תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה בחוברת “קשת”, קיץ 1964, תחת הכותרת “מפתח תקוה לעמק עכור”, בחתימת א.ב.

ד“ר משה ניימן הוא אחד מן השותפים הפעילים בפרשת הריגול הארצישראלי למען האנגלים בימי מלחמת־העולם הראשונה במסגרת חבורתו של אהרן אהרונסון, שלימים נודעה בשם “ניל”י”.

שניים הם המאורעות העיקריים שבהם לקח ד"ר ניימן חלק מעניין ואף נכבד בתולדות הארץ: פעולותיו כרופא צבאי וכקצין תורכי בשנות המלחמה האחרונות בעפולה – שהיתה צומת־דרכים חשוב ובה תחנת־רכבת שריכזה סביבה פעילות צבאית תורכית־גרמנית ערה.

והמאורע השני – שיחותיו של ד"ר ניימן בכלא “חאן־אל־באשה” בדמשק עם יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, לפני תלייתם על־ידי התורכים באשמת ריגול.

מפי לישנסקי שמע ד"ר ניימן איך בעת מנוסתו הלשינו עליו אנשי “השומר” לפני התורכים, גם ניסו להרגו ולמסור להם את גווייתו. אלא שבטלנותם של אנשי “השומר” גרמה שבעת שירו בלישנסקי הצליחו רק לפצוע אותו – ועוד כשבועיים ימים הסתובב לישנסקי הפצוע בארץ עד שנתפס בידי רועים ערביים סמוך לנבי־רובין והוסגר לתורכים.

על פרטי עבודת הריגול, ובמיוחד על חלקו שלו בה, אין ד“ר ניימן מספר בספר שלפנינו. הטעם לכך הוא שזיכרונות אלה נרשמו על־ידו סמוך לקץ המאורעות המסופרים בהם – והאווירה בקרב ה”יישוב" היתה אז כה קשה עד שלא הרהיב עוז לגלות את היקפה של עבודת הריגול ואת הסיבות האמיתיות שגרמו את מעצרו ומשפטו הצבאי אצל התורכים.

לעומת זאת משמשים פרקי זיכרונותיו על לישנסקי מקור יחיד כמעט לקורות ימיו האחרונים של הלה – ואכן חוזרים ומצוטטים דברי מחברתו של ד"ר ניימן, בנוסח זה או אחר, ברוב הספרים העוסקים באותה פרשה, ואשר כותביהם השתמשו במקור זה עוד בהיותו שמור בכתב־יד בלבד.

באחד מיומניו רשם אהרן אהרונסון: “יוחנן מגוש־חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלבסיוס, מוג־הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטריה.”

ספרו של ד“ר ניימן הוא לצערנו אחד הספרים הבודדים מאלה שהופיעו והנמנים על צידו של יוחנן מגוש־חלב. מערכת מדעית שלמה עוסקת בכתיבת ספר “תולדות ההגנה”, שאינו מצטיין ביושר אינטלקטואלי רב בהערכת מפעלם של אנשי ניל”י –

ואילו עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ובלקינד, המשמשת מקור היסטורי ראשון־במעלה להגשת התמונה הנכונה ממאורעותיהם האומללים והטראגיים של אותם ימים, עדות זו הוצאה על־ידי המחבר על חשבון עצמו, בצורה חובבנית, וללא כל עריכה מדעית וסגנונית מדוקדקת. אכן ארץ משונה ואכולת־שנאה היא ארצנו אם חמישים שנה אינן פרק־זמן מספיק להשקפה אובייקטיבית על פרשיות מן העבר.

ספרו של ד“ר ניימן דין היה שיקיף יותר – שהרי החומר קיים ומצוי. בספרם של ליבנה ונדבה על פרשת ניל”י מובאים קטעים מדו“חות הריגול של ד”ר ניימן, שאותם שיגר ממקום מושבו בעפולה. חומר זה אינו מופיע בספר שלפנינו.

ד“ר ניימן חי עתה בירושלים ואין הוא איש צעיר ביותר. אלה החוטאים כלפיו, מדעת ושלא מדעת, בחטא של שיכחה והעלמה, אינם נמנים על גיבוריה האמיתיים של התקופה אלא על זרעו של יוספוס פלבסיוס. כי אכן, ה”פלביוסים" למיניהם – שלא נקפו אצבע לשיחרור הארץ מידי התורכים בכוחות ה“יישוב” עצמו – השתיקו את קולם של אלה ששילמו בחייהם בעד שיחרור זה. עתיק מאוד הוא הריב ההסטורי על “זכויות” בבניין הארץ ובשיחרורה.

* ד"ר משה ניימן: “מפתח תקוה לעמק עכור” (זכרונות איש ניל"י). ירושלים 1964. 102 עמ'.