רקע
אהוד בן עזר
"סנסנים" לקדיש יהודה סילמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 30.8.1974


לפני שישים שנה הופיעה ביפו, בדפוס א. אתין, חוברת ראשונה של קובץ ספרותי בשם “ירושלים”, היוצא לאור על ידי אגודת “חובבי ירושלים”. רמתו הספרותית של הקובץ לא הניחה את דעתו של ברנר, ובעיתון “האחדות” מאותה שנה, 1914, בחתימת בן־שלמה, הוא מלגלג עליה במיטב סגנונו הפולמוסי, וכותב בין השאר:

“ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק. ל. סילמן בשם ‘על הר המוריה’, ושהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!), גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות, גם רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי, ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה…”

מי היה קדיש יהודה סילמן?

בשנים האחרונות מוכר שמו דווקא מצד הפואיזיה – כמחברו של השיר הארץ־ישראלי הידוע “שם שועלים יש.” ואמנם עשה סילמן רבות בתחום הפזמון והשיר העממי בארץ, ובייחוד בשירי ילדים. הוא עלה ארצה ב־1907, בהיותו כבן עשרים ושבע. היה מראשוני תל־אביב, וממייסדי שכונת בית־הכרם בירושלים, בה מת ב־1937. שנים רבות השתתף ברוב העיתונים העבריים בארץ ובחו“ל בשירים, סיפורים, פיליטונים, רשימות וכתבות. בשנת 1912 הוציא את הקובץ “שירים לעם”. בין ספריו ההיתוליים אנו מוצאים שמות כגון: “מסכת בבא תכניקה” ו”מגילת שמיטה" (1910) ו“כרפס” (1913). ובאותן שנים הוא מוציא בירושלים עיתונים היתוליים שאותם מזכיר גם ברנר במכתביו: “ויזתא”, “המדגדג” ובשנים מאוחרות יותר “אספקלריה” ו“ליהודים”.


הצחוק יפה מן הצער

בספרו “תמול שלשום” מתאר ש"י עגנון פגישה בין עורך “הפועל הצעיר” יוסף אהרונוביץ לבין קדיש יהודה סילמן בקלוב הפועלים ביפו. סילמן היה איש עגלגל ואוהב־צחוק, דמות יוצאת דופן בין אנשי הספרות הרציניים ונושאי תוגת־עולם של תקופתו בארץ.

“ראה אותו סילמן וסיפר לו שהוא מכין עתון לפורים. הביט בו אהרונוביץ בקצה עיניו וחייך בו. פתאום נעקר הלעג מעיניו וקמטי מצחו נתמלאו עצבות גדולה. אמר לו אהרונוביץ לסילמן, עיתון פורימי מבקש אתה להוציא, לעורר צחוק ולצון על ידי מהתלות שאתה בודה מלבך. ואולם אם לעצתי תשמע, קח מן הנעשה בארץ, דברים כמות שהם, בלא תוספת נופך, ואני ערב לך שאתה מביא בהם לידי צחוק יותר מכל הומוריסטן שבעולם, אם כי אוי לנו מצחוק זה. מיד הזכיר לו אהרונוביץ מעשים שנעשו ומעשים שעומדים ליעשות, שמשתבחים כאילו כל היישוב עומד עליהם, ואפילו כל הימים פורים ואתה מוציא כל יום עתון של ליצנות אין אתה מספיק לספר כל הדברים. ואולי אין כדאי לעתון של פורים ליטול מן המצוי, שהרי דברים שמגוחכים בעינינו עד לכאב, וכל בר דעת בוכה עליהם, משמשים בגולה חומר לתעמולה. הביט סילמן על אהרונוביץ שפניו מלאות צער והתחיל צוחק, שהצחוק יפה מן הצער. הביט עליו אהרונוביץ והיה משתומם, שהרי מעשים הללו יפים לבכייה ולא לצחוק.” (“תמול שלשום”, עמ' 110).

ב־1930 מציג תיאטרון “אהל” את הקומדיה של סילמן “מגילת אסתר”. בתקופתו הראשונה, הירושלמית, של עיתון “הארץ”, משמש ק. י. סילמן אחד מעורכיו, וכן ערך את “הארץ לילדים” מאותה תקופה, 1921. יחד עם י. פיכמן, סיפוריו מופיעים בקבצים שעורך ברנר באותה תקופה, ללמדך שלמרות ביקורתו השנונה על הפואימה “על הר המוריה” לא פסל ברנר כליל את כתיבתו של סילמן ונתן מקום לסיפוריו הקצרים, ודומה שחש באותה איכות מיוחדת, מינורית, המצויה בהם.

סיפוריו של סילמן, שרובם נכתבו בארץ ישראל בשנים 1910–1925 לערך, אינם שונים הרבה בטיבם ובהבטחה להמשך בעתיד מסיפורים אחרים שנכתבו באותה תקופה, מתוך אותו “שטימונג” ארץ־ישראלי, באווירה מינורית, זרה, קסומה־קמעה, של גננות רווקות בנווה־צדק, סמינרסיטים, תלמידי “בצלאל” וכמרים בירושלים – שאנו מוצאים בסיפורים מאותה תקופה של עגנון, ברנר, א. ראובני, קמחי ואחרים.

ההבדל הוא בכך שסילמן לא המשיך להתפתח כאחרים, ומה שכתב לא היה בו די (כמו במקרה של ראובני) להותיר את רישומו כסופר למרות שהפסיק לכתוב ספרות יפה מזה שנים רבות. וכך, העיסוק בסיפוריו של סילמן כיום דומה לעיתים למחקר ארכיאולוגי של הספרות הארץ־ישראלית – הגם שלבד מתמימות־יתירה כלשהי, הם אינם שונים בהרבה מסיפורים שכתבו באותה תקופה סופרים, שלימים נעשו לעמודי התווך של הספרות העברית.

אחדים מתריסר סיפוריו של סילמן רקעם בחוץ לארץ, והם הפחות מעניינים, לבד אולי משניים: “פרנקה”, המתאר נער לאם לא־יהודייה, שנולד בחטאה עם יהודי, והוא מסתופף בצל חיי הרחוב היהודי ונשמתו הכלואה אינו מוצאת לה דרך חזרה אל מקורה.

והסיפור השני, “נגני”, המוקדש “לזכר ידיד בלתי נשכח, יוסף חיים ברנר,” מתאר יום של פרעות כפי שהוא משתקף בחייה של אישה יהודייה עשירה ומתבוללת, בילה סולומונובנה, המתגוררת עם בעלה ובתה ברחוב הנוצרים, הבת הענוגה מנגנת בפסנתר, וממשיכה בנגינתה גם כשהביריונים והשיכורים ממלאים את הבית, מתוך תקווה להסתיר בכך את השייכות לעם היהודי.


היופי, הבדידות והכמיהה

סיפוריו הטובים של סילמן הם מן ההווי הארץ־ישראלי: “איסטניס”, “הגברת פינקל”, “שעות”, “והוא רחום”, “צליינים”, והאחרון שקשור בארץ בעקיפין, ושמו “ריזה גרונד”.

“איסטניס” הוא מעין רישום של אדם צעיר, יעקב אלכסנדרוביץ, החי כנראה בירושלים, בראשית המאה. בחור בעל חוש אסתטי עד כדי חולניות. הוא אינו מסוגל להתקשר לבני אדם, אף לא לנשים, מאחר שכל פגם זעיר הפוגם בחושו האסתיטי גורם לו להתרחק בבחילה מהזולת. וסופו שהוא פוגש בעלמה מכוערת:

“כל פני העלמה העידו על מין זיקנה מתקרבת והולכת, והיו מלאים שיורי צבע פוך, גם טיפת דם אחת לא היתה בלחייה. מתחת לעיניה, הנראות כעיני חתול, עור דק כחול, וכן כחולות גם שפתיה הדקות. ממעל למצחה הקטן ניראו שערותיה המעטות, והן חלקות ושטוחות, כמו מתחת המכבש, על שיפוע גולגלתה הקטנה. חוטמה שטוח גם הוא ורחב בקצהו, עם נחיריים פעורות.” (עמ' ט').

