רקע
אהוד בן עזר
"מאה אחוז" לאפטון סינקלר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” 27.12.1974


אפטון סינקלר התפרסם ברומאנים שלו “הג’ונגל” על תעשיית בתי־המטבחיים בשיקאגו בראשית המאה [ה־20], וב“מלך פחם”, בו תיאר שביתה במכרות־הפחם בקולוראדו ועורר את דעת הקהל לשיפור מצב הכורים.

הפאתוס של המחאה הסוציאלית, המאפיין את כתיבתו, היה בו נופך רומאנטי המתחייב מעצם הנושא. מצד אחד, תיאור נאטוראליסטי של צדדיה האפלים, המושחתים ומסלידים של החברה האמריקאית בעשורים הראשונים למאה [ה־20]. ומצד שני, ההבחנה הברורה בין טוב לרע, בין חיובי לשלילי, היא המעניקה את הגון הרומאנטי לספריו ולמאבקיו הציבוריים. עיקר כוחו היה, כנראה, בנושאיו, ולא בעומק החדירה הפסיכולוגית לדמויות שאותן תיאר, שהרי רבות מדמויותיו הן בראש ובראשונה טיפוסים מייצגים של שכבה חברתית מסוימת או מקצוע מסוים, והקורא מתבקש להבין מלקח חייהם לא את משמעות גורלם האישי לכל עומקה אלא את ההשלכות החברתיות של מחאה והתרעה. ומשום כך, אמר בשעתו הרלוד לסקי כי ספרות־המרד באמריקה, פעמים היא רעשנית וצרחנית כזו של ג’ק לונדון ואפטון סינקלר, ופעמים רצינית ונבוכה [נבובה?], כמו אצל תיאודור דרייזר.


סוכן פרובוקטור

כתיבתו של אפטון סינקלר מעורבת במציאות לוחמת, נוקטת עמדה, רחוקה מן העידון של סקוט־פיצ’גראלד, מן המורכבות הרגישה של המינגווי, ובוודאי שאין למצוא עקבותיה בספריהם של בלו, רות ומלמוד כיום. ואפילו ספרות המחאה הכושית בארה“ב, שהיא ספרות מיליטנטית ומעורבת במאה אחוז במאבק ההחברתי, אינה דומה לזו של סינקלר, וזאת, מפני שכיום גם הסופר הלוחם יעדיף לתאר את המאבק החברתי או הגזעי לפי השתקפותו הפנימית בחייו של גיבור אחד בעיקר, בעוד אשר אצל סינקלר היה הגיבור רק כמין משל לטיב היחסים שבין כמה שכבות חברתיות, וקהל קוראיו כאילו התעניין יותר ב”סנסאציות" של גילויי שחיתות בתעשיית הבשר או בטרוסט המכוניות מאשר בהשפעת הניכור והאפלייה החברתית על גורלו של פרט זה או אחר.

והסיבה לשוני היא בין השאר בכך, שפרשת ווטרגייט, למשל, אינה זקוקה בימינו לרומן מסוג רומניו של סינקלר כדי לחשוף אותה, אלא די לה באמצעי התקשורת ההמוניים, ולכל היותר בספרים תיעודיים למיניהם, ובביוגראפיות ובספרי זיכרונות. אותה שטחיות מבורכת, שאיפשרה לסופרים כסינקלר לכתוב רומנים בינוניים מתוך הכרה פנימית עמוקה ואמיתית, ולפעול באמצעותם לשיפור החברה ולתת דוגמא חיובית לקוראים בתקופתו, אותה שטחיות, או מוטב לכנותה בשם – חיצוניות, היא כיום מותרות שאין הספרות הרצינית יכולה להרשות לעצמה.

מחשבות אלו ואחרות עלו בי למקרא “מאה אחוז”, אשר ודאי עברו כבר מעל חמישים שנה מעת שנכתב. פיטר גידג', גיבורו, הוא ממש דמות ברכטיאנית, אך ללא השנינות הקרה, החותכת, המסוגננת, ללא אותו קורט ציניות העושה את הטיפוסי לאנושי. סינקלר, שכלי עבודתו פחות מעודנים מאלה של ברכט, וכתיבתו אינה כלל סאטירית, מבקש לעשות את האנושי לטיפוסי, כלומר, לאלגוריה, ובכך חולשתו, וזאת למרות כוחו הרב ברקימת עלילה, בתיאורים, בתחבולות, בהפתעות ובשמירה על המתח.

פיטר גידג' הוא נווד, כמין נגאטיב לטיפוס הנווד של צ’ארלי צ’אפלין, ללא הומור, ללא שמחת־חיים, ללא שנינות וללא האנושיות הנעלה, העמוקה, של טיפוס הנווד הצ’אפליני. פיטר גידג' אמור להיות דמות אדם, ולבטא בגורלו את מה שעולה לו לנוכל, לפרובוקאטור, לאפס־מתעתע – שעה שהוא נקלע לחברה שיסודותיה מושחתים.

