1.    🔗

במשך העת שבין ארבעת הקונגרסים הראשונים לא הסתעפה עדיין ההסתדרות הציונית למפלגות ולזרמים, ותהי חטיבה אחת שלמה ומוצקה. בתור חבר ההסתדרות הציונית נחשב אז כל מי שהכיר, כי בגלות סופה של האומה הישראלית להטמע בגויים ולהבטל מעט, מעט מן העולם, וכי אי אפשר שתתקיים קיום לאומי אם לא תהיה לה, כמו לכל עמי הארץ, מולדת בפני עצמה. בהכרה זו התלכדו יחד אנשין מכל המפלגות מבלי אשר הכניסו את אינטרסיהם המפלגתיים לתוך התנועה.

בינתיים עשה הזמן את שלו. החיים הציוניים העמידו את הציונים לפני פרובלימות, שפתרונן מוכרח היה מטבע הדברים להביא את בעלי המפלגות השונות לידי התנגשות בדעות ובאמונות שבלב. בפעם הראשונה אירע הדבר בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון, בעת שעלתה על הפרק שאלת עבודת התּרבּות, וביחוד שאלת החנוך העברי בגלות. אז היו הרבנים הראשונים שמסרו מסירת-מודעה בשם היהדות החרדית, כי מפני שאינם יכולים לשחות עם הזרם הכללי, הם מיסדים להם פראַקציה מיוחדת לעצמם. אותה פרקציה, שמטרתה הראשית והעיקרית היתה הגנת הצרכיים הדתיים בתוך התנועה, שמשה כעבור שתי שנים מאז יסוד מוסד לאגודת “המזרחי”. לא ארכו הימין וגם בין הציונים הפרגרסיביים, וביחוד בין בני-הנעורים תלמידי בתי-הספר העליונים, נתעורר הרעיון להפרד מעל ההסתדרות הציונית הכללית ולהסתדר לפרקציה מיוחדת. באספת ה“צעירים” שנאספה בבזיל סמוך להקונגרס החמישי, כבר היתה פרקציה זו מסודרת, אבל מחוסרת עדיין פרוגרמה מסוימת. עם פרוגרמה מסודרת וערוכה בכל ועם דגל מיוחד, הוא דגל “העממיות”, באו הצעירים אל הקונגרס הבזילאי הששי. ולא בלבדם באו לקונגרס זה. הפרוגרמה הדמוקרטית שלהם משכה אל התנועה פנים חדשות מקרב אלה שעמדו עד כה הרחק לא רק מן הציונות, כי עם גם מן היהדות בכלל, אנשים בעלי אידאַלים אנושיים-קוסמופּוליטיים. האנשים הללו לא יכלו, כמובן, לגמור כל כך מהר את חשבונותיהם עם התקוות והאודיאלים הישנים, ובקשו להכניס אותם בדרך זו ואחרת אל ההסתדרות הציונית הבורגנית. כּלם אלה חֻברו להם יחד על יסוד הפרוגרמה שלהם באגף השמאָלי של הקונגרס, ותפקידם היה לעמוד באופוזיציה ביחס אל ההנהגה האבסולוטיסטית של הרצל, לבקר בקרת חריפה את פעולות הועד הפועל וביחוד: להגן על היסודות הדמוקרטיים בתוך הנהלת עניני הציונות כלפי פנים וכלפי חוץ. בראש הפרקציה העממית עמדו או העסקנים הציוניים המפורסמים היום חיים ווייצמן וליאו מוצקין.

בכנסית ציוני-רוסיה, שהיתה בסוף קיץ שנת 1902 במינסק, כבר הרגישו יפה בישותה של “הפרקציה העממית”. במרץ מרובה נלחמו אז חברי הפרקציה בפוליטיקה הפשרנית של ההנהגה של הזרם הבורגני-קלריקאלי של הציונות הרשמית. זה היה אות לרבים, כי מתכוננת ה“פרקציה העממית” לצאת בקונגרס הבא למלחמה גדולה על המנהיגים הציוניים, וביחוד על הד"ר הרצל, אשר לא נחה דעתם ממנו, בגלל “המשטר האויטוקרטי”, שהכניס אל ההנהגה.

