רקע
אהוד בן עזר
"מפתח תקוה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י לד"ר משה ניימן [א]
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 12.6.1964, תחת הכותרת “בימי ניל”י"


באחד מיומניו רשם אהרון אהרונסון: “יוחנן מגוש חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלביוס, מוג הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטוריה.”

ספרו של ד“ר משה ניימן, שהיה אחד השותפים הפעילים בחבורת אהרונסון בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר לימים נודעה בשם “ניל”י” – הינו לצערנו אחד הספרים הבודדים, שמחברו מת עלום־שם כדוגמת אישים היסטוריים מסוגו של יוחנן מגוש חלב.

“”מפתח תקוה לעמק עכור" הינה מחברת רשימות וזיכרונות של ד“ר ניימן, אשר הועלתה על הכתב סמוך לקץ המאורעות המסופרים בה, ונשארה בכתובים זמן רב בארכיון בית אהרונסון בזיכרון־יעקב. כמה מן הספרים החשובים העוסקים בפרשת “ניל”י”, כמו ספרם של ליבנה ונדבה “‘נילי’ – תולדותיה של העזה מדינית” ו“ספר ההגנה” – מצטטים בהרחבה רבה, עד כדי הבאת פרקים שלמים, את מחברתו של ד"ר משה ניימן, שהיתה כנראה כל אותו זמן בבחינת תעודה כתובה בלבד ולא הופיעה בצורת ספר.

בשנה האחרונה הוציא ד“ר ניימן, איש ירושלים, את ספרו בהוצאת עצמו. (אני מדגיש פרט זה כדי לרמוז עד כמה קולעת לפרקים מימרה זו של אהרון אהרונסון). הספר מלא שגיאות דפוס ושיבושי־סגנון. ללא כל עריכה מדעית מדוקדקת. – עובדות המוכיחות על חובבנות שאין כמותה בדרך הוצאתו – ובכל זאת זוהי תעודה ממדרגה ראשונה שחייבים לקרוא בה ולהרהר בה רבות. ואם לא זכה ספרו של ד”ר ניימן להוצאה ממלכתית מכובדת ולעריכה הגונה – שעה שמיליונים מוּצאים בארץ על מבצעי־ראווה של “בעלי־זכויות” בבניין הארץ, ועל שיכתובה של ההיסטוריה – תעודת עניות היא לממלכה, ולא למחבר.

ד"ר משה ניימן היה רופא וקצין בצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה. בעת שהותו בעפולה, שהיתה צומת־רכבות חשובה באותה תקופה – שימש ספק ידיעות, ראשון במעלה, על תנועות הצבא התורכי והגרמני. את ידיעותיו היה מעביר לעתלית, לתחנת הניסיונות החקלאית, שם ישבו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי אשר ריכזו בידיהם את הנהלת הארגון בארץ וקיימו את הקשר עם שירותי המודיעין הבריטיים ועם אהרון אהרונסון, שמקום מושבם היה במצרים. הקשר קויים בדרך הים.

לקראת סוף 1917, היא השנה בה נתרחשו המאורעות המכריעים בפרשת “ניל”י“, עבר ד”ר ניימן לשמש רופא בפתח־תקווה והסביבה. אבי בנימין, שהיה אותה תקופה נער כבן ארבע־עשרה, זוכר עד היום כיצד היה מוביל בכרכרת המשפחה שלנו את ד"ר ניימן לסיבובו השבועי, מפתח־תקווה לכפר־סבא ולטול־כרם.

באחד הסיורים הללו, בשעה מאוחרת בלילה, עצרו לפתע שני אנשים את הכרכרה. אחד מהם היה אחיו של ד“ר ניימן, מנדל ניימן, אשר ניגש ולקח חבילת ניירות והסתלק מיד. אותה עת לא ידע איש במה המדובר. ורק לימים נתברר, כפי שמספר הד”ר ניימן במפורש גם בספרו, שאח זה היה המקשר הקבוע בינו לבין אנשי האירגון בעתלית או בזיכרון.

בסופה של שנת 1917, נתגלה האירגון על־ידי התורכים והחלה פרשת המאסרים והעינויים. ד“ר ניימן נאסר והובא לכלא חאן־אל־באשה בדמשק, וכאן מתחיל החלק המעניין של הספר, אשר שימש לאחר מכן מקור כמעט יחיד לכל יתר הספרים שעסקו בפרשת “ניל”י”.

ד"ר ניימן ישב בתא שכן לתאו של יוסף לישנסקי ואף שוחח עימו כמה וכמה פעמים, בגבולות האפשר, בתוך כתלי־הכלא. כל הפרק המספר על תקופה זו הובא כבר בפרטות על־ידי יערי־פולסקין בספרו “מרגלים או גיבורי המולדת?” שהופיע לפני שלושים וארבע שנים.

בתוך הפרטים המסופרים – גם קטעי צוואתו של לישנסקי מהם אנו עומדים על הלך־רוחו ודעותיו בימיו האחרונים. עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ונעמן בלקינד משמשת, אפוא, מקור היסטורי ראשון במעלה לקבלת תמונה אמיתית מהמאורעות האומללים והטראגיים של אותם ימים שחורים ליישוב היהודי בארץ.

פרט מאלף על רוח־התקופה הוא, שבכל מחברתו של ד“ר ניימן לא נזכר אף לא ברמז, עיסוקו הממשי בריגול, ואנו יודעים על כך רק מתוך עדויות אחרות, שאינן מובאות כאן, אלא מצויות בארכיון בית־אהרונסון, ואשר כמה מהן הובאו בספרם של ליבנה ונדבה. שעה שד”ר ניימן כתב את מחברתו (1918), היו הרוחות ביישוב עדיין כה מסוערות וכה מלאות שנאה והתנכרות לחבורת אהרונסון, עד שד“ר ניימן לא מצא לנחוץ לפרט את חלקו העובדתי בריגול, וכך עשוי הקורא לחשוב שלפנינו מקרה של אדם שנאסר על לא עוול בכפו. ו”העוול" – כלום לא היה מעשה גבורה ממדרגה ראשונה?

אכן, איזה מצפון־רע ואיזו הרגשת־אשמה פיעמה בלב מנהיגי היישוב אחר מלחמת העולם הראשונה – אם ברוח זו היה על שרידי חבורת אהרונסון לספר על מעשיהם.

ספרו של ד"ר ניימן אינו שלם. אי־אפשר לדרוש ממנו לתת תמונה מקפת של התקופה – מאחר שעניין לנו עם ספר־זיכרונות. אין בכוונתו של המספר לתת יותר מאשר הדברים הממשיים בהם התנסה.

הופיעו עד עתה לא מעט ספרים העוסקים ברקע ההיסטורי ובסיפור הפרשה כולה, ואפשר להניח שיופיעו נוספים. ברור הוא שעל איש־המדע וההיסטוריון הבלתי־מפלגתי מוטלת החובה לברר את החומר ולהוציאו לאור – ולא על העד. אבל, אפילו כך – במסגרת ספר עדות, צריך היה לעזור לד"ר ניימן לשחזר את זיכרונותיו, לסייע לו בהבאת פרטי פעולתו הממשית בעפולה ובאזור פתח־תקווה, וברישום תעודותיו־רשימותיו שנשארו מאותה תקופה – ובדרך זו להבליט את שני צירי המעשה החשובים ביותר הקשורים באדם זה – חלקו הממשי בריגול, ושיחותיו האחרונות עם לישנסקי.


* ד“ר משה ניימן: “מפתח תקוה לעמק עכור” – זכרונות איש ניל”י. ירושלים תשכ"ד. 1964. 102 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות