רקע
אהוד בן עזר
"דהיה אל כהינה" לנחום סלושץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.7.1972


נחום סלושץ, אשר נולד לפני כמאה שנה, עלה לארץ בשנת 1891 והיה פועל בכרמי ראשון לציון. הוא למד בז’נבה לשונות המזרח וסיים את לימודיו בסורבון. בפאריס עשה תקופה ארוכה ונשלח שלוש פעמים מטעם “האקדמיה לכתובות עתיקות וספרות יפה” לחקור את הכתובות באפריקה הצפונית, ואגב כך חקר את תולדות ישראל בארצות האלה.

ב־1919 חזר לארץ והיה הרוח החיה בחידוש פעולות “החברה לחקירת ארץ־ישראל”, והחופר היהודי הראשון של עתיקות הארץ. נושאי מחקריו וספריו היו אפיגראפיה שמית עתיקה, חיי ישראל בארצות אפריקה הצפונית, בעבר ובהווה, האנוסים בפורטוגל, חקר ארץ־ישראל ועתיקותיה, והספרות העברית לדורותיה. ספרו “דהיה אל כהינה” הוא פרי מחקריו ונסיעותיו באפריקה הצפונית.

בספרו “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” (מוסד ביאליק, 1965) מספר פרופ' ה. ז. הירשברג על ה“כאהנה” הברברית: דמותה של אישה זו, המכונה ה“כהאנה”, חוזה ומלכת הברברים האחרונה בהרי אוראס (אלג’יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון־אפריקה המערבית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברת בסופה לאחר תבוסתה של ה“כאהנה”, ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.

כוסילה, מנהיג ברברי נוצרי, כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה, בעזרת בעלי־בריתו הביזאנטים, את המצביא הערבי המהולל עוקבה, שנפל בקרב. כוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג במלחמה. אף־על־פי־כן נסוג הגיס הערבי.

כעבור זמן קצר שלח הכליף עבד־אל־מלך (685–705) את חסאן בן נעמאן לאפריקה, והוא כבש את קרתגיני. לאחר נצחונות אלה, יצא חסאן בן דהיא ה“כאהנה”, מלכת הג’ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא עמדה בראש שבטי הברברים החופשיים שנלחמו בערבים. היא הנחילה מפלה מכרעת לערבים במורדות הרי אוראס, בחופי תוניסיה הדרומיים, בשנת 687/8 או 697/8. (שם. כרך ראשון, עמ' 61).


סלושץ מספר בספרו על שני מאורעות אופייניים לדהיה אל כהינה, בתקופת התמרדותה נגד הערבים ובמלחמתה. היא היתה אישה חכמה, רבת דעת ומלאת חן, ועם זאת היתה, כבת המדבר, בריאה וחזקה, קלת־רגליים ורוכבת מצויינת, מיטיבה לקלוע אל המטרה ויפת־תואר להפליא, עד שאמרו עליה כי: “היא יפה כסוס וחזקה כמתגושש.”

בספרות ערב נשארו לזיכרון קווים אחדים ממראה פניה: “עיניים שחורות להפליא, שערות ראשה חומות מבריקות, קומתה חסונה כתמר.” היא היתה בת יחידה לאביה, אשר ביקש להשיאה ליורש־העצר של מלכות האוראס (אלג’יריה), אך היא מאסה בגדולתו והלכה אחר אחד הבחורים בן העם, שאותה אהבה. העריץ המקנא נזכר אז בחוק “הלילה הראשון”, או “משפט הבתולים”, שהם זכותו של המלך והרוזן בלבד, וכששמע כי דהיה מבקשת להינשא לבחיר־ליבה, הוציא צו, כי כל נערה בתולה העומדת להינשא לאיש תובא אליו להיכלו בליל כלולותיה.

הכול ריחמו עליה, ורק היא, לא נפלו פניה. אך נאמרו ברכות הקידושין ושליחי המלך באו והבהילוה אל הארמון, והעריץ לא התמהמה והביאה אל חדרו להתעלל בה.

לא עברה שעה קלה ודהיה הופיעה לפני עבדי המלך, ידיה מגואלות בדם, וחרבה, אשר החביאה אותה בבואה מתחת לשמלת־כלולותיה, על ירכה. והקול עבר בארץ, כי העריץ מוטל מת במיטתו. וסלושץ מעיר כי בוודאי זכרה את מעשה הגבורה אשר עשתה בת עמה הקדומה, יהודית, להלופרנס.


הסיפור השני קשור לאותו קרב, שבו הנחילה מפלה לערבים. זמן־מה לאחר הניצחון ציוותה להביא לפניה את השבויים מאצילי בני־ערב, וביניהם מצאה בחור יפה־תואר וטוב־שכל, אשר הקסים אותה במראהו. היא שיחררה את כל השבויים, לבד מן הצעיר היפה, קראה לו לגשת אליה ואמרה לו:

“מעולם לא ראיתי בן־אדם יפה־תואר וגיבור־חיל כמוך. רצוני להיניקך למען תהיה לאח לשני בניי.”

וכאן מסביר סלושץ, כי על פי משפט היניקה, הרווח בין שבטי הברברים, מאמצים איש זר לבן יורש יחד עם בני המשפחה על־פי נוסח מיוחד, וכך עשתה דהיה: היא ציוותה להביא דייסה של שעורה מרוככת בשמן, מרחה אותה על שני שדיה וקרא לשני ילדיה שיאכלו ממנה כאילו הם יונקים את חלבה ואחר נתנה גם לערבי לטעום ממנו ואמרה בקול: “מן היום הזה והלאה אחים אתם!” – ולא ידעה כי נחש צפעוני היא מכניסה לתוך ביתה, אשר ימיט עליה שואה בעורמתו.

ומוסיף סלושץ:

“סופרי ערב וצרפת מרבים לדרוש במעשה הזה והם נוטים לחשוב כי רק מפני שהיתה המלכה שטופה בהחמדת בשרים – והראיה כי היו לה שלושה בעלים זה אחר זה – חמדה את יופיו את טוב טעמו של השבוי הצעיר, ואינם שמים לב כי על־ידי הדבר הזה בלבד, אשר אימצה אותו לבן לה ולאח לבניה – נעשה השבוי בשבילה קודש כבן, ולא יכלה לנגוע בו. אין ספק אמנם, כי תנועה נפשית זו היה בה הרבה משל לב־אישה, ולולא היה כליד הקאיסי – כך היה שמו – יפה ונחמד כל־כך, לא היתה אולי מקרבתו והיתה נזהרת יותר פן תיכווה בגחלת הקנאות הדתית העומדת אצל הערבים למעלה מכל המידות והחוקים.” (עמ' 93–94).

לאחר שנים אחדות שלח עבד אל־מלך תגבורת לחסאן, והפעם הצליח חסאן להכריע את ה“כאהנה” ולשבור את האחדות הברברית, אשר אותה הקימה תחת שלטונה. מסופר כי כליד יפה־התואר היה מרגל בחצרה למען אויבה חסאן. בהרגישה כי עתידה היא להפסיד במלחמה וליהרג, יעצה לכליד לעבור עם שני בניה אל הערבים. ואמנם בכך הצילה את חייהם. היא נפלה בקרב במקום הקרוי כיום ביר אל־כהאנה, ואילו בניה התאסלמו במרוצת הזמן והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו גם הם.


הירשברג מתאר את הפרשה בצורה אובייקטיבית ומדעית, ומביא את שיר הקינה שחיברו היהודים באותה תקופה, אשר סבלו ממלכה מתייהדת זו:


"ארורה זו, אכזרית היתה מכל אלה (שקדמו לה)

יחד.

היא מסרה את בתולותינו לחייליה

ובדם עוללינו טבלה רגליה."


סלושץ מצטט אף הוא מקור יהודי עממי השר:


"היא את בחורינו מסרה לשפיכות דמים

היא את בנותינו נתנה לאנשי צבאה."


היהודים הביטו בחשד ובאיבה על המתייהדים מבין שבטי הברברים. בחובת הצבא, שהטילה דהיה על בניהם, ראו אסון נורא, ובהתקרב יום מפלתה הצטרפו גם הם על מתנגדיה.

ואולם סלושץ אינו יכול להסתיר את התפעלותו ממלכה “יהודית” זו, ועוטף את הפרשה בהרבה סממנים רומאנטיים ולאומיים. מורגש כי יחסו אל דהיה הוא כפול: הוא מעריץ את סיפור גבורתה וניסיונה לאחד את שבטי הברברים, וזוקף את כל הישגיה אלה לזכות ההיסטוריה היהודית. ומצד שני, אינו מעלים כי היהודים בתקופתה סבלו ממנה ומשלטונה ולא ראו אותה כלל כבת לעם היהודי.


* נחום סלושץ: “דהיה אל כהינה (יהודית הכוהנת) מלכת אפריקה”. פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנידחים בערבות “היבשת השחורה”. הוצאת “אמנות”, תל־אביב 1933. 146 עמ'. ספריה לכל 46.

המלצות קוראים
תגיות