רקע
אהוד בן עזר
"היהלום של הרג'ה" ל־ר. לואיס סטיבנסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.6.1971


על הספרונים הדקים בעלי כריכת הבד הכתומה של הוצאת “אמנות” [שבראשה עמדה המו"לית שושנה פרסיץ, סבתם של רחלי אידלמן ועמוס שוקן] – נתחנך דור שלם של קוראים בארץ־ישראל. “טוניו קרגר” של תומאס מאן הופיע בסדרה זו של “ספריה לכל”, וכן “נרקיס וגולדמונד” מאת הרמן הסה, “פריה משבעת האיים” ליוסף קונרד, ועוד ספרים רבים אחרים, מקור ותרגום, ובדרך כלל בתרגום משובח. חבל שאין הספרונים הללו מודפסים במהדורות חדשות.

“היהלום של הרג’ה”, שהופיע ב“ספריה לכל”, אולי אינו כה ידוע כסיפור ההרפתקאות “אי המטמון” או כ“ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד". סיפור המעשה מחולק למחזור־סיפורים, שהצד המקשר ביניהם הוא גלגולי היהלום של הרג’ה, המחליף בעלים. ועוד מקשר בין הסיפורים – לדברי סטיבנסון – “הסופר הערבי שלי”, דמות־מסגרת של מספר מעשיות, שבאמצעותו טווה הסופר את קורי סיפוריו.

הסיפורים הם: “סיפור המעשה על הקופסה הקטנה”, “סיפור המעשה על הכהן הצעיר”, “סיפור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים”, ו“סיפור המאורע של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית”.

גיבור סיפור־המעשה הראשון הוא הרי הרטלי, נער־טרקלינים לונדוני. הערצתו של הרי לגבירתו, אשת הגנרל ואנדלר, אינה מעידה על גבריות רבה. להיפך, עניינו המוגזם בשמלות ובשיחות־בודוארים, אנחותיו החרישיות, מידת הקוקטיות שבו ומבוכתו התמידית – כאילו רומזים, שאילו היה סטיבנסון כותב את סיפורו בתקופה אחרת היה מוסיף ודאי עוד כמה מוזרויות לאופיו של אותו בחור, ולא היה ממהר להשיאו אישה, בסוף הסיפור.

היהלום של הרג’ה, רכושו של הגנרל ואנדלר, אובד עקב נכלי אשתו השקועה בחובות, ובטלנותו של מזכירהּ, אותו הרי חסר־הישע. סגנונו של סטיבנסון שנון. בקיצור רב הוא מוסר את סיפורו, לעיתים כמרפרף מעניין לעניין. אמת, שאין דמויותיו עמוקות ביותר. דומה, שכל כוונתו לשעשע, והמקום המועט המוקדש לפנימיותן של כל אחת מדמויותיו בא לרמז על משקלן וערכן בעיניו.

לידי סימון רולס, הכוהן הצעיר, גיבור הסיפור השני, נופל באקראי היהלום של הרג’ה. המציאה שבהיסח־הדעת נעשית לגניבה, משעה שאין הכומר הצעיר עומד בפיתוי להשאיר את היהלום הענק ברשותו. הוא מחליט ללמוד ליטוש יהלומים, למען יוכל, ברבות הימים, לפצל את היהלום שברשותו ולמוכרו חלקים־חלקים. הוא בטוח “כי האיש אשר לו היהלום פטור עד עולם מעונשו של החטא הקדמוני ויכול לחיות בלי שום דאגה וללכת בטח אחרי נטיות ליבו.” (עמ' 46).

וכך נודד היהלום המביא מזל רע, ועד לפאריס הוא מגיע, מביא אנשים ישרים לידי פשיעה, מסב לטוב גורלם של תמימים, וגם פותר תעלומות ומשדך נאהבים. כה רבה השפעתו המפתה של היהלום, עד שהוא מעמיד בסכנת מאסר אפילו את האיש היחיד בספר, שכחוזק אופיו כן גם יושרו – הנסיך פלוריצל. והנסיך, בדרך למאסרו, בהחלטה שאינה פתאומית, משליך את היהלום אל תוך הסינה, כדי לחסוך מכאן והלאה את קללתה של האבן הטובה. ואולם גם הנסיך – מספר סטיבנסון בסוף הסיפור – ירד לאחר זמן מכיסא מלכותו, והריהו כעת בעל חנות למכירת סיגריות ברחוב רופאֵרט, בלונדון.

מוסר ההשכל: לנוכלים גמורים אין היהלום מזיק, ואולם חמדנותם היתירה מונעת מהם מלהחזיק בו לאורך ימים וליהנות ממנו. ואילו לאנשים תמימים – אשר גורלם הוא שמעניין במיוחד את המספר – היהלום הוא אסון. אין איש ואין מערכת־ערכים שיכולים לעמוד בפני הפיתוי הכביר והחד־פעמי של ההתעשרות ושל ההנאה שבהחזקת אוצר. ואילו האדם הישר האחד שבסיפור מוכרח אף הוא להיפטר מן היהלום ולהטיל את האוצר המיְמה, וגם אז אין הוא נמלט מקללתו.

היה זה סיפור עצוב מאוד על טבע האדם, אלמלא כתבוֹ סטיבנסון מראש כמהתלה – הבאה למשוך את לב הקורא, ולגרום לו שעה קצרה, קצרה מאוד, של קורת רוח, ובלא מאמץ מיוחד של התרכזות בשעת הקריאה.


* רוברט לואיס סטיבנסון: היהלום של הרג’ה. תרגם מ. בן־אליעזר. הוצאת “אמנות”, “ספריה לכל”, מס' 3, תל־אביב, 1932. 127 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות