1959

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.7.1978, לפני 41 שנים

אין לתאר כתיבה רומנטית ופולקלורית על טבע הארץ, חקלאותה ויושביה הערבים, ללא סיפוריו של משה סטבסקי (1884–1964). דמות מיוחדת היה משה סטבסקי בעולם הספרות הארצישראלית – חקלאי, סופר ובלשן. יליד רוסיה שעלה ארצה ב־1911 ומאחוריו כבר פרק של כתיבה עיתונאית וספרותית ביידיש. בארץ היה פועל חקלאי ושומר, וממתיישבי באר־טוביה בשנות העשרים, ואחר־כך בעל משק־חלב ברחוב מנדלי בתל־אביב במשך כמה שנים. אהבתו הרבה לחקלאות, לעבודת השדה ולבהמות, פירנסה את סיפוריו, ולא כחובב אלא כאיש־מקצוע המקיים במו ידיו את משקו.

בקיאותו במקורות היהודיים, יחד עם עניינו באורחות חיי הכפר הערבי, העשירו את כתיבתו הספרותית וגם הביאוהו לכתיבת ספרו “הכפר הערבי” [“עם עובד”, תש"ו, 1946], שהוא אחת התעודות החשובות לא רק להכרת חיי שכנינו אלא גם לצורת הראייה הרומנטית בה נצטיירו הערבים בעינינו, כשומרי מסורת החקלאות העברית מימי המקרא והמשנה.

וכמו באורח טבעי עורר מפגש זה שבין חקלאות וספרות את היצר הלשוני, לברר את משמעותם המדוייקת של מונחי הטבע והעבודה החקלאית בשפה העברית, ומכאן הבלשן שבו.

הסיפורים שקובצו בספר “הזורעים בדמעה” רובם נדפס במשך השנים בבמות שונות. כך למשל סיפורו “היתום”, שנכתב ביפו באלול תרע“ג [1913], נדפס בקובץ “מולדת” לנוער וכן ב”ספריה קטנה" של פסח גינזבורג. תאריכים, רובם משנות ה־20 [למאה ה־20], מצויים גם בשולי כמה סיפורים אחרים בקובץ ומעידים על זמן חיבורם. אך בבואו לכלול את סיפוריו הקצרים בקובץ אחד, סידרם המחבר בשלושה שערים על פי נושאיהם ולאו־דווקא זמן כתיבתם: סיפורי הכפר העברי, בעלי חיים וסיפורי הכפר הערבי.

*

סיפורי השער הראשון אינם מצטיינים בעלילתם, הנושאת לעיתים אופי אפיזודי, מעין כרוניקה שאירועי־חיים של המחבר מלווים אותה. חינם נעוץ בעיקר בכוח התיאור, לעיתים הלשון תנ"כית, חגיגית ומתפעמת מדי, אך בתיאורים מוחשיים של יום עבודה בכפר מצוי סטבסקי במיטבו. כמו בסיפור “הבוקר אור” (תרפ"ט, 1929), שסובב כולו על בוקר בכפר עברי:

“אי־שם חורקת מיטה, אי־שם סיימה בהמה סעודתה השנייה, רבצה בכל כובד גופה ובגניחה, אי־שם גירד סוס את עורו בשיניו מתוך נמנום בעמידה והשרשרת שבצווארו השמיעה קול צלצול וחדלה. בהמה ליקקה ליקלקה והתלקקה. אי־שם נשמעה העלאת־גירה של צאן בשקידה רבה, ברוב מתק בפה וקצף לבן על שפתיהן. עכבר גדול עבר, קפץ והחריד את התרנגולות. ואי־משם בקצווי הכפר טיפסה לטאה, כמתוך שינה, על גבי הגדר, עלתה על הגג והניעה רגע את הרעפים, כאילו נידרדרו על ראש הגג גרגרי עופרת, עברה את הגג ונעלמה אל מעבר משם.” (עמ' 24).

*

בשער השני, “בעלי חיים”, מצויים סיפורי־הווי על סוסים (“היתום”), פרות, כלבים ועיזים, וביסוד כל סיפור עומד בעל־חיים שהמחבר הכירו מקרוב.

“היתום” הוא סייח, ולימים סוס אציל, השייך לאחד מאנשי “השומר” ועליו גאוות בעליו. והמספר נפשו נקשרת לסוס והוא שב ופוגש בו מדי פעם, ובינתיים נפרשת יריעת חיים ארצישראלית.

גם בסיפורים הללו רב עדיין חלקה של התמימות, מחוץ לאחד, “האורח” (תרפ"ט, 1929), שהוא סיפור קצר ועז ביטוי, מן הטובים שכתב סטבסקי, ואשר הנאטוראליזם שבו (אם ניתן לכנות כך סגנון שעיקרו תיאורי־טבע) – יוצא מפשוטו. הסיפור, שמקדים בשנים לא־מעט את “פרשת בלק” של עגנון – מתאר בואו־ממרחקים של כלב שוטה לכפר, פגישתו עם כלבי־הכפר, המחלה שהוא נושא בקירבו, התנצחותו עימם, עד להתפרצות סופית של תאוות נקם ושנאת הזר –

“וכעבור רגע נישאה באוויר צנפה של תריסר כלבים, אשר צרחו ויללו איומות, קרעו גזרים זה מזה ונשכו את בשר עצמם. ופאום נודע לכול תריסר הכלבים כי המוות הוא, הוא הנישא ומצטנף עימהם בצנפה הזאת, המוות אשר מבעוד לילה הרגישו בו ועם בוקר נגלה להם בדמות כלב חולה־כלבת, המתעלף בצמא, שזנבו לחוץ בין רגליו, עיניו משורבבות, ריחו מר ופגול ומפיו יז קצף לבן…” (שם. עמ' 72–73).

עניין זה של כלבים חולי־כלבת בספרות הארצישראלית של אותה תקופה אינו המצאה ספרותית (אף כי יימצא ודאי מי שיעשה מחקר גם על “מוטיב הכלבת בספרות העברית”), אלא היתה זו סכנה של ממש בקרב אנשי העליות הראשונות, ובמשך תקופה ארוכה, עד שהוקם מכון פסטר בארץ, היה מי שנוּשך בשיני כלב חייב לעשות דרך ארוכה באונייה לאלכסנדריה כדי לקבל שם את זריקות הנסיוב נגד המחלה.

*

השער המעניין בספר, והוא מעין השלמה לספר “הכפר הערבי”, הוא שער “סיפורי הכפר הערבי”.

אותה שניות שהיתה מכורח המציאות ופועלת אצל מרבית הסופרים בני דורו של סטבסקי בארץ ישראל, מצוייה גם כאן. מצד אחד מופיע בשער הראשון הקטע הנרגש “לאחותי באר טוביה” (תרפ"ט, 1929), וזאת לאחר שנחרבה בידי הערבים (סטבסקי, כאמור, חי ועבד שנים אחדות במושבה הזאת, בטרם נחרבה).

ומצד שני זיקה נפשית להוויי הערבי הציורי, רצון להכירו מקרוב ולהבינו מכלי ראשון, באותה רוח שמאפיינת את מחזור סיפוריו הידוע של משה סמילנסקי “בני ערב” (אגב, משה סמילנסקי חתם על סיפוריו אלה גם בשם “חווג’ה מוסה”, בעוד סטבסקי השתמש בכינויו בפי הערבים “אבו־נעמן” לצורך דומה).

הסיפור “בנגב” מתאר את מצוקת הפלחים בתקופת התורכים, בשנת בצורת, לאחר הדיִש, בחכותם לשמאים, הבאים לאמוד ולקחת את חלקו של חוכר־המס התקיף, מטעם הממשלה, ביבול. הסיפור כתוב מתוך הזדהות רבה עם מצוקת הכפריים, אשר “כמו איש אחד התייצבו במלחמה, במלחמה בעד המולדת האחת והיחידה – בעד הגורן.” (שם. עמ' 138).

“האחים” ו“גמילות־חסד”, מעלים הווי מיוחד של “יחסי־שכנים” שהמחבר מספרם מניסיונו לאחר שנכווה בהם מעט, אך מעדיף להראות את המשעשע והאנקדוטי שבהם. כאן מדובר במכשיר עבודה שהושאל ולא הוחזר, כאן בהלוואה שמקבלה כפר בה, והמספר מופיע בכל אחד מהסיפורים הללו בכפל דמות, כמשתתף־פעיל שהתאכזב, ואפילו הגיע להתדיינות בערכאות, וכמספר־מעשיות מעולה אשר רואה בכל הקורה לו מעין “מציאה” לצורך מטווה הסיפור.

סיפורים מעין אלה, כחלק מתרבות השיחה (בהשפעת המזרח), היו נפוצים גם בקרב יהודים משכבות מסויימות בארץ, בעיקר במושבות הוותיקות ובשכונות עירוניות שהיתה עליהן השפעה מזרחית.

סיפורים מסוג דומה הם “ביש־גדא”, “השקר והכזב”, “עצה ותחבולה”, “אהבל – חושם”, ו“ידיד בצרה”. שמותיהם מעידים עליהם שהם מאוצר הפולקלור הערבי, סיפורים שנהוג לשלבם בשיחה, ומסגרת השיחה אף מצוייה בכמה מהם גופא, אלא שאין נושאיהם מן הדברים שאירעו למספר עצמו, כי אם דפוסים קבועים מחיי הכפר הערבי, אניקדוטות, משלים, מעשיות שיש עימן מוסר־השכל או כניעה לגזר־דינו של הגורל. ובבוא סטבסקי להעלותם בכתב נתן להם מעין מסגרת רצינית יותר, מסוגננת, כשהוא מצליח לא פעם, באמצעות לשונו הרהוטה והמדוייקת, לשוות להם מעין מסגרת של סיפור פולקלורי שכמותו מצויים בכל שפה, וגם במקורותינו.

*

אילו עשתה הוצאת “עם עובד” חסד של אמת עם משה סתוי (סטבסקי) והיתה מוציאה מחדש את ספרו “הכפר הערבי” – ראוי היה להוסיף למהדורתו החדשה גם את שער “סיפורי הכפר הערבי” שבספר הזה, וכן את “האורח”, ובכך היתה ניתנת לקורא העברי, וגם לערבי קורא־העברית – תמונה מעניינת ובעלת ערך אמנותי ומחקרי גם יחד מחיי הכפר הערבי בראשית המאה [ה־20].

* משה סתוי (סטבסקי): “הזורעים בדמעה”. סיפורי כפר. הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. תש"ך. 1959. 195 עמ'.

* מ. סטבסקי: “היתום”. סיפור. ספריה קטנה בהוצאת פ. גינזבורג. כ"ה. דפוס “הארץ” תל־אביב. 20 עמ'. המחיר גרוש אחד (5 סנט). (תרפ“ו–תרפ”ח לערך) (1926–1928).