אל הקונגרס הששי באה ה“פרקציה העממית” מזֻיֶנֶת מכף רגל ועד ראש בחצים ואבני-בליסטראות ותותחים כבדים עם חמרי-נפץ. ביחוד גדלה הפעם ההתממרמרות בין הפרקציוניסטים על הרצל, שעשה, לפי דעתם, מעשה אשר לא יעשה: בהיותו סמוך לקונגרס בפטרבורג בקר שם את מי שהיה אז מיניסטר לעניני-הפנים, צורר היהודים המפורסם פליווה. והימים – ימים אחדים אחרי ההקרב הקישינובי! בכל הישיבות המיוחדות, שנכנסו אליהן חברי “הדמוקרטיה העממית” בבזיל בימים האחרונים שלפני הקורנגרס, לא ירד ענין “פליווה” מעל סדר-היום והוא שמש חמר לויכוחים סוערים מאוד. נדונו ביחוד בשאלה: כיצד צריכה הפרקציה להתיחס אל העול הזה, שעשה הרצל? החברים נחלקו בדעותיהם, אבל לא נמצא ביניהם איש מצדד בזכותו של הרצל. כלם לא יכלו לסלוח להרצל בגלל אשר הציג כף רגלו על מפתן בית אדם, שידיו נגאלו בדם היהודים. נשמעו קולות קוראים, כי הרצל הוא מולך מעצמו, דמגוג, וכי אין לתת לאיש אשר כזה לעמוד בראש התנועה. באחרונה החליטו להפריע על-ידי אובסטרוקציות שונות את הנהגת הקונגרס כל זמן שלא יבקש הרצל בפני כל עם ועדה סליחה ומחילה על הבקור שעשה בבית פליווה. תיכף נודע הדבר בחוגי הציונים הכלליים, וגם ביניהם נמצאו כאלה, שהתרגזו על ביקורו של הרצל בבית המיניסטר האנטישמיי. בדעה אחת עם הפרקציוניסטים בנוגע לאותה שאלה היתה ביחוד הקבוצה החדשה הקטנה “חירות”, שנוסדה באותו קונגרס תחת הנהגתו של הד"ר נחמן סירקין. זה נתן את היכולות להפרקציוניסטים להסמך באותו ענין לא רק על דעות חבריהם בלבד, כי אם גם על דעות אנשים מקרב יתר המפלגות, ולפיכף החליטו בכל תוקףלעורר את השאלה בקונגרס ולהועיד את הרצל למלחמה.

הדבר נודע להרצל, אבל לא הפתיע אותו. היהודי המערבי הגדול הזה הכיר יפה את הדעות ואת השאיפות ואת הזרמים המוצאים להם מקום בין בני-הנעורים היהודים ברוסיה, ולפיכף ידע מראש, כי בחוגי הצעירים ההוגים דעות דמוקרטיות-סוציאליסטיות יעשה בקורו בבית פליווה רושם קשה מאוד.

והרצל עצמו לא התפלא על מצב-הרוח הזה כלל. בשיחה שהיתה לו בענין זה עוד בהיותו בפטרבורג עם אחד מהעסקנים הציונים המקומיים, אמר בתוך שאר דברים: “אני עצמי ישבתי באותם הרגעים לפני “רוצח-היהודים” בלב שותת דם ובידים מוכנות להקמץ לאגרוף. אבל המטרה הציונית, שבשבילה באתי אליו, התגברה בי באותה שעה על רגש השנאה והזעם. בדעתי נאמנה, כי יוכל פליווה להמציא לנו עזרה להגשמת האידאל הציוני, גמרתי בלבי לפנות אליו בבקשה, כי יתן ידים לפועלנו, והוא מלא את בקשתי. אם באים אנשים ורוצים לעזור לנו להשיג את ארץ-ישראל, – הצריך הייתי להסתלק מן הדבר בשים אל לב, כי “הרוצים” הללו הם שונאי-ישראל והם עושים, אולי, את הדבר רק בחפצם להפטר מאתנו? בהיות לנו ארץ לעצמנו הלו בוז נבוז לאלפי שונאי-ישראל כפליווה! בשבתי אצלי בחדר עבודתו הראיתי לו בעצמו על הדבר ואמר: “בעזרכם לנו לקבל את מולדתנו ההסטורית הלא אתם משחררים את עצמכם על-ידי זה מסבל משא כבד כ”שאלת-היהודים”, והוא, פליווה, הניע לי בראשו ויען: “בוודאי, בוודאי!” והוסיף על זה כמו בתנועת-יאוש: "כן, כן, “שאלת-היהודים, שאלת-היהודים!”…

וכשבאו להרצל וספרו לו על דבר סערת-הרוחות השוררת בין הפרקציוניסטים, אמר בנפש שוקטת: “הבא יסתערו להם, כי אתם הצדק. אבל גם אני לא רשעתי. הניחו אפוא, את הדבר לי, וכלנו נבוא על מקומנו בשלום”.