והנה דווקא עלמה זו, אגפיה פליושקובנה שמה, מזמרת בקול נפלא ומצודד, וההמשך: יעקב אלכסנדרוביץ נקלע בין רגשות הגועל, והיופי, הבדידות והכמיהה – והם מתנשקים.


“הגברת פינקל” הוא סיפור מהווי הגננות בנווה־צדק בראשית המאה [ה־20], קרוב ברוחו לסיפורי יפו של עגנון, ראובני וקמחי. הגברת פינקל, מנהלת הגן, בחורה מבוגרת, נולדה ברוסיה והשתלמה באוניברסיטאות ברן וברלין, ועבר עליה הרבה ונותרה בלא כלום, מיודדת עם זרחי, ידיד נצחי, המחזר אחריה.

ערב אחד הם יוצאים לים יפו, עולים על סלע ונחשול כמעט ושוטף אותם לים. רטובים הם שבים לחדרה של פינקל, והיא מהרהרת בקול רם – מה היו אנשים אומרים אילו נסחפו שניהם לים?


"ודומה היה לזרחי, שמעולם לא הביטה בו פינקל ברוך אשר כזה. יחס זה עודד אותו, ואמר:


– מה היו אומרים? אנשי ארץ ישראל היו אומרים כי אהבנו זה את זו עד מוות, ועד בכלל… ויהי הנשף – ליל סער ודממה, ונשים פנינו אל הים למצוא בו קבר משותף.

– נו – אמרה פינקל נעלבת מהטון שבדבריו – כך היו אומרים אלה שאינם יודעים אותי, ושאינם מכירים את יחסינו. אני, לפחות, גם על דעתי לא עולה לאהוב אותך. איני יודעת מה. אתה בא אלי, אתה הולך, יש שבואך נעים לי (לא אוכל לכחד דבר זה), ויש לא כל כך. אבל לאהוב, לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש. אבל בוא וראה, כמה גדול כוח המקרה! נחשול זה שעלה להציפנו היה מביא את כל העולם לידי טעות.

– כל העולם לא דווקא – אמר זרחי – יש מי שיודע שאין שום אהבה בינינו.

– כן, בוודאי יש – אמרה פינקל ופניה נתכרכמו – מי כמונו יודעים." (עמ' ע“ז–ע”ח).


קטע זה, כמוהו בציטוט הקודם, מביאים משהו מניצוצות סגנונו של סילמן במיטבו. אצל פינקל בגן נמצאת שוורץ הצעירה מפולין, והיא מלאת חיים ושובבה והילדים אוהבים אותה, וגם זרחי סופו שמתאהב בה ועומד לשאת אותה לאישה. הסיפור מסתיים בתמונה נוגה, אף כי סכמאטית למדי, של פינקל המזמינה את השניים לחדרה, כמו בניסיון נואש להוכיח לעצמה שהיא מעל לאותו עניין של נישואין, השייך רק לאנשים בינוניים ומוגבלים, אשר כל מעוף אידיאלי כמו למשל החינוך הלאומי העברי זר להם. ובהיוותרה לבדה, בתום הביקור, היא מתייפחת מרה.


תסיסת הדם

“שעות”, שנדפס לראשונה באחד הקבצים שערך ברנר, ב־1913, מתאר פרק בחייו של בחור בירושלים באותה תקופה, נפתלי שמו. הוא עייף מחיי פועל חקלאי בגליל, ועתה הוא בירושלים, מתגורר בחדר אצל אישה דיינית ובעלה הדיין, ובקומה למעלה זוג ערבי. האישה הערבייה מחזרת אחרי נפתלי, שהוא בחור נאה, ו“הריהי יורדת ועולה במדרגות תמיד כשהוא יושב בגן, ומתוך הרמת גלימתה השחורה העליונה נראית עד חציה שמלתה התחתונה הזכה, הוורודה והצעקנית כל־כך, כשפניה מכוסים. מנהג מוזר! הפנים מכוסים צעיפים שחורים והרגליים גלויות לעין…” (עמ' צ“א–צ”ב).

כשבעלה אינו בבית היא מגלה עיניה וצוחקת כלפי נפתלי. וגם הדיינית, שמבוגרת ממנו בשנים רבות, מחזרת אחריו ומחככת בו את גופה הגדול ומפטמת אותו בקציצות.

והנה מופיעה דיירת חדשה, הגברת זק, בחורה יהודייה שנתבלבלה עליה דעתה באוניברסיטאות והריהי מחפשת את האהבה ודעתה הולכת ומיטרפת אחריה:

“לא פגשתי בכל רדיפותי מבט חם אחד של גבר, לא זכיתי בחיי ללטיפה רכה אחת אשר הלב עימה, ואני נאחזתי בסבך צעירים, נתליתי על צווארם, קפצתי על ברכיהם, רדפתי אחריהם כמשוגעה, ובלי אמונה. ככל אשר דבקתי כן נדחיתי.” (עמ' ק"ד).

והיא נאחזת בנפתלי, מבקשת מפלט בזרועותיו, והוא משתמט ממנה וגורם ליציאתה מהבית. ובהיותו בודד ועצוב עולה בו בהרהוריו כל שיברון חייו שלו, האישיים והלאומיים, והווידוי מאוד־מאוד ברנרי בסגנונו ובתוכנו. “שעות” הוא ללא ספק סיפורו החשוב ביותר של סילמן, וראוי היה לגאול אותו ולהדפיסו מחדש באיזו אנתולוגיה או במה ספרותית.


“צליינים” הוא סיפורו של הכוהן [הכומר] הרוסי טריפון, המתגורר בבית הכוהנים אשר במגרש הרוסים בירושלים, ומדריך קבוצות של צליינים רוסיים הבאים לטייל בסימטאותיה ובהרריה של העיר הקדושה. זכר חטאו בבריאנסק בנעוריו רודף אותו – נערה שפיתה ביער – וכל־כולו רוטט בהרהורי עבירה וחטא, בשמש המזרח הירושלמית, הקשה. ותסיסת דמיו מגיעה לשיא שעה שמרוסיה, הצליינית הצעירה והיפה, מסרקת שערותיו בחרדת קודש, אשר לא נעדרת ממנה התרגשות אירוטית, ובעודה עומדת בין ברכיו של הכוהן ומסרקת אותו, נתפסים השניים בסערת חושים, וכל עולמו של הכוהן מיטהר ומתבהר מעתה, בעקבות חטאו.


“ריזה גרונד”, הסיפור האחרון בקובץ, הריהו כמין מהתלה. המספר, צעיר מארץ־ישראל, נוסע ברכבת עם נערה גרמנייה יפהפייה. הם מתיידדים, משוחחים שעות ארוכות. הוא מתאהב בה. ורק דבר אחד מפריע לו: את מוצאו הסתיר ממנה, וכל אימת שהוא מסבב את השיחה לביקור היחיד שערך, כביכול, בפלשתינה הרחוקה והאכזוטית, היא אינה רוצה לשמוע דבר על היהודים, שפתם העתיקה ותחייתה. את מאבקם של כל העמים האחרים לחופש, כמו הליטאים, היא מכבדת, רק לא היהודים, ולא הצ’כים, היושבים על חלק מאדמת גרמניה.

הצעיר מלמד אותה “ליטאית” – שאינה אלא משפטים בעברית. והיא נהנית לגמגם מילים עבריות, שהן בעיניה שפתו של העם הליטאי האמיץ והחופשי.

רק בהיפרדם הוא מעז ומגלה לה: “דעי לך, ריזה, שאני יהודי, והלשון שלימדתיך עברית היא, שפת אימי ועמי…” – ואילו היא: “אלכסנדר, אף אני יהודייה אנוכי!”


* קדיש יהודה סילמן: “סנסנים”. שנים עשר סיפורים. בית־מסחר והוצאת ספרים “תרבות” בע“מ. ירושלים־תל־אביב. תרפ”ט. 1929. ק"ע עמ'.

המלצות קוראים
תגיות