רקע
אהוד בן עזר
"אפורים כשק" ליגאל מוסינזון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1946, 1977

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.5.1977


קובץ סיפוריו הראשון של יגאל מוסינזון, “אפורים כשק”, הופיע לראשונה לפני למעלה משלושים שנה (1946), בהיות מחברו כבן שלושים (נולד 1917), וחבר קיבוץ נען. הספר אזל מזמן, ומהדורתו החדשה יצאה לאור לאחרונה. “ספרי משלט” של “ספריית פועלים”, נתנה לפני שלושים שנה בידי הקורא העברי מביכורי היבול הספרותי של מה שנקרא אחר כך דור תש“ח ודור הפלמ”ח.

רקע סיפורי “אפורים כשק” הוא הקיבוץ, והווי ארץ־ישראלי, התנכלויות הערבים, הפגישה עם שרידי השואה, ההעפלה והמאבק בבריטים. כמה מן הנושאים, גורלו של הפרט בקיבוץ, שעה שחייו הולכים ומסתבכים בינו־לבינו ובין לבין סביבתו, כמו בסיפורים “כבשים” ו“מתתיהו שץ” – עתידים לחזור ולהופיע ברומאן “דרך גבר” (1953).

בכתיבתו של מוסינזון, כבר ב“אפורים כשק”, מצויה תכונה יסודית מאוד של אמינות ושל ריאליות, הנזקפת לחובתו ולזכותו כאחת.

בכל ארץ שהתפתחות ספרותה נורמאלית, וסופריה כותבים לקוראיה ולא לדוקטוריהָ ולמבקריה, היה סופר כיגאל מוזסינזון נעשה לאחד מאושיות הספרות. ואילו אצלנו, בחברה שקוראי ספרות מקורית אינם רבים בה, והמעטים שקוראים חוששים שמא כל ספר שמובן להם הוא ספר מטופש, ועל כן הם מיטפשים והולכים בקריאת ספרים שאינם מובנים להם – אין פלא שסופר כיגאל מוסינזון “מתיישן” וכמו נדחק לקרן־זווית, והופך לדמות המסמלת תקופה שחלפה, ולאביהן של ה“חסמבות”. ודומה שהרגשה זו אף פועלת עליו עצמו, בהתישה את כתיבתו הרצינית בשנים האחרונות.

שונה הוא כמובן הדבר כשמדובר באמינותם ובריאליותם של סיפורי “אפורים כשק”. הקורא בהם כיום, ודומני גם כי מי שקראם בעת התפרסמם לראשונה, מקבלם כנתח של מציאות מסויימת, כעדות חברתית, אקטואלית, שנעשתה היסטורית. אין בהם כל רבדים נוספים, סמליים, רבי־משמעות, המאפשרים לדרוש אותם ולמצוא בהם רמזים וכוונות שמעבר לעולמם המוגדר. ובאקלים הספרותי כשלנו, תכונות אלה נזקפות בדרך־כלל לחובתו של הסופר ולא לזכותו. חברה מצומצמת בארץ קטנה זקוקה כנראה מאוד לספרות רוויית סמלים, מטאפיסיקה, עירפול וחכמנות וקדושה מתחסדת, וזאת משום שהכתיבה הריאליסטית עדיין נשארה הסוג הספרותי הקשה ביותר להתמודד עימו, והחשוף ביותר לביקורת, משום שכל תפר וכל דמות וכל משפט שאינם באים בו על מקומם המדוייק, צרימתם ניכרת מיד, מה שאין כן בהשתפכויות הבלתי־מרוסנות של סגנונות הפרוזה האחרים הנקוטים והאופנתיים אצלנו.

שני הסיפורים המרכזייים ב“אפורים כשק” הם “השעה היעודה” ו“מתתיהו שץ”. בשניהם ניתן הסיפור פרקים־פרקים במקוטע, לעיתים תוך עירבוב מכוון בסדר הזמנים, ההופך את התפתחות העלילה למעין חקירה על אודות העבר. מוטי דרור ומתתיהו שץ, שני אנשי ביטחון מובהקים, עומדים במרכזם של שני הסיפורים הללו.

דרור הוא מפקד בכיר ב“הגנה”, ובסיפור מתוארים קורות לילה ובוקר אחד, בהם נעשות פעולות בכל רחבי הארץ נגד השלטון הבריטי. אף שהעלילה ניתנת ומצטיירת בבירור, נותרים ביחסים שבין דרור לחבורת פיקודיו מעין חללים ותמיהות לא־מעטים, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרשת יחסיו עם רוניה, הצעירה היפה שהורדה זה לא מכבר מאחת מאוניות ההעפלה, ועם עמיקם, הלוחם עז־הנפש.

מהרהר עמיקם בחוזרו לקיבוץ, בתום הפעולה: “עשיתי את כל המוטל עליי. הסירות פוצצו. אני השקעתי את סירות־הציד במצולות ים – ואילו אתה הובלת את רוניה כציד, כמלקוח, כשלל מעיר מנוצחת ומובסה. ולא זאת בלבד, מוטי דרור, אלא שאתה הסתרת את שללך מעיני הבריות! אתה, שדור־צעירים מוכן לחרף נפשו עם צו ראשון שלך. הה, מוטי דרור, גם אני הייתי נוהג כמותך. ראויה היא להקריב למענה הכול, הכול.” (עמ' 200).

התאבדותו של מתי שץ, מפקד הנוטרים הקשוח, לאחר שהסתבך, בשעת הדיפה של התנפלות ערבית על שדות המשק, בחשש שהרג אחד מפיקודיו, בו חשד בניאוף עם אשתו – התאבדות זו שזורה אף היא באותה מסכת של מאבק ביטחוני, יצרים, חיי אישות ואווירתו הדחוסה של הקולקטיב, המאפיינת את רוב הסיפורים.

בשעה שסיפורים אלה פורסמו היה מחברם עדיין חבר קיבוץ נען, וחי באווירה שאותה הוא מתאר, ובקרב דמויות ופעולות ומעשים דומים, ויש לשער כי השפעתה של ספרות ריאליסטית זו על סביבתה היתה עזה יותר מכפי שהיא נראית בעיני הקורא כיום, או מכפי שמעוררת היום הספרות הנכתבת על אודות הקיבוץ.

עמדתו של המספר, ברוב הסיפורים, היא מעין זו של “כלב־שמירה” על זכויותיו ועל סבלו של היחיד, הנטחן במאבקים ובמצבים חברתיים ולאומיים, אשר ההכרעה בהם אינה בין טוב לרע, אלא תמיד בין גוני־ביניים, “אפורים כשק”.

בעצם רק השלטון הבריטי נתפס כרע המוחלט, ואינו מיוצג כלל באופן אנושי, אלא רק על ידי פעולות חייליו ומשטרתו. ההכרה בצדקת המאבק הלאומי ובחיוב שבחיי השיתוף, מלווה כמושכלות ראשונים את רוב דמויות הגיבורים. ואילו הקונפליקטים שאליהם הם נקלעים מצויים תמיד בתוך הקונצנזוס הלאומי והחברתי הזה.

מידה זו של הסכמה כללית על המטרות אינה מקטינה, ואולי דווקא מחזקת את האפקט המצטבר בשעת הקריאה – כאילו המספר עסוק בחפירה עיקשת, מכאבת, כדי לגלות את הסיבות, הקשרים והמניעים האמיתיים לקשרים הסבוכים שבין גיבוריו, ותוך כדי כך הוא משנה את התמונה ההירואית של החברה ושל התקופה שאותה הוא מתאר, מעין תהליך של דה־הרואיזאציה, המתבטא, יותר מכול, בהתאבדותו של איש־הביטחון הנוקשה מתתיהו שץ.

דומני כי לבד מאשר בכמה מסיפוריו הקצרצרים מן השנים האחרונות, התרחק יגאל מוסינזון כמעט לגמרי מאותה תקופה שתיאר ב“אפורים כשק” וב“דרך גבר”, וחבל. דווקא ממרחק השנים כמו מתבקש רומאן עלילה רחב, מסכם, על רקע ארצישראלי זה של שנות השלושים והארבעים, בו חוזר הסופר אל גורלן של דמויות ופתרונם של מצבים אשר העסיקוהו רבות שעה שהיו חלק מן הביוגראפיה האישית והחברתית שלו.


* יגאל מוסינזון: “אפורים כשק”. קובץ סיפורים. הוצאת “רמדור” בע"מ, תל־אביב. 1977. 318 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות