רקע
אהוד בן עזר
"בלי ירח" לג'ון סטיינבק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.8.1973


“בלי ירח” הוא סיפור על כיבושה של עיר קטנה באחת מארצות אירופה בידי הגרמנים בראשית מלחמת־העולם השנייה. ומאחר שבתרגומו העברי הופיע הספר כבר ב־1943, יש לשער שנכתב סמוך מאוד להתרחשות המאורעות המסופרים בו, וכמובן, לפני שנעשתה מפלתם של הגרמנים ודאית. [הספר פורסם בשנת 1942].

כישרונו של סטינבק עמד לו לברוא בסיפור הזה עולם קטן, בעל חוקיות פנימית של יחסי כובשים ונכבשים, וכאילו כבר מתוך הפרספקטיבה של הניצחון על גרמניה ב־1945, מתוך ידיעה ודאית, עמוקה, היסטורית, שהניצחון על גרמניה הוא בלתי־נמנע, כדבריו של ראש העיר הנכבשת, אורדן, למפקד הגרמני, קולונל לאנסר:

“גם אדוני גם ממשלתו אינם מבינים, אתם וממשלתכם הנכם היחידים בכל אומות־העולם שהגעתם לשיא של מפלות, תבוסה אחר תבוסה, בכל הדורות ובכל הזמנים, אך משום שאין אתם מבינים לרוח האדם.” (עמ' 53).

תחילתו של הסיפור נפרשת לעינינו בשלווה מדומה. על העיר הקטנה, עיר של כורי־פחם, מגינים תריסר חיילים המצויים במטווח חובבים ביער, בשעה שהכוחות הגרמניים פולשים לתוכה. ביום אחד נכבשת המדינה כולה ומתחיל המשחק העדין, המסובך והטראגי שביחסי כובשים ונכבשים. המפקד הגרמני, קולונל לאנסר, שהוא היחיד מבין כל קציניו הזוכר היטב את לקח תבוסת ארצו במלחמת־העולם הראשונה, מבקש שטקס הכניעה יתנהל באופן רשמי בלשכת ראש־העיר, אורדן.

וכך נראות ההכנות לטקס, בשיחה שמנהל ידידו של אורדן, ד"ר וינטר, עם משרתו של ראש־העיר, ג’וזף:

“מה עושה ראש העיר?”

“מתלבש לקבלת פני הקולונל, אדוני.”

“ואין אתה בא לעזרתו? אם לבדו יתלבש – יהא מלבושו גרוע.”

“הגברת עוזרת לו. הגברת רוצה שתהא צורתו נאה ככל האפשר,” היא – ג’וזף נתאדם קמעה – “הגברת גוזזת לו את השערות שבאוזניים, אדוני. זה מדגדג. לי אין הוא מניח לעשות זאת.”

“ודאי שזה מדגדג,” אמר דוקטור וינטר.

“הגברת דורשת זאת בתוקף,” אמר ג’וזף.

דוקטור וינטר צחק פתאום. קם על רגליו וקירב ידיו אל האש. ג’וזף אזר עוז ונכנס מיד מאחוריו ודחף את הכיסא אל המקום המיועד לו.

“איזו אומה נפלאה אנחנו,” אמר הדוקטור. “ארצנו נופלת, עירנו כבושה, ראש־העיר עומד לקבל את פני הכובש, והגברת מחזיקה בעורפו של ראש־העיר הנאבק וגוזזת לו את השערות שבאוזניים.” (עמ' 6–7).

תיאור טקס הכניעה אף הוא קומי במקצת. ראש־העיר מגרד באוזנו, אני הטבחית שופכת מים רותחים על החיילים הגרמניים הלוטשים אליה עיניהם, הקולונל לאנסר מחרים שני רובי־ציד אצל ראש־העיר, לפי רשימה מוכנה מראש, שהכין הבוגד המקומי, מר קוראל. הגרמני דורש שיתוף־פעולה, למען טובת התושבים, וכדי שלא לפגוע בהפקת הפחם, החיוני למאמץ המלחמה הגרמני. ראש־העיר נקרע בין חובתו לבני־עמו לבין רצונו לשמור על השקט.

בראשונה מוצא המקום חן בעיני הגרמנים. התושבים שקטים, עדיין המומים. אחד הקצינים הגרמניים מתאהב במקום וחולם להתנחל בו לאחר המלחמה: “יש כאן כמה חוות יפות. אילו ניתן לצרף ארבע־חמש מהן יחד, כי אז היה זה מקום טוב להתיישב בו, לפי דעתי.” (עמ' 35).

הריגתו של קצין גרמני במכרה והוצאתו להורג של הפועל, שנמצא אשם במעשה, מקשיחות את היחסים בין התושבים לשלטון הכיבוש. ראש־העיר ניצב עתה באופן חד־משמעי לצד התושבים, והם מתקשרים בחשאי עם האנגלים כדי לפתוח בפעולות טרור. לויטנאנט טונדאר, משורר מר־נפש שהעריץ את המנהיג [הגרמני] וחלם לצרף יחד כמה חוות, הולך ומתערער בנפשו:

נעימה של היסטריה התגנבה לתוך צחוקו של טונדאר. הוא אמר: “כיבוש – ואנחנו שרויים בפחד; כיבוש – ואנחנו מוקפים.” צחוקו עלה וגבר עד לצריחה חדה. “חלום חלמתי – ואולי הרהור היה – בחוץ, בשלג, עם הצללים השחורים, והפרצופים בפתחי הבתים, הפרצופים הקרים שמאחורי הווילונות. הרהור היה לי או חלום. חלמתי שהמנהיג משוגע.” וטונדאר המשיך בצחוקו: “כיבוש אחר כיבוש, עמוק, עמוק לתוך הדבש.” צחוקו חינק את גרונו והשתעל לתוך הממחטה. “ייתכן, אמנם, שהמנהיג הוא משוגע. הזבובים כבשו את נייר־הזבובים שלהם. הזבובים כבשו עוד מאתיים קילומטר של נייר־זבובים!” צחוקו הלך מעכשיו וגאה להיסטריה. (עמ' 73–74).

האנגלים מצניחים בלילות חפיסות דינאמיט מוכנות להפעלה, וגל של מעשי פיצוץ וחבלה שוטף את העיר הקטנה. אספקת הפחם משתבשת. קולונל לאנסר, המפקד הגרמני, והאיש המתון היחיד בקרב חבורת קציניו, חש בצער עמוק כיצד אין בניסיונו האישי, לקח המפלה של מלחמת העולם הראשונה, כדי לעצור בעד חזרתה של אותה התרחשות תוך החרפה מתמדת. יתר על כן, הוא יהיה אנוס, למרות רצונו, למנות את הסוכן הגרמני בעיר, מר קוראל, כראש־העיר מטעם שלטון הכיבוש.

לאנסר אינו מאמין בניצחונה של גרמניה: “אנחנו הכשרנו את בחורינו לניצחון, וחובה להודות על האמת, הם נהדרים בשעת ניצחון, ואולם אין הם יודעים מה מה לעשות בשעת מפלה. שיננו להם שהם פיקחים ואמיצים מבחורים אחרים. וזה היה בשבילם כעין זעזוע, כשנודע להם שאין הם פיקחים או אמיצים מבחורים אחרים אפילו כזית.” (עמ' 102).

כדי לעצור את גל מעשי הטרור, אנוס קולונל לאנסר לצוות על הוצאתם להורג של ראש־העיר אורדן וידידו דוקטור וינטר, הגם שהוא יודע שאין במעשה זה שום תועלת, ואך יחריף את האיבה ומעשי התגמול, כדבריו האחרונים של ראש־העיר ארדן אליו:

“אדוני, שום דבר לא יועיל ולא ישנה. אתם תישמדו ותגורשו. בני־אדם אינם אוהבים להיות כבושים, אדוני, וממילא לא יהיו. אנשים בני־חורין אין ביכולתם להתחיל במלחמה, אך משהתחילה, יש בכוחם להילחם גם כשם מנוצחים. אנשים בני־עדר, חסידי מנהיג, אינם מסוגלים לכך, על כן בני־עדר הם תמיד הזוכים בקרבות, ובני החורין – הזוכים במלחמות.” (עמ' 117).

“בלי ירח” אין בו עדיין מן האימה הגדולה של מלחמת העולם השנייה, אלא הוא כמין משל הרואי, שבא למלא צורך אקטואלי מאוד, לעודד רוחם של עמים נכבשים ופליטים, ועמיהן החופשיים של בעלות־הברית, שעמדו במערכה נגד היטלר. ולכן גם מיהרו לתרגם בשעתו את הספרון לעברית, במסגרת סדרת “מן המוקד”, שהיתה מוקדשת ל“פרקי חיים של קורבנות הנאציזם והפאשיזם. עדויות מהימנות מן הגיטאות וממחנות העינויים. דברי לוחמים. גורל עמים ומדינות במלחמה. בירורים על דרכי המלחמה באוייב. דיונים לקראת הבאות.”

ואולם דרכו של משל שהוא חורג מנמשלו האקטואלי, ואותה חוקיות פנימית טראגית המתוארת בו ראויה היא להילמד גם בתקופות ובמצבים אחרים.


* ג’ון סטיינבק: “בלי ירח”. סיפור. מאנגלית מ. בוגדן. ספריה “מן המוקד”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ג, 1943. 119 עמ'. המחיר 85 מיל.

המלצות קוראים
תגיות