עברית: 1937–1938

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.7.1975

בהיותו מושל ירושלים הוזמן סיר רונלד סטורס לארוחת בוקר ביחידות עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג‘, במעונו הרשמי שברחוב דאונינג 10. לאחר שבירכו לשלום בפנים חמוצות, העיר לו לויד ג’ורג’ כי קיבל תלונות עליו גם מיהודים וגם מערבים. סטורס ענה לו כי דבר כזה ייתכן מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד נימת דבריו של לויד ג’ורג', כי הלה עומד לדרוש את פיטוריו.

“נו,” אמר לויד ג’ורג' לאחר שהתיישבו לשולחן, “אם יחדל צד זה או אחר להתאונן – תפוטר!” (עמ' 194).

חלום בלהות    🔗

הסיפור אופייני לסגנון זיכרונותיו של סטורס. בכל הקשור לתקופה שבה היה מושל ירושלים (1917–1925), הוא מבקש במידת האפשר לשכנע כי לא נהג משוא פנים כלפי אחד מהצדדים היריבים.

אחד הפרקים המעניינים בספר הוא “על הציונות”. גם אלה מבין הקוראים שדמותו של סטורס חקוקה בזיכרונם כ“אנטי־יהודי” ו“אנטי־ציוני” לא יוכלו להתעלם מן העובדה שדווקא מנקודת־התצפית שלו ראה דברים אנחנו אולי לא רצינו לראות:

“אולי ירשוני קוראיי להשמיע מילת אזהרה לכל אלה שאינם מעוניינים בכך. אף כי שטחה של הארץ הוא קטן מאוד, אף כי תושביה (הערבים) לא יצרו קניינים שיש בהם ערך כל שהוא לאנושיות, בכל זאת בעייה זו, יישוב זכויותיהם ותלונותיהם (של הערבים) עם ההבטחות שהובטחו לעם שחשיבותו היתה ועודנה כל כך מרובה לעולם, לעם ישראל, ועם השאיפות שרחש אותו עם, עשוי להיהפך לחלום בלהות שרק לעיתים רחוקות הוא מלווה ברוח צדק, בשיקול דעת ובמתינות.” (עמ' 538–539).

“האם מדמים הציונים ברצינות כי העולם יאמין להם שערביי ארץ־ישראל, משתפשו את כל התוצאות הכרוכות בציונות המדינית, היו זקוקים להמרצה מן החוץ כדי שיתנגדו לה, או שהתנגדותם לה היתה ספונטאנית?” (עמ' 579).

העם הנבחר והמפונק    🔗

אין בכוונתי לסנגר על סטורס או להציגו באור אידילי, אף כי דומני שתרומתו ליופייה של ירושלים עולה על תרומתנו שלנו, מיום הקמת המדינה. המיוחד שבספרו אינו רק פרשת חייו המעניינת, השנים בהן עשה במצרים, לפני מלחמת־העולם הראשונה, ידידותו עם לורנס איש ערב, מסעותיו ברחבי המזרח וכן התקופה שבה שימש מושל קפריסין, לאחר תום תפקידו בירושלים. לנו מעניק הספר הזדמנות נדירה לראות את עצמנו בעיני אחרים.

המשא ומתן עם הנציגים הציוניים, אומר סטורס, היה לו מעין ג’יו־ג’יצו שכלי, פעמים רבות נהנה מכך הנאה מרובה, אף כי היו מפגשים שהתייחד עם עצמו בחשאי ומצא מפלט בפסוקיו של דריידן [ראו ויקיפדיה, John Dryden].

“העם הנבחר והמפונק, אשר שום מלך לא יכול למלוך עליו ושום אלוה לא יכול להניח את דעתו.”

[סטורס:] “ה’קולטור' שלהם היתה תרבות רוסית טהורה, עד כדי שחצנות. מעט־הבקיאות שקנית בלשון יוון ורומא בגירסא דינקותא שלך, מעט האנגלית או הבקיאות בספרות־המופת שנשארה לפליטה לאחר עשרים שנות נדודים מחוץ לאירופה – כל זה היה חספא בעלמא [חרס בלבד. ביטוי תלמודי לדבר נטול ערך, ובעיקר לשטר משולל כל תוקף משפטי. – אב”ע], אם לא היית בקי יחד עם זה גם בכתבי טורגנייב, גוגול, ובעיקר דוסטוייבסקי – ועליהם היו אומרים לך כי שום תרגום אינו יכול להקנות אפילו מושג קלוש על מהותם. עיתים ניראה לך כי התפרצויותיהם הגלויות היו מסירות את המסווה וחושפות לשעה קלה אותו רגש הבוז הרוחני העמוק שהיה הסלאווי רוחש לאנגלי, ואשר עודנו מוסיף לעכור את היחסים שבין אנגליה לרוסיה, גם לאחר מיגורה של הצאריות. פעם כתב לורד קרומר כי יש שני סוגי מוחות – מוח שמתחת לכובע אירופי, ומוח, השונה ממנו לגמרי, שמתחת לתרבוש. בירושלים לא היה כמעט כל דימיון בין אותם ניצוצות המחשבה שהיו ניתזים עם אדי הסמובר, לבין אותן המחשבות שעלו מקומקום הקהווה: לא רעות מהן, לא טובות מהן, אלא שונות לגמרי אלה מאלה, כפי שבא הדבר לידי גילוי בהצטיינותם המטילה אימה במשחק השחמט, ובהתלהבות שבה היו אוהבים להתווכח עד אין סוף." (עמ' 585–586).

התעמולה הציונית    🔗

סטורס עצמו היה חובב שחמט מושבע, ואחת התמונות בספר מראה אותו יושב ומשחק שחמט עם הרב ציטרון, רבה של פתח־תקווה באותה תקופה.

דמויות נשכחות וידועות צצות מבין כרכי הזיכרונות. הנה הד"ר יעקב ישראל דה האן: “לפי קלסתר פניו היה האיש מהדורה אינטלקטואלית של וינסנט ואן גוג, וגם בעיניו יכולת לראות אותה אימה מפני טירור בלתי ידוע. יש והיית רואה אותו עובר ביעף, כשהוא נושא בידו אותו תיק עור מסורבל וחסר ידית, ‘תרמיל עורך דין’ שלו, ולמחרת היו משקפיו במסגרות זהב משקיפות אליך מבעד ל’כפייה' של משי לבנה, כשהיה עובר את הירדן, עטוף בלבוש בידואי אמיתי (ערבי נורדי ממש!) בלכתו לבקר את האמיר עבדאללה!” (עמ' 666–667).

על לורנס: “כקיטשנר, כן גם הוא, לא היה שונא נשים, אף כי אילו אמרו לו פתאום כי לא יוסיף לראות אישה בחיים, לא היה מאבד את שיווי המשקל שלו.” (עמ' 701). [ראו ויקיפדיה Herbert Kitchener, 1st Earl Kitchener]

על עיתון “הארץ”: “‘הארץ’ היה במשך כמה שנים עקבי יותר (מ“דואר היום”) באיבתו אליי, עד שיום אחד אזרתי כגבר חלציי והלכתי לבקר במערכת בתל־אביב. מוכן הייתי למצוא לפניי איזה ‘מנחם פשה’ (רמז לאוסישקין) שני, ערוך כאיש מלחמה נגדי, ומה נעימה היתה הפתעתי כשנתקבלתי על ידי אדם צנוע, ידידותי ואיש־תרבות, הוא הד”ר גליקסון, האיש האחד, חוץ מוויצמן, רוטנברג ומוריס בירינג שבעטיו הייתי מצטער על אי ידיעתי את הלשון הרוסית." (עמ' 668).

על תל־אביב: “אם שונא אתה את היהודים, אם לא תהגה חיבה של ממש אליהם, התרחק מתל־אביב. אמור יאמרו לך כי היהודים הם מלח העולם, ואתה תענה כי במלח בלבד לא תוכל לספק את רעבונך. התרכזותה של היהדות בגשמיות, ברוחניות ובנפשיות, יכולה להטיל אימה. הריני מרהיב עוז בנפשי לומר כי אהוב אהבתי את תל־אביב.” (עמ' 676).

והתעמולה הציונית: “לציונים היתה זכות להתגאות ביצירותיהם, אך תעמולתם היתה לפעמים מופרזת. את התייר התמים היו מובילים בחיפזון לסיבוב בקיבוציהם ומראים לו את הפרים ההולנדיים, בתי מטבחיים לשחיטת בשר כשר, בתי החולים ליולדות, בית החרושת לגרביים ‘לודזיה’, המכונות שבבית החרושת של דלפינר, בית החרושת לשוקולדה ‘רענן’ ובית החרושת לסיליקט, עד שסחרחורת היתה תוקפתו משפע הדיאגרמות, הגראפים והסטטיסטיקה.” (עמ' 675).

האבנים הזועקות מקיר    🔗

מכל משפט שכתב עולה אהבתו הגדולה, הקנאית, של סטורס לירושלים, ליפי בנייניה, לשימור נופה ולחיי התרבות הדלים והרב־עדתיים שבה. בין היתר הוא מזכיר צייר יהודי בשם בומברג, אשר “תומכיו הציונים לא קיבלו את תמורת הכסף שביזבזו עליו.” (עמ' 670). מאחר שלא צייר מכונות קצירה בשעת קצירתן וקבוצות עולים עליזים יוצאים במחולות. בומברג צייר גמלים, גבעות וכפרים ערבים, ובסגנונו היתה ניכרת מידה מרובה של קוביסטיקה. סטורס סידר לו מסע לפטרה. “שתי הפנורמות שצייר בשבילי, ירושלים גופא ומראה ירושלים מבחוץ, היו בעיניי הביטוי האמנותי המוצלח ביותר שראיתי מנוף בן־אלמוות זה: תימרות האבק היבש והצורב, האבנים הזועקות מקיר. הרגשתי: זו היתה ירושלים.” (עמ' 670–671).

שבע אכזבות אך ללא מרירות, לאחר שמפגינים קפריסאיים שרפו את ביתו, והסתימה תקופת תפקידו כמושל קפריסין, יושב סטורס עם אשתו, בראשית שנות השלושים [של המאה ה־20], בסן־מיקלה שבאנקפרי־קפרי, והוא חותם את ספר זיכרונותיו ופרקי ירושלים במילים:

“בעיניי עמדה ירושלים, ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית, ואם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופירסום, אך – במובן־מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!” (עמ' 697).

[“There is no promotion after Jerusalem!”]

אילו רק מעט מאהבת ירושלים הרומאנטית של סטורס היתה עומדת לנו כנגד ה“תל־אביביזציה” של העיר, אשר, בלשונו של סטורס: “יכולה להטיל אימה.”

* סיר רונלד סטורס (מושל ירושלים לשעבר): זיכרונות. מאנגלית יצחק א. עבאדי. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב, תרצ”ח, 1937–1938. כרך א’־ג‘, 823 עמ’.