וכלם חיכו בכליון עינים לראות איך יפול הדבר.

2.    🔗

כשני ימים לפני הקונגרס נמצאו בין הפרפקציוניסטים חברים אחדים יותר מתונים ומיושבי-הדעת, אשר אמרו, כי לא יתכן לשפוט איש שלא בפניו וכי אין לעשות כלום מבלי הכנס תחילה בדברים עם הרצל. אבל דעה זו לא מצאה לה תומכים. הרב ההמכריע נשאר עומד על דעתו בכל תוקף, כי צריך לתת להרצל נזיפה גדולה לעיני השמש, למען ידע… נתקבלה החלטה להוציא את הדבר אל הפועל ביום הראשון לאחר שיפתח הרצל את הקונגרס. הכל היו בטוחים, כי בנאום-הפתיחה לא יעבור הרצל בשתיקה על הביקור הרוסי, וזה צריך היה לשמש אות להתחלת המלחמה.

וכן היה. הרצל פתח את הקונגרס. בנאומו ספר בדברים אחדים על דבר נסיעתו לפטרבורג וההבטחה שקבל שם מאת ממשלת רוסיה להמליץ לטובת הציונות לפני עבדול-חמיד. ואיש לא ידע אם עשה הרצל את הדבר בכוונה תחלה, או שלא היה זה אלא הזדמנות: ברגעים האחדים שדבר הרצל על המאורע הפטרבורגי הצטיינו דבריו בתקיפות מרובה ובחוסן מיוחד, ההולם רק את האיש, המאמין באומה שלמה בצדקת פועלו, ובהתרגשות יתרה צלל קולו, קול עוז: “ברוח יותר כביר ובתקוות יותר גדולות נוכל עתה להמשיך את עבודתנו לטובת ארץ-ישראל!” ובדברו חצבו עיניו השחורות להבות-אש, ומבטיו החודרים כמו ביקשו את אלה העומדים מצד שמאל בקראו:

– בוודאי ימצאו אנשים, אשר יראו רק את הטפה המרה שבהצלחת המפעל. על עזרת הממלכות, כך יאמרו, אין לנו לבטוח. הללו רוצים להפטר מאתנו, או שאינם רוצים להניח לנו לבוא לארצותיהם. טוב ויפה! אם יש בזה מעשה-עול שנעשה לעמנו, אז נשיב עליו תשובתנו בעתיד, בעתידנו, בארצנו! ותשובה זו תהיה – הרמת מצבה המוסרי של האנושות.

בדברים האלה כלה הרצל את נאומו, אשר נתקבל אמת הקונגרס כּלו במחיאות-כפים סוערות ובהתלהבות מרובה. איש מן הפרפקציוניסטים לא נועז לפצות פה. בראותם את הקהל עומד מכושף תחת השפעת נאומו של הרצל הבינו, כי אם יעיז אחד מהם לצאת ברגע זה נגד הרצל, אז ישסע אותו ההמון בחמתו, ולפיכך בחרו להם את השתיקה. אבל הם החליטו להפיק את זממם בשעת קריאת הדין והחשבון של ועד הפועל, שגם בו יסופר בוודאי על דבר מעשי הרצל בפטרבורג.

ואמנם כך היה. בישיבה שאחר הצהרים קרא האדריכל מרמורק לפני הקונגרס את החשבון השנתי המפורט של ועד הפועל, והטעים התאמה מיוחדת את התקוות היפות הקשורות להציונות במסעו של הרצל לפטרבורג. פתאום נשמע בכל האולם:

– “פפוי!”…

ובזה התמו, כי לא עמד רוח הפרפקציוניסטים בהם…

למחרת נתפרסם בההוספה הקונגרסית של ה“וולט” הבזילאי הטופס הצרפתי של המכתב, שערך פליווה להרצל. דבר זה עוד יצק שמן על המדורה, ובין הפרפקציוניסטים התעוררה התמררמרות מרובה ביותר. ביחוד למטרה זו נועדה ישיבת-ערב בבית-הקהאוה “זאַפראן”. אבל לא כל הפרפקציוניסטים באו לישיבה זאת. במשך שני הימים האחרונים נפרדו מעל הפרקציה חברים הרבה, וביניהם כל כך חשובים כד"ר כהן-ברנשטיין, מוצקין, בוכמיל ואחרים. החברים הללו נפרדו מעל הפרקציה, מפני שלא יכלו להסכים בשום אופן, כי באותו הרגע ההסטורי, שבו הועמדה הציונות לפני שאלה גדולה ומרֻבת-האחריות כזו: ארץ-ישראל או מזרח-אפריקה? יטפלו בני-אדם בקטנות כמו “ענין פליווה”, ויבואו לעקב בגללו בעד עבודת הקונגרס. אבל יתר הפרפקציוניסטים לא ויתרו על החלטתם והוסיפו להחזיק בדעתם, כי אם לא יתנו “לֶקח” להרצל בגלל “ענין פליווה”, תהיה זו בגידה בהיסודות הדמוקרטיים והפרינציפים הסוצייליסטים ביחוד. אחרי ויכוחים ארוכים הוחלט, כי בשעה שיעמיד הרצל לפני הקונגרס את שאלת-האמון, יביעו לו חברי-הפרקציה אי-אמון.

אבל גם החלטה זו לא נתקיימה בפועל. כששאל הרצל: “מי מתנגד להבעת אמון להועד-הפועל?” התנשאו מקרב מאות הצירים לא יותר מארבע ידים שנמצאה ביניהם רק ידו של פרקציונר אחד. יתר שלושת המתנגדים היו: ר“ר אלפרד נוסיג, דוד טריטש וד”ר נחמן סירקין.

הוסיפו לשוב ולהפוך בדבר והוחלט להשתמש באמצעי האחרון: לפני נעילת הקונגרס, כשתבא שעת בחירות חברים חדשים אל ועד-הפועל המצומצם בווינה, ישתדלו קודם להביא לידי כך, שובע החפץ לבחור לא את כל החברים בפעם אחת, כמו שנהוג עד כה, אלאַ את כל אחד מהם בפני עצמו, ולכשתגיע עת בחירת הרצל לנשיא, יחוו כלם את דעתו נגדו.

והפעם כמו האירה קצת ההצלחה את פניה להפרפקציוניסטים. הם השכילו למשוך על צדם הרבה מן הציונים הכלליים, שטינא היתה להם בליבם נגד הרצל בגלל הצעת אוגנדה, ועל-ידי זה עלתה בידם להפיק את זממם ולהניע את הרוב הגדול של הקונגרס, שיביע את רצונו, כי יבחרו אל הועד הפועל המצומצם את על חבר בפני עצמו. כשהוכרז שמו של הד"ר הרצל בתור נשיא, נענה האולם להצעה זו ברעם של מחיאות-כפּים, וכשהעמיד הרצל אחר כך את השאלה: “ומי מתנגד לדבר?” התנשאו שבע ידים.

בזה נסתיימה מלחמתה של “הפרקציה העממית” נגד הרצל בגלל ביקורו בבית פליווה. זה היה אמנם, בכלל, סיום “בלא-כלום”; אבל בפרט אחד נחלו קצת נסיון: זו היתה הפעם הראשונה, שנמצאו בקונגרס דעות נגד הרצל.

3.    🔗

בדרך חזרתי מן הקונגרס נזדמן לי לשבת במרכה אחת עם פרפקציוניסטים אחדים, ששוחחו יחד על דבר מלחמתם נגד הרצל שלא הצליחה. נזכר אני כי בשורה האחרונה עשתה עלי שיחתם רושם זה: בכל גרֶל קצפם וזעמם על הרצל מוכרחים היו להודות, כי קסם מראהו, מתק מדברותיו וכל ההוד הנסוך על אישיותו, – כל אלה יחד דכאו בקרב איש, איש מהם את עז הרוח ואת החפץ לפצות פה קבל-עם נגד המנהיג הגדול.

הערה קטנה, והיא אופיית מאד, שהעיר אז אחד הפרפקציוניסטים, נשארה שמורה איתי בזכרוני עד היום:

לא פעם אחת נתגלגל ובא לידי לצאת באספות גדולות בז’יניבה למלחמת דברים עם הארי שבחבורת הסוציאליסטים, עם פליכאנוב בכבודו ובעצמו, ולא נרתעתי אחור; לצאת נגד הרצל לא יכלתי בשום אופן; כמו דבקה לשוני לחכי…