיכרן מאז הסתיימה תקופה זו בדברי ימי ישראל.

ומצד שני – לאור כמה וכמה התפתחויות פוליטיות שאירעו לאחרונה, בתחום ההתנחלויות – מקבלים הוויכוחים הישנים כמין אקטואלייות מוזרה, ללמדך שהוויכוח בין מתונים לקיצונים, “יונים” ו“ניצים”, לא החל לפני שבע שנים, וגם לא לפני עשרים ושש שנים. בהבדל אחד – שבימי המנדאט היו האנגלים בבחינת האוייב הראשון במעלה, והיה כמין רצון להתעלם מכך שעיקר הסכסוך עודו לפנינו, והוא עם הערבים. תיאורי ההתנגשויות עם האנגלים, המאסרים, הפגיעות, הזעם, השנאה, ההשפלה והנקם – כל אלה נראים כיום כאגדה רחוקה. ודומה כי גם אנשים שחיו את התקופה ההיא כמבוגרים מתקשים לזכור אותה כיום באותו פאתוס של מאבק הירואי המצוי ב“דרך גבר”.

על הקיבוץ נכתבו מאז “דרך גבר” רומאנים וסיפורים לא מעטים. מהם עמוקים יותר מבחינה פסיכולוגית, עדינים יותר מתיאור המירקם החברתי, בעלי סמלים ומשמעויות רבות יותר המובנות לקוראים יודעי ח“ן, וגם קרובים יותר מבחינת תקופתם להווה – אבל אפילו בקריאה חוזרת לאחר עשרים שנה עדיין בולטת המרירות העזה, הבוטה, והסגנון הקשוח והבלתי־מתחמק בתיאורי הקיבוץ ב”דרך גבר".

אמנם, אחת הדמויות האנושיות והיפות ביותר בסיפור היא דמותו של אברהם גלין, מזכיר הקיבוץ, המרכז באישיותו כמין חוכמת דורות קיבוצית עצובה, ואולם הסך־הכולל של חיי הקיבוץ המתוארים בספר עשוי להסעיר גם כיום את הקורא.

מבחנו של רומאן אינו במידת האקטואליות של מרכיביו החברתיים והפוליטיים אלא באותו “נטו” של ניסיון אנושי המתואר ברמה אמנותית כזו ששיני־הזמן אינן פוגמות בה. מבחינה זו עומדים היטב הקטעים הדרמאטיים והעלילתיים בספרו של מוסינזון, והקושי מצוי בעיקר בקטעים שעיקרם דיבוריהם ומחשבותיהם של הגיבורים כשהם נסבים על ענייניים שברומו־של־עולם, ענייני חברה ופוליטיקה. כאן יש הרגשה של אריכות־יתר, של חזרה ושל הסברת דברים הידועים כבר, אפילו מתוך קריאת הסיפור עצמו.

גם הבעייתיות של הקיבוץ המתוארת ברומאן, היא בעיקרה זו של דור המייסדים, ודומה, לפחות מתוך קריאת ספרות הנכתבת על הקיבוץ בשנים האחרונות, שכמה קווים אופייניים של קשיחות, של התפרצות בתוך תנאי קיום קשים – פינו מקומם לתגובה יותר מופנמת, שקטה וכוססת בלב פנימה.

להרבה קוראים צעירים יהא זה כיום סיפור על נעוריהם של סבא וסבתא, ובוודאי יתפלאו לראות שחייהם של הצעירים היום זורמים באפיק הרבה יותר מסודר ו“בעל־ביתי” מאשר חייהם חסרי־המנוחה של אבות־אבותיהם.


* יגאל מוסינזון: “דרך גבר”. הוצאת ביתן, תל־אביב. 1974. 272 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות