אסתר ארונסון-חורגין / שמואל ליב ציטרון

(קצת זכרונות)    🔗

I    🔗

כי אהגה בקדמת ימי-נעורי ועלה על לבי זכר הברוניטה הקטנה והנחמדה בעלת העינים הגדולות והשחורות והנפש הסוערת והמלאה תנועה תדיר, – שהיתה מפורסמת בעיר-מולדתי מינסק בשם ה“עילוי’אית”. עוד לא מלאו לה אז חמש-עשרה שנה והיא כבר ידעה על-פה לא רק את כתבי-הקודש, כי אם גם למעלה ממאת דפים גמרא עם פירוש רש“י ותוספות, אף כתבה עברית צחה וידה רב לה בשיר. גדולי הלומדים שבעיר היו אומרים מתוך רגש של צער: חבל, שלא נולדה זכר, ונפתלי משכיל-לאיתן, אחד המשוררים העברים לפי רוח הימים ההם, סח לי פעם אחת עליה, כי הוא מוצא בה ניצוצות הרבה של כשרון פיוטי בלתי מצוי. לא ארכו הימים ויצאו לה מוניטין גם בתור חשבנית מצוינת; איש לאיש ספר, כי תלמידי המחלקות העליונות של הגימנזיה מביאות ל”עטיל בת-הרב" את שאלות-החשבון היותר חמורות, והיא פותרת אותן כהרף עין ועל רגל אחת. כשרונותיה אלה הם שעמדו לה להתקבל לכהונת עורכת פנקסאות החשבון בבית המרכלת הגדול אשר להאחים ארונוביץ. במשרתה זו הראתה נפלאות ממש, אשר הקנו לה פרסום מיוחד במינסק ובכל הסביבה. בסקירה אחת תפשה תפישה מקפת שורות ארוכות אחדות של מספרים ותגד תוך כדי דבור את הסך הכולל שהם מצטרפים אליו. במהירות-הברק השכילה לצאת למרחב מתוך סבכי טעויות ושגיאות של רשימות, שנעשו על-ידי אחרים, וכיוצא כזה, ותהי לנס. עבר עוד איזה זמן והתחילו מצרפים אותה אל העלמות המשכילות הבקיאות בספרות הרוסית ושספרי פיסרב, דוברוליובוב וצ’רניכובסקי נושרים מחיקן.

באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה – היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. “נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!” – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל “האמת”, המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי “עטיל בת הרב”, היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן “בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה” והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני “שומרים-מרגלים” ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה “עטיל בת הרב” המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

וזוכר אני גם אפיזודה זו, שבשעתה וגם זמן ידוע אחריה, שמשה חמר לשיחות ולויכּוחים בחוגי המשכּילים והסופרים העברים במינסק. זה היה בראשית שנות השמונים. אז בא למינסק פרץ בן משה סמולנסקין בעל “השחר” לאסוף חותמים על “כל כתביו”. משכילי העיר ערכו לסופר הגדול בּזמנו קבלת-פנים נהדרה מאד, ואחדים מן היותר מפורסמים שבהם היו לו לעזר מרובּה בקבוץ החותמים. בין אלה האחרונים נמצאה גם “עטיל בת הרב”, שהיתה מן החתומות התמידיות על “השחר” וממכבדותיו של סמולנסקין וחושבות-שמו. ספרו אז, כי מה שפעלה ועשתה עטיל לטובתו של סמולנסקין בשעות אחדות, לא השפיקו יתר המשכילים לעשות במשך שני השבועות, שבלה עורך “השחר” במינסק. צריך אני להעיר, כי באותה תקופת-הזמן, שהריני מדבר בה הפעם, לא היתה עדיין הסוציאַליות אצל הצעירים העברים המחזיקים בה נרדפת עם שנאה עמוקה אל הלשון העברית ולספרותה, כמו שאנו רואים בימינו אלה. וגם אלה שהיו שטופים בתורת המטריאליות ההיסטורית, היו מקוראיו הותיקים של “השחר” ולא נכוו מגחלתו. בלילה אור ליום שבו עזב סמולנסקין את מינסק נאספו אליו אל בית מלונו אי-אלו ממוקיריו, ובתוכם גם עטיל. על כוס תה נסבה בין המסובים שיחה ארוכה ומרובת-הענין בשאלות הספרות והחיים. בשיחה זו השתתפה גם עטיל. בדברה שכלה את פיה לעבור מענין לענין ולהגיע לשאלת-הנשים. וכאן “מצא בעל-החוב מקום לגבות את חובו” היא זכרה לסמולנסקין את חטאת הפיליטונים שפרסם לפנים ב“המביט” שלו בגנותן של הנשים, המנשאות את נפשן לתפוש בתוך החברה מקום על יד הגברים תחת להיות להם שפחות חרופות. בדברים חריפים מאד קטרגה על סדר-העולם הקים, הגוזל את חירותה של האשה החלשה ומשעבדה לחזק ממנה. את טענותיה תמכה בציטטות וברשימות-דברים לקוחים מספרי מיל וספנסר ובוקל עם תערובת פסוקים מן המקרא וקטעים ממאמרי חז“ל. אגב אורחא נגעה גם בבקרת הקשה שמתח סמולנסקין ב”השחר" על הירחון הסוציאַליסטי “האמת” ותצדק את ליברמן ואת מפעלו הספרותי. סמולנסקין, שהיה גם דברן מצוין וגדל-כח בפולמוס שבעל-פה, התאמץ לקפח את בעלת-שיחתו בהלכות-נשים ולהרוס את טענותיה, ולא יכל, כי חזקו עליו דבריה. למחר נמסר בכל העיר מפה לאוזן, כי עטיל הקטנה נצחה את סמולנסקין הגדול.

II    🔗

אני נודעתי ראשונה פנים אל פנים לעטיל זו בחוג המשכילים והסופרים, שהיו מתקבצים יחד בלילות ערבי שבתות-החורף לביתו של הבדחן המפורסם אליקים צונזר לשיחות-רעים. זכורני, כי באותה עת לא נקראה עוד בצבור בשם “עטיל בת הרב”, כי אם: “העלמה אַרונסון”. כבר נזדמן לי לספר במקום אחר, כי בשנים הראשונות לשבת צונזר במינסק, השתדלו הסוציאַליסטים שבין קבוצת המשכילים באי-ביתו להשפיע עליו שיבליע בשירי העם שלו את עיקרי הרעיון הסוציאַלי. השתדלות מיוחדת בדבר הבליטה אז העלמה אַרונסון, שהפריזה על מידת יכלתו הפיוטית של צונזר ותאמן אז לתומה, כי אין כמהו אמן לפוצץ בשיריו כפטיש את לבות-הסלע אשר לבעלי-הרכוש עושקי העובדים העמלים כדי להגדיל הונם. אחרי הפרעות בנגב רוסיה, שחוללו מהפכה במחות רבים וגרמו להגברת הרעיון הלאומי בין הרבה מן האינטליגנטים הצעירים, שנמשכו עד כה אחרי האידאולוגיה הקוסמופוליטית הסוציאַלית, התחיל שנוי-ערכין גם בקרב בני חוגו של צונזר, שנעשו לאט לאט לאומיים נלהבים וחובבי-ציון. יוצאת מן הכּלל היתה רק העלמה אַרונסון: זמן ידוע נשארה עומדת מרחוק לנו ותהי כמפקפקת ופוסחת על שתי הסעיפים. מובדלת ומופרשת מחבריה תמימי-דעים התכווצה בתוך עצמה ותתיחד עם נשמתה, מחרישה לדעת אי-זה הדרך ישכון אור. ופרוצס זה של חפוש מתוך מלחמה פנימית שבלב, הלך ונמשך אצלה שבועות וירחים. במשך כל העת הזאת העמידה פניה בגל ולא נסחפה עם הזרם. בין כך התחילה בחוגנו עבודה קדחתנית על שדה רעיון ישוב ארץ-ישראל; הקהלנו קהלות ברבים, מעל במות בתי-הכנסיות והמדרשים דרשנו, נאמנו, הטפנו וקראנו את העם להשליך את אלילי האסימילציה, להלחם במתבוללים המתכחשים ןלנופף ברמה את דגל התחיה העברית-הלאומית. ואולם כמעט בכל פעם שהיינו מפשפשים במעשינו ועושים בינינו לבין עצמנו חשבון פעולתינו, היה האחד או השני מן החבורה זורק כמו מבלי-משים לתוך השיחה הכללית אמרה כזו: אלמלי השתתפה ארונסון אתנו, כי אז הגדלנו לעשות שבעתים. ואמנם נמצא הרבה מן האמת בדברים האלה. באַרונסון נזדווגו כל הני מילי מעליותא המשפרות את הפעולה הצבורית ונותנות לה און ועצמה: התלהבות אידיאַלית עם פקחות יתרה וחריפות השכל, חוש מעשי מפותח יפה עם אנרגיה מרובה. אבל היא השתמטה גם מהפגש אתנו, ומעט מעט נעלמה מעל אופקנו לגמרי, ולא ידענו מה היה לה. כעבור איזה זמן התפשטה השמועה בעיר, כי אַרונסון נתפשה למלכות בתוך עוד כמה צעירים וצעירות, שנאספו למעונה לשם מטרה אסורה וכי היא מרצה עונה בבית-האסורים.

אבל בּא יום בקר אחד והעלמה אַרונסון שבה אלינו. בעינינו היתה זו שיבת שיה נדחה אל עדר ה', ואנחנו שמחנו עליה כעל מציאה יקרה שנפלה לידינו בהיסח-הדעת. משעה ראשונה ואילך התמכרה לעבודת חובבי-ציון בכל נפשה ובכל סגולות כשרונותיה. תיכף הרגשנו, כי נוסף על מחננו כח גדול פורה ומפרה. לא היה מקצוע בפעולת חו"צ שלא השתתפה בו ולא הכניסה אליו מעוז הרצון ומחוסן המרץ, שנחנה בהם מטבעה. היא לקחה חלק בראש כל האספות, המועצות והועידות, ועל כולן אָצלה מרוחה הסוער והשואף למעשים. תמיד דברה בהתמרמרות מרובה על הדרשנות הנפוחה והפראַזה הנבובה, על גבורי-הפה וקצרי-הידים; תמיד הלהיבה את הרוחות לעבודה ולמעשה, ותהי לא רק נאה דורשת, כי אם גם נאה מקיימת.

אַרונסון לא עזבה את שדה-העבודה גם לאחר שנשאה לאיש ונשתנו עליה סדרי-חייה. כאז כן עתה נכנסה בעובי-הקורה בכל מעשה קטן וגדול שנעשה על-ידי חבורת חו"צ במינסק לצורך חזוק הישוב בעברי בארץ-אבות, ולא זזה ידה מידי העמלים עם הצבור בכל דבר שבקדושת רעיון היעוד הלאומי. כשהתחילה מרגשת – וזה היה כעבור ירחי-מספר אחרי חתונתה – כי חיי-הנשואין מצמצמים בהכרח את חוג פעולותיה הצבוריות ודוחקים את רגליה בכל אשר היא פונה לעשות לטובת הכלל, לא חשבה מחשבות הרבה וביום אחד נתקה את עבותות האשות מעליה ותשב לה את חופשתה. אנחנו כולנו, אשר עבדנו אתה במחיצתה, ידענו, כי היה המעשה הזה קרבן גדול מצדה, שעלה לה ביסורי נפש הרבה, כי אהבה את אישה אהבת-אמונים ואף עננה קטנה לא העיבה את חיי-המשפחה שלהם. מעניינים הם פרטי הפירוד הזה, שבזמנו עורר במינסק תמהון גדול בין הבריות. בלי חכוכים וסכסוכים מוקדמים, אלא מתוך שיחה ידידותית ונלבּבת שבין איש לאשתו באו שניהם לידי מסקנה, כי דרכי חייהם שונות זו מזו ומעיקות זו על זו, ובכן אי-אפשר לקשר שיתקים ביניהם, ובאותו מעמד החליטו להפרד. עוד למחרת היום ההוא הלכו שניהם אל הרב, ושם נתן הבעל לאַרונסון גט-פטורין. הקשר בין הזוג הצעיר נתק, אבל ברית ידידותם לא הופרה במשך ימים רבים, ותהי לדבת-עם.

חפשית לנפשה התחזקה אַרונסון מעתה בעבודתה הצבורית ביתר עוז, כמו בקשה למלא מה שהחסירה בימי-נשואיה. פעולתה למטרת חבּת-ציון שמשה לה פרוזדור לטרקלין העבודה העברית-הלאומית הרחבה והענפה בּגלוייה השונים: בתרבות, בחנוך, בכלכלה, בצדקה וחסד ובכיוצא בהם. בכל המקצועות הללו נתגלתה אַרונסון בתור עסקנית צבורית בכל ברק כשרונותיה וסגולותיה המיוחדות לה. שם אַרונסון הלך לפניה ומאמצע שנות השמונים ואילך נעשתה האישיות היותר מפורסמת בין כל שדרות הקהל העברי במינסק.

III    🔗

בעצם העת ההיא עזבתי את מינסק. מעת לעת היו מגיעות אלי מרחוק ידיעות על אדות אַרונסון והחיל אשר היא עושה בעבודתה הצבורית. ביום אחד באה אלי השמועה, כי אַרונסון שבה והיתה לאיש, וכי בן-זוגה השני הוא חברי מנוער על ספסל הישיבה מיסודה של רבקה בליומקה’ס: חיים חורגין. אָז אמרתי לנפשי: כאן מצא מין את מינו,כי שניהם במזל אחד נולדו. אף עליו עברו בדרך חייו מנעוריו ועד היום כל אותם גלגולי הדעות וההשקפות, שעברו על אַרונסון וגם הוא בנה לו מקדשים וחזר והרסם ובנה חדשים תחתיהם, ולבסוף, בגלגול אחרון, תהה על הראשונות והכיר את מקומו במקדש האומה. חניך היהדות הטרדיציונית, אחד מבחירי תלמידי הישיבות במינסק ובוולוזין, קנדידט וודאי לרבנות בתחלתו, נעשה בסופו משכיל ופוקר; המשכיל אינו מוצא ספוק לרוחו בהשכלה העברית; מצומצמת וצרה היא לו יותר מדי והוא יוצא לתרבות הכללית וממנה אל הסוציאַליות השואפת לשדד מערכות החיים. אבל אין התאוריה גרידא מספקת לו; הוא רוצה בהלכה למעשה ונכנס ראשו ורובּו אל העסקנות המפלגתית. עוברת עת מועטת וחורגין נושא על שכמו את כל סבל העבודה הסוציאַליסטית במינסק. ניחא לו במסירת-נפש, והוא מעמיד את עצמו לשם האידיאַל בכל מקום של סכנה. הרשות המקומית אורבת לחורגין במסתרים ומתחקה על שרשי רגליו, ולבסוף הוא נלכד בפח טמנו לו והוא נשלח לירכתי סיביריה. בקשו מעל ספרי ה“בילויה” ומצאתם שם את כל פרשת מעשה תקפו וגבורתו של חורגין בתור ראש וראשון לעסקנים הסוציאַליסטים במינסק בכל משך שנות השמונים. עם הופעת הרצל והתעוררות הציונות הפוליטית הוא מתחיל מתפכח משכרונו, עושה חשבון נפשו, בוחן ובודק את עברו ומוצא בו טעויות על טעויות ושגיאות על שגיאות; חורגין “מעביר ספוג” על העבר שלו, הוא נעשה ציוני נלהב ומתיצב בשורה ראשונה של הפועלים והעובדים בתוך ההסתדרות. מכאן ואילך הולכים ונעשים חייו שרשרת ארוכה של מעשים ומפעלים גדולים ונמרצים על שדמת העסקנות הצבורית-הלאומית. חורגין הוא ממחייבי-הגלות שבין הציוניים, ועבודותיו הציונית והגלותית נחשבו לו כשני תחומים היונקים זה מזה ומשפיעים זה על זה, ומעולם לא קרה, שתהא האחת יוצאת מתחת ידו מופסדת בכמות או באיכות על חשבון השניה.

ולמן היום שקשר הגורל את שתי הנפשות האלה יחד, ואסתר אַרונסון נעשתה אשת-בריתו של משה חורגין וחברתו המלוה אותו בדרך חייו, עוד הרחיבו, העמיקו שניהם את עבודתם לטובת העם. עבודה זו כמו מלאה את כל ישותם ותהי לתוכן חייהם. בכל צרת-הכלל ובכל מקרה-אסון עממי נראה הצמד הזה בראש העושים והמעשים; תּמיד היו מן הזריזים מקדימים לבוא לקול הקורא לעזרה. ביחוד השגיאו שניהם פעולתם בראשית ימי מלחמת-העולם, כשנעשתה מינסק מרכז לרבבות אלפי פליטים מבני-ישראל וכולם הרוסי-המעמד, רעבים וצמאים, ערומים ויחפים ומחוסרי-חסות. מזוינים בכשרון סדרני שאינו מצוי ובאנרגיה שאין דוגמתה, עבדו חורגין ואשתו בימי הרעה ההם, עבדו עד לשכחת-עצמם, ואסתר הגדילה. היא פרשה את חסותה על המוני הפעוטים האומללים היתומים והיתומות ותהי להם לאם רחמניה ודואגת לכל מחסוריהם. דאגתה זו ליצורים הקטנים עלובי-הגורל האלה היתה מוליכה ומלפפת אותה גם בכל השנים הבאות, כשהיא בולעת את מבחר כחותיה ןמהרסת מעט מעט את בריאותה. המצב בימי שלטון הבולשביקים במינסק העמיד את עבודתה לטובת הקטנים בתנאים, שנעשו קשים ונוראים יותר ויותר. אָז נשקף לה זיק תקוה, שמצא בו נוחם לנפשה, כי תעלה בידה להעביר את היתומים בני-טפוחיה לאמריקה. ובאמצע הקיץ שעבר, כשיצא אישה ממינסק על מנת להתיישב בארץ-ישראל, לא נלותה אליו אסתר בדרכו אל מקום חלומותיו וחלומותיה, ונשארה יושבת במינסק כשהיא מנשאת את נפשה מתוך געגועים גדולים אל היום, שבו תכונן מעמד ליתומים הקטנים בארץ החדשה, ואז תבוא משם אל הארץ העתיקה החדשה והיתה במחיֵי אדמת-אבות.

                                                                                                  ****

אבל היום הזה לא בא. הבולשביקים שבו ויפשטו על מינסק, ותקותה להוציא את אפרוחיה-יתומיה מעמק-הבכא הזה נשארה מעל. בלב דוי שותת דם נפרדה מעל מחמדי-לבבה ובשים נפש בכף נמלטה מתוך ההפכה ותּבוא לוואַרשה על דרכה לארץ-ישראל. אבל שם קדמַתּה המות, ושירת-חייה באמצע נפסקה. _ _ _