בתחילת הרומאן הוא מוצג כנוכל קטן שפוטר ממקום עבודתו האחרון עקב מעילה עלובה ועתה הוא מסתובב רעב ברחובות העיר אמריקן־סיטי. צירוף מקרים מביא אותו להיפגע, ואף להיחשד, בפרובוקציה של הטלת פצצה מטעם ארגון פועלים אנארכיסטי, על תהלוכה פטריוטית נלהבת, ערב כניסת אמריקה למלחמת־העולם הראשונה. מכאן משתלשלים העניינים בקצב מהיר: מאסר, צינוק, שידול לעדות שקר לאחר שברור לחוקרים שאין לו קשר לעניין, כישלונו לשמור סוד, ושיחרורו כדי “לשתול” אותו בתוך ארגוני “האדומים”, שעתה ודאי יאמצוהו אל חיקם כגיבור. כך אמנם קורה.


הסכנה האדומה

מעתה נפתח פרק חדש בחייו של גידג‘. הוא מתקשר ל“אדומים”, מרגל אותם ומתעב אותם, ועם זאת הוא מתעב גם את אדוניו, אנשי הבולשת, בעלי טרוסט ההובלה, ויתר עשירי העיר, המסתכלים עליו ומשתמשים בו כבשרץ. קורותיו של גידג’ מעניינות אך אינן חשובות. אופיו מוליך אותו להיות תמיד כלי־שרת בידי אחרים. כיעורו גורם לו להיכשל כל אימת שאישה נוטה לו חסד ונעשית מעורבת בעסקיו. הוא מסתבך בתעלולים של סוכן־פרובוקאטור, ונכשל כישלון חרוץ שעה שהוא מוסת על־ידי אחת מידידותיו לביים פרובוקאציה בכוחות עצמו. אחת הסיבות לכישלונו היא שמתברר לו, אמנם במאוחר, כי אותו מנהיג “אדום” שבו תלה את עיקר האשמה – הוא עצמו סוכן־פרובוקאטור של הבולשת.

בתוך עולם עכור זה שוחה פיטר גידג' כדג ביבשה העומד לנפוח את נפשו בכל רגע. פיטר גידג' הוא נוכל גרוע, נוכל טיפש, פחדן ולא־מוכשר לשום דבר עבירה. הקאריירה שלו רצופה כישלונות, והפלא הוא כיצד, למרות הכול, ממחדל למחדל כוחו גדל. שעה שרבים מבני ארצו מתגייסים ונהרגים בשדות פלאנדריה, עוסק גידג' בהלשנות ובעדויות־שקר.

כאשר חוזרים החיילים המשוחררים, הוא עוסק בהדבקת פרובוקציות לאלה מבין מנהיגיהם המאיימים לשנות משהו בסדר החברתי. ההשפלות שהוא סופג מצד מעבידיו או בפגישותיו הספורות עם מיליונרים אמיתיים, אינן מעוררות בו שום רגשות חרטה, או ניסיון להזדהות עם בני־מעמדו, להיפך, מתעוררת בו קנאתו הנוראה של העבד באדוניו, הרצון לזכות גם הוא בקורט מן השלטון, העושר, להגיע, להשתייך.


התיקון הסופי

ואכן, משעה שעדויות־השקר שלו, המתגלות לכול, פוסלות אותו מלשמש בתפקידו, הוא נעשה מדריך לפרובוקאטורים אחרים, שולח “אדומים”: הקרויים מעתה “בולשביקים”, לגלות, בחזרה לרוסיה מולדתם. ורובם של “אדומים” אלה הם כמובן פועלים יהודיים קשי־יום וצעירות יהודיות שנתלקחו באש המהפכה העולמית.

גידג' בא על תיקונו הסופי כאשר הוא פוגש באישה הראשונה בחייו שאינה זורקת אותו לאחר השימוש, אלא משכילה להינשא לו ולהשתמש בו כל ימי חייה. זו מאניקוריסטית קטנה בעלת השקפות שמרניות־כנסייתיות ושמה גלאדיס. בעזרתה נעשה פיטר לדמות מכובדת, לפאטריוט אמריקאי במאה אחוז, אשר אליו באים להתייעץ אנשי החברה הגבוהה והשלטון בכל הקשור למניעת הסכנה האדומה, הסוציאליסטית. פיטר נעשה מרצה מבוקש בכל החוגים החברתיים המיוחסים.

הספר מסתיים בדיאלוג בינו לבין אשתו:

“הוי, פיטר, מה נפלא הדבר להיות אמריקאי! באמריקה אפשר תמיד לאדם להגיע למעלה גבוהה, אם רק ימלא את חובתו כראוי. אמריקה היא ארץ החופש! כל אדם יכול לכבוש לו מעמד אם רק מוכן לעבודה. והיודע אתה? שמעתי כי באמריקה יכול גם הנער המסכן ביותר להיבחר לנשיא! פיטר, ואתה, האם נכסף אתה להיות לנשיא?”

פיטר נתבלבל במקצת. נדמה היה לו כי אין תפקיד קשה זה הולם אותו ביותר, אבל עם זאת ידע כי גלאדיס תכעס אם יאמר כך. הוא השיב בגמגום:

“אולי… באחד הימים…”

“איך שהוא, פיטר,” הוסיפה אשתו בהתרגשות, “ואני נאמנת לארץ הזאת! אני – אמריקנית הנני!”

ופיטר לא פקפק בזה כלל וכלל: “ודאי,” קרא והוסיף את הנוסחה החביבה עליו: “את אמריקנית במאה אחוז!” (עמ' 199).


* אפטון סינקלר: “מאה אחוז”. רומאן. תרגום מ. ז. ולפובסקי. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, תל־אביב. תרצ”ב. 1932. 199